הדוד שבו מבעבעת הברונזה הוא לבו של בית היציקה הייחודי בבית נקופה וגם כור היתוך בין תרבויות, דתות, לאומים וקצוות פוליטיים. פסלים "בלי פחד ובלי מורא"

בקצה ההאנגר התעשייתי הענק של בית היציקה פועם הלב הרותח שלו: דוד של לבה רושפת – ברונזה כתומה ונוזלית שחומה מגיע ל־1,300 מעלות צלזיוס.

אל בית היציקה הגעתי לפני 13 שנה. בין מכות הפטיש על האבן, בשיעור פיסול משותף, סיפרה לי חברה שהיא שמעה על בית יציקה שבו יוצקים פסלים מברונזה. מיד כשהסתיים השיעור נכנסנו למכונית המקרטעת שלה. הרוח והמוזיקה השתוללו כל הדרך ובקצה הכביש הפונה אל החורש של בית נקופה עמדנו בשערי בית היציקה. את פנינו קידם חליל אבו רודי, שבטבעיות מפתיעה מהולה בסקרנות לא מוסתרת הוביל אותנו לסיור מרתק בין עשרות הפסלים וחלקי הפסלים שהיו מפוזרים בערבוביה מולנו. "המקום הזה מושך את האנשים השייכים אליו", אמר לי אחר כך, מנסה להסביר את הקסם הבלתי מוסבר של המקום.

כנראה שנמצאנו גם אנחנו שייכות לשבט הקדום, הנלכד ביסוד האש במרכז המעגל. כמה ימים אחר כך כבר מצאנו את עצמנו לבושות סרבלי עבודה דביקים ולומדות את המלאכה. נשארתי שם ארבע שנים וגם היום קשה לפצח את סוד הקסם.

צילומים: דבור באקוביץ

סוד הברונזה

יציקת ברונזה היא למעשה יצירת העתק מתכת לפסל קיים. תהליך היציקה ארוך ומורכב ונעשה כולו בעבודת יד. טכניקת העבודה הומצאה כבר בתקופה הכלקוליתית לפני כ־2,500 שנה, ומכונה 'שיטת השעווה הנעלמת'. למרות התפתחות טכנולוגית אדירה באלפי השנים שחלפו מאז, נותרו יסודותיה של השיטה העתיקה ללא שינוי כמעט. החֵלב והטין הומרו אמנם בגומי ובפוליאסטר אך תהליך העבודה נשאר ידני לכל אורכו. יציקת פסלים היא ככל הנראה אחת מאותן מלאכות קדומות בודדות שהמכונה לא יכולה להוות בהן תחליף ליד אדם.

התקופה הכלקוליתית הינה תקופת מעבר בין התקופה הנאוליתית לתקופת הברונזה. היא מבשרת את המעבר מחברה חקלאית לחברה עירונית ומתקופות שבהן שימשה האבן חומר הגלם העיקרי לתקופות שבהן גילה האדם את סוד הפקת המתכת. אז למד האדם לזהות את עפרות הנחושת, השכיל להפיק מהן מתכת ולצקת ממנה חפצים. המגמה הטכנולוגית הזאת החלה ממש כאן, במזרח התיכון, במה שמכונה בארכיאולוגיה 'אזור הסהר הפורה'. בהיסטוריוגרפיה המערבית נחשב האזור שצורתו חצי סהר לערש התרבות האנושית, משום שהיה כר פורה לתגליות ולהמצאות מדעיות ומשום שבו שכנו כמה מהציוויליזציות העתיקות החשובות.

בשלב הראשון מביא האמן את הפסל שלו אל בית היציקה. הפסל יכול להיות עשוי מכל חומר, בכל צורה ובכל גודל. על הפסל יוצרים תבנית גומי שמהווה מעין מעטפת נגטיבית שלו, ואל תוך התבנית יוצקים שעווה נוזלית. כשזו מתקררת ומתקשה מסירים מהפסל את התבנית וכך מתקבל העתק של הפסל עשוי שעווה. בשלב הבא טובלים את השעווה בדבקים ובשבבי חומר קרמי בעוביים שונים, עד שנוצרת סביבה מעין קליפה. את פסל השעווה העטוף בקליפה הקרמית מכניסים לתנור – החומר הקרמי מתקשה והשעווה נמסה וניגרת מתוכו. כך מתקבלת פעם נוספת תבנית נגטיבית של הפסל. אל תוך התבנית הזו יוצקים מתוך דוד גדול ורותח את הברונזה המותכת – נחושת וסילקה שצבען זהב. לאחר שהברונזה מתקררת שוברים את הקליפה הקשה וחושפים את הפסל. מכאן נכנס הפסל לשלבים אחרונים של עיבוד: חיבור, ריתוך, ליטוש וצביעה.

האמן חלק מהתהליך

סיפורו של בית היציקה מתחיל בסוף שנות השבעים, עם הפסל אהרון בצלאל. בצלאל הוא דור תשיעי למשפחה הנושאת שם זה, והאגדה מספרת כי היא קרויה כך על שמו של אבי המשפחה – רב אמן שהובא בשעתו מאיטליה לפרס לצורך בניית ארמון למלך. אהרון בצלאל, שהחל כבר בגיל חמש־שש לפסל דמויות קטנות בגיר ובעץ, עלה לארץ בהיותו בן שתים־עשרה והחל לצקת פסלים כשהיה בן למעלה מארבעים. יחד עם איתמר אטיאס שהיה נשוי לבתו הסתובבו השניים עם פסליו בין בתי היציקה בארץ. במהלך השיטוט התאהב איתמר במלאכת היציקה, וכאדם עז ופרפקציוניסט החליט לפתוח בית יציקה בעצמו. הוא נסע לפריז, עבד כמה שנים בבית היציקה שבו יצקו את הפסלים של רודן, למד את התהליך, חזר לארץ וב־1978 פתח את 'אש יציקות'.

הגרעין הראשוני הקשה של עובדי בית היציקה היה מורכב מעובדים יהודים וממשפחת סעדה מבית ג'אלה – משפחה של ערבים נוצרים שהיו נגרים אמנים ועשו הסבה למתכת. אברהים, רתך־אמן בבית היציקה והנצר האחרון למשפחה במפעל, מספר איך נוצר הקשר האמיץ הזה: "הייתה לנו נגריה בעיר העתיקה. אהרון (בצלאל) נכנס אלינו יום אחד להזמין בסיסים מעץ לפסלים שלו. כשאבו רודי, אחי הגדול, נתן לו את העבודה, אהרון אמר – זה הבנאדם!

"אהרון היה יוצק פסלים בפליז וביקש מאבו רודי שיבוא לעבוד בליטוש, בסטודיו שלו בעין כרם. אז לא היו כל המכשירים החשמליים – היו עושים ליטוש בידיים. אהרון היה סוגר אחריו את הדלת ואבו רודי היה משייף ומשפשף ביד – ככה שעות. אחר כך אנחנו סגרנו את הנגרייה. אהרון ראה את אבו רודי, אמר לו: בוא, פתחנו בית יציקה, אבו רודי בא וככה נכנס לעבוד בבית היציקה. אני הייתי ילד קטן. אבו רודי, אחי, איפה שהיה הולך בחופשות הגדולות לקח אותי איתו, ככה כבר כשהייתי ילד עבדתי כמה שנים בבית היציקה".

שלוש שנים לאחר שנפתח הצטרף אילן שושני לבית היציקה, ולאט לאט מצא עצמו נשאב למקום לחלוטין. אילן עבר כעובדים אחרים בין תחנות העבודה השונות ולמד את כולן. 14 שנה מאוחר יותר ימצא את עצמו, לגמרי במפתיע, לוקח על שכמו את בית היציקה. ב־1995 מת לפתע איתמר. בעת ששחה בים הוא לקה בהתקף לב וטבע. "בשבילי זה היה שוק מטורף", מספר אילן. "מעבר לאובדן האישי, מצאתי את עצמי לבד במקום הזה, לוקח על עצמי את הבעלות והניהול של בית היציקה".

קצת לפני מותו היה איתמר במגעים עם עיריית כרמיאל שביקשה לצקת בברונזה את פסל הבטון הענק שבאתר 'משואה לתקומה' בעיר. "ביום שבו איתמר מת קיבלנו את העבודה", מספר אילן. "מצאתי את עצמי נדרש לעשות את פסל הברונזה הכי גבוה שנעשה אי פעם בארץ. פסל מבטון של אמא מחזיקה בתינוק, ארבעה וחצי מטר גובהו. איתמר התכוון לבנות פיגומים סביב הפסל ולעשות את התבנית בשטח, אני החלטתי לנסר את הפסל מהבסיס ולעשות את התבנית בבית היציקה. ניסרנו את הפסל. הוא הצליח להישאר בחתיכה אחת, אבל כשהמנוף הוריד אותו בבית היציקה והשכיב אותו, האמא והתינוק נפרדו לבלי שוב. על הפסל עבדנו קרוב לשנה. 100 חלקי יציקה הורכבו בסוף לפאזל אחד שלם, ששקל בסוף התהליך קרוב לטון וחצי. מהפסל הזה למדנו שאפשר לעשות הכול – בלי פחד ובלי מורא!".

מבקר מן החוץ ודאי יתמה אם במהלך שיטוט בבית היציקה יבחין באחד העובדים מניף את המפסלת, קורא בקול: "בלי פחד ובלי מורא!" ומיד נועץ את הכלי בפסל שבידו. אך בבית היציקה הפכה הקריאה שטבעה אחת מאמניות הבית לביטוי שגור. "צריך להבין את הזהירות", אומר שאול בז, העובד זה 25 שנה במפעל: "אנשים מפקידים בידינו דברים שחשובים להם מאוד, יצירות שלהם. הם באים לכאן כמו שבאים לרופא ילדים ואנחנו מקום מאוד משפחתי, מקום שהוא יותר כמו סטודיו גדול, לא שומרים סודות מקצועיים. האמן הופך להיות חלק פעיל מתהליך העבודה".

ורד, אמנית שעובדת דרך קבע בבית היציקה, מספרת: "לפני שיצקתי בבית היציקה הזה יצקתי פסל קטן במקום אחר. אחרי חודש התקשרו אליי, אמרו לי שהפסל מוכן, באתי ולקחתי אותו. בהמשך הבאתי פסל אחר לצקת כאן, התקשרו אליי ואמרו לי: בואי, הפסל מוכן. אני מגיעה ורואה את הפסל בחתיכות. חשכו עיניי. אז הבנתי שבבית היציקה הזה נותנים לאמן להיות חלק מהתהליך. כשרציתי לעבוד בגימור, אילן שם לי על השולחן דיסק יותר גדול ממני ואמר: 'קחי, תעבדי'. יש פה חופש להיות מעורב עד כמה שאתה רוצה בתהליך".

המעורבות בתהליך היא דו צדדית. מצד אחד בית היציקה מאפשר שיתוף של האמנים בתהליך העבודה ומצד שני העובדים הופכים להיות חלק ממשי מהעשייה האמנותית. כך מתאר זאת דבור באקוביץ': "כל יצירה שמגיעה לשולחן שלי היא חפץ ייחודי, חד פעמי, נושאת את כל המחשבות, הרעיונות, הניסיונות של אנשים לבטא את עצמם. אני חלק מהיצירה, כיוון שאני מקיים דיון מאוד אישי עם האמן. אני אמנם חלק דומם מהיצירה אך אני חי עם זה בשמחה. אני עצמי אינני אמן. יחד עם זה, יש בידי מיומנויות שהאמן לעתים חסר אותן". שאול מוסיף: "מי שעובד כאן צריך לדעת לעבוד עם הידיים, אבל זה גם יותר מזה. אני למדתי לפסל דרך העבודה כאן. עם השנים והניסיון אתה מפתח גם ידע וגם טעם. העובדה שאתה אמן בעצמך משרתת אותך במקום הזה".

כניסה אל בית היציקה היא כמו הצצה אל מאחורי הקלעים של מעשה האמנות. המלאכה עצמה משלבת עבודה שחורה אך כזו המלאה בחדוות יצירה. שולמית עציון, אמנית העובדת בבית היציקה: "יש בעבודה כאן משהו חי, עובדים מתוך החומר, בלי יראת הכבוד שמאפיינת עבודה של אמנים. כפסלת חשוב היה לי ללמוד בבצלאל, אבל חשוב לא פחות היה לי לעבוד פה – המקום החי שמתייחס לחומר תוך כדי מגע ותוך כדי תנועה, עם הצורך למצוא פתרונות יצירתיים למצבים חומריים שונים ומשונים". "אין כאן שום דבר שחוזר על עצמו", מציין אילן, "לכל פסל צורה ייחודית המעמידה בפנינו אתגרים מקצועיים אחרים".

לאורך השנים עברו במפעל אלפי פסלים המוצבים בכל רחבי הארץ והעולם. כמין אינדקס אנושי של ההיסטוריה הפרטית של בית היציקה זוכר אילן כמעט כל פסל שעבר בו. בית היציקה מחזיק קרוב ל־2,000 תבניות שונות והוא מזהה וזוכר את מיקומן ללא כל רישום.

לכל פֶּסל ולכל פַּסל סיפור חייו. כל אלו מתנקזים אל תוך כור ההיתוך של בית היציקה ויוצרים יחד מקום חד פעמי ומיוחד במינו. הפַּסלים הגדולים בארץ – מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, עופר ללוש, עופרה צ'ימבליסטה, דני כפרי ורבים אחרים – עברו בו ופסלים היסטוריים הפכו עם השנים לחלק מהמורשת הפנימית שלו.

הרכבת 'בית החולות', פסלה של דרורה דומיניק. בפסל דיונות חול ועליהן בתי העיר 
תל־אביב.

סמל המרד

"בביקור הראשון שלי במפעל", מספר דבור, "עמד פה בפינה פסל של גבר עומד, עשוי גס – גושים גושים של ברונזה, מאוד לא מלוטש. הפסל בגסותו הצליח לתפוס מהות של אדם עומד, באופן שהדהים אותי. זה היה רגע שהראה לי את עוצמתה של האמנות: פסל מצליח לתפוס מהות של דבר בצורה כל כך מתומצתת. פסל נוסף שהכה בי בעוצמתו היה הפסל הידוע 'נמרוד' – הצייד שנץ עומד על כתפו – ובו הרגשתי שאדם אמן הצליח לתפוס את יצירת האל בתוך גוש אבן. אני מחפש, אני כמה לפגוש את המקום שבו בנאדם מצליח לגעת במשמעות של דבר מסוים. זו גם האמנות בעצם – אותו חיפוש, אותו ניסיון לבטא הבנה אישית של המהויות".

'נמרוד', פסלו של יצחק דנציגר, הוא אולי הפסל הידוע ביותר בתולדות הפיסול הישראלי, פסל שהפך לאבן דרך תרבותית ועורר אינסוף תגובות של אמנים וחוקרים. הפסל, 90 ס"מ גובהו, עשוי מאבן חול נובית אדומה שהובאה מפטרה. הוא מעוצב כמין אדם חיה שעיניו ואפו – איברי החישה שלו – מובלטים. על כתפו השמאלית עומד נץ ומאחורי גבו מתוחה קשת הציידים שלו שהפכה לעמוד השדרה הסמלי והממשי של גופו. נמרוד, נכדו של חם, מתואר בתורה כ"גיבור ציד לפני ה'" (בראשית י ט), דמות מתריסה של מורד שהנהיג פולחן אלילי והיה למושל ולמנהיג מגדל בבל – סמל המרד באלוהים.

הפסל הוזמן בסוף שנות השלושים על ידי האוניברסיטה העברית, אך משהושלמה מלאכתו דחתה אותו האוניברסיטה בשל הערכים המרדניים שביטא. נמרוד סימל יותר מכול דימוי של העברי החדש המתריס כנגד היהודי הישן, הגלותי. מראהו של נמרוד, מעין שריד ארכיאולוגי מזרח תיכוני, ביקש להתנתק מהתודעה היהודית ההיסטורית ולנטוע את האמנות העברית החדשה בתרבויות המקומיות הקדומות. הוא הציג אדם שהוא תולדה של המקום שבו צמח, אדם שזהותו ילידית, כזו שנגזרת רק מתוך המרחב שבו היא מתעצבת, בניגוד ליהודי הנודד הנאחז ברעיון מטאפיסי המבוסס על הקשר לאלוהים.

דנציגר עצמו הדגיש את החומר שממנו עשוי הפסל – אבן חול – כחומר לעבודה וכבסיס הקשר למקום:

אבן חול היא גרעינית, ואם אתה משפשף אותה או כותש אותה היא מתפוררת ונעשית חול. מחול לחול, אפשר לומר. הייתי מעוניין לא רק בתחושה הגרעינית, במהות החולית של האבן ובגוון האדום שלה, אלא גם במקורה הגיאוגרפי… פטרה, העיר הקדומה, משכן הנבטים הקדום… האבן מגלמת משהו מפיסול מדברי כזה. כך ניסיתי ליצור שלמות רגשית וחומרית של צייד – נץ, אבן חול, 
פטרה והנבטים, מפגש של מיתוס הירואי עם המקום ועם סלע המדבר החולי.

'נמרוד' הגיע לבית היציקה לאחר שכבר התקבל בפנתיאון הפיסול הישראלי (בשנת 1981 נמכר הפסל למוזיאון ישראל), אך גם לאחר שנגרר לסיפור משפטי ארוך. לפני מותו יצר דנציגר תבנית של הפסל במטרה לצקת ממנו עותקים לבני משפחתו. לאחר מותו יצקה אלמנתו, בבית יציקה בחיפה, שמונה עותקים עשויים ברונזה. מאוחר יותר התגלה עותק נוסף, שנמכר תמורת 22 אלף דולר. העותק נוצר ללא אישור בבית היציקה שיצק את יתר העותקים. בשלב זה הגיע 'נמרוד' אל בית היציקה בבית נקופה.

"בית המשפט אילץ את הנוגעים בדבר להשמיד את העותק שנחשד כמזויף", מספר אילן. "אנחנו התכבדנו להיות אלו שזרקו את הפסל לדוד הרותח על מנת להשמידו, תוך כדי תיעוד בווידאו לראיה. היה מאוד מרגש לגעת בפסל הכי מוערך באמנות הישראלית ומרגש לא פחות להיבחר כבית היציקה שיכין את העותקים הנוספים, בגלל הקוד האתי המוחלט של המקום".

במשך שנים עמד נמרוד, מתבונן בנו בעיניו הבולטות, בחדר האוכל של בית היציקה. ליתר דיוק היה זה העתק גבס מלוכלך שלו, שארית ליציקת הברונזה. בחדר האוכל מתכנסים מדי יום למשך שעה אחת של ארוחת צהרים כל עובדי בית היציקה – סלט תרבותי של יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים, שמאלנים ומתנחלים, אתיאיסטים ומאמינים. הוויכוחים הפוליטיים מתנהלים בצעקות רמות.

דבור באקוביץ מלטש פסל באמצעות לחץ אוויר

לב פועם באבן

"כל המהות של המקום הזה היא האנשים", אומר אילן לסיכום. "זה מקום שחי מהאינטראקציה האנושית. כור היתוך בלתי אפשרי כמעט ובתוך כל זה האווירה מדהימה. האינטראקציה היא בין העובדים וגם בינינו לבין פַּסלי הבית. בית היציקה הוא לא מפעל יצרני אלא יותר כמו סטודיו גדול, כמו משפחה. היחסים עם הפסלים הם יחסי חברות מעבר ליחסי עבודה".

"לכל עובד בבית היציקה הביוגרפיה שלו", מוסיף דבור, "ולכל אחד הרובד היצירתי שהוא מחבר למיומנות העתיקה הזאת. לכולם יש רצון ואהבה גדולה למקום. זוהי קהילה מיוחדת שנוצרת גם מתוך סוג העבודה בסרט נע. הידיעה שאתה חלק של הסרט, שאתה תלוי בעבודתם של אחרים, יחד עם המודעות לכך שמה שאתה עושה ישפיע על המשך התהליך. אבל יש גם חיבור מעבר לזה שאותו קשה להגדיר. החיבור הוא כנראה כמו מארג של סינופסות הנטוות בינינו דרך שטח העבודה שאנחנו מתארחים בו".

הקהילה הייחודית של בית היציקה היא מיקרוקוסמוס מרתק ודינמי של קיבוץ הגלויות המנטלי והמארג האנושי הבלתי אפשרי שהמציאות בארץ מייצרת. הקשרים הייחודיים שנוצרים במקום, קשרים שהיצירה האמנותית היא הלב הפועם שלהם, הופכים את בית היציקה לאי נדיר וקסום, כזה שלא בנקל שוכחים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013