אדם כי ימות בבירוביג'יאן / בֶר קוטלרמן

הסופר פינחס כהנוביץ', המוכר בכינויו המיסטי 'דער נסתר', נסע למזרח רוסיה למסע של גלות והשתתפות בצער השכינה. על הסופר היידי שהושפע בצעירותו מחסידות ברסלב

ב־9 ביוני 1947 עצרה במוסקבה רכבת המהגרים היהודים שעשתה את דרכה מהעיירה האוקראינית מוכת השואה והאנטישמיות ויניצה לבירוביג'אן שבמזרח הרחוק הרוסי. על הרציף קיבלו את פני המהגרים ראשי הוועד היהודי האנטי־פשיסטי ופעילי תרבות יידיש סובייטית. בקהל היה גם הסופר פינחס כהנוביץ', הידוע בכינויו הספרותי המיסטי משהו: 'דער נסתר', הנסתר. בניגוד לרוב עמיתיו הוא לא נפרד לשלום מבוני "הממלכתיות היהודית הסובייטית" לעתיד, אלא התמקם באחד התאים. ברכבת הארוכה כמו גלות, בת 45 הקרונות, נסע עם משפחתו גם המשורר יוסף קרלר שהחליט להגר לאזור.

הייתה זו רכבת מהגרים מיוחדת, השנייה במספר מתוך 12 רכבות כאלה שארגנו השלטונות בעיקר באוקראינה, אך גם בחצי האי קרים ובסמרקנד שבאוזבקיסטן בשנים 1947־48. הן לקחו אלפי יהודים ניצולי שואה לבירוביג'אן, לאחר שב־1946 הוחלט בקרמלין להפשיר את פרויקט בירוביג'אן להתיישבות היהודית, שעשה שמות בשנות ה־20־30, אך במשך מלחמת העולם ה־2 הוכרז כאזור צבאי סגור בגלל הקרבה למנצ'וריה היפנית.

עיסוק חסידי

המסע הזה משתלב אך בקושי באורח חייו של נסתר. בזמנו היה פעיל בקבוצת סופרי היידיש המודרניסטים בקייב המהפכנית, אך עם השתלטות הסובייטים באוקראינה עזב לגרמניה. עם חזרתו לברית המועצות ב־1926 הקפיד להתרחק מחיי החברה. שלא כמו רוב סופרי היידיש הידועים פרץ מרקיש, דוד הופשטיין, איציק פפר, איזי חריק, דוד ברגלסון ועוד, הוא מעולם לא נרתם לתעמולה הבירוביג'אנית. והנה לפתע פתאום בקיץ 1947 יזם נסתר באופן עצמאי את מסעו התמוה על רקע בריאותו הרופפת והמשבר הנפשי שבו היה שרוי מאז ששכל את בתו היחידה בלנינגרד הנצורה.

בתחנת היעד נערך טקס חגיגי שנמשך שעות אחדות בהשתתפות המוני עם ותלמידי בית ספר במטפחות אדומות שהרעיפו זרי פרחים, בליווי ניגונים יהודיים. נוכחותו של נסתר צוינה במיוחד והעלתה את רמת החגיגיות. קבלת הקהל ממש סחררה את ראשו. "נדמה שבמהלך כל שנות חייו ברוסיה לא זכה דר נסתר להערצה שכזו…", כתב בזיכרונותיו המשורר היידי מפולין שהיה מקורב ל'מזרחי', ישראל אמיוט. שלטונות המחוז סידרו לסופר חדר במלון והקצו לו טבחית צמודה שהופקדה על דיאטה חלבית מיוחדת. הוא מיד התקבל על ידי שליט המחוז, מזכיר המפלגה הראשון אלכסנדר בכמוטסקי, וזה הסכים לתמוך ביוזמותיו. היוזמות הללו הוצגו כדאגה למהגרים החדשים, אך נועדו למעשה לשמר את האופי היהודי של בירוביג'אן. בין השאר ביקש לסייע לבתי הספר ששפת הוראתם יידיש לייסד הוצאת ספרים ביידיש ולהגדיל את פורמט העיתון 'ביראָבידזשאנער שטערן' ('כוכב בירוביג'אן').

נסתר הסתגר בחדרו, דרש לא להעביר אליו טלפונים וניגש לכתיבת רשימותיו הנרגשות. הן פורסמו כמעט מיד בעיתוני יידיש בבריה"מ ובחו"ל וקובצו אחרי מותו באוסף כתביו בהוצאה הניו־יורקית 'איקוף', תחת השם "עם המהגרים לבירוביג'אן". וכך כתב בימים ההם דר נסתר על חידוש ההגירה לבירוביג'אן: "וייבנה בית בישראל, למען הילדים וילדי הילדים". אמיוט, שברח לבריה"מ עם תחילת המלחמה והיגר לבירוביג'אן ב־1944, ביקר אז תדיר את נסתר. האחרון השתדל לצאת בבקרים להליכה של כמה קילומטרים, ואמיוט הצטרף אליו. אווירת הקרבה שנוצרה ביניהם עזרה לאמיוט לעמוד מקרוב על מצב רוחו ולהסביר במקצת את התלהבותו האקסטטית כמעט.

השניים דיברו על עיכוב פרסום המשך הרומן של נסתר 'משפחה משבר' בהוצאת 'עמעס' המוסקבאית, על שמחת הסופר נוכח תרגום הרומן לעברית ועל דברים רבים אחרים, אך מסתבר שבמרכז שיחותיהם עמד נושא החסידות. מעשייה חסידית מספרת על מייסד חצר פשיסחא, רבי יעקב יצחק, הידוע בכינויו 'היהודי הקדוש', שכל שיניו נפלו לו מפחד א־לוהים מלבד שן אחת. ר' יעקב יצחק היה קורא לשן זו "רשע". "הנה זה מה שמאפיין את היהודים הגדולים והטובים", היה אומר נסתר במלון 'בירוביג'אן' בקיץ 1947, כנראה מעודד ממוצאו של אמיוט, צאצא 'היהודי הקדוש', ולפי עדות האחרון, מצטט מזיכרונו את 'ליקוטי מוהר"ן' לר' נחמן מברסלב.

מהספרייה המקומית על שם שלום־עליכם, שמימי המהגרים הראשונים אצרה ספרים שהיה קשה להשיג בבריה"מ, הזמין את 'תולדות היהודים' לגרץ, את מחקריו של ליאופולד צונץ ואת מחקרי החסידות של מרטין בובר במקור הגרמני. נראה שאזכור 'היהודי הקדוש' עלה בהקשר הרומן 'גוג ומגוג' לבובר שר' יעקב יצחק עומד במרכזו. כחבר הוועד האנטי־פאשיסטי הייתה לנסתר גישה לעיתונות בארץ והוא היה יכול לקרוא קטעים מהרומן ב'דבר'. באוזני אמיוט התלונן נסתר על שבארץ מתחו ביקורת לא מאוזנת על 'משפחה משבר' שמוקדש לגורל בני משפחה ברסלבית במאה ה־19, ושהוא עצמו תואר דווקא ב'דבר' כ"מכחש אל לִבו" ומדכא את רגשותיו הלאומיים.

בריחה מעיירה אוקראינית מוכת אנטישמיות למזרח הרחוק הרוסי. מוסקבה
צילום: thinkstock

נטייה נאיבית

ההתעסקות של נסתר בצדיקים החסידיים ביושבו בבירוביג'אן נראית סימפטומטית ביותר. "הם לא שיחקו ביידישקייט, בכל רגע הם היו מוכנים ללכת לעקדה", גילה לאמיוט את סתרי לבו. "אנחנו היהודים המודרניים עוסקים כל הזמן בסימולציה של היהדות. זה עולה לנו בזול. חסר לנו 'אדם כי ימות באוהל'. באוהל התורה צריך לדעת למות, צריך לדעת להקריב את עצמך". במילים אלו פירש למעשה את מניע נסיעתו לבירוביג'אן. בדומה לנוהג החסידי 'לערוך גלות', יצא גם הוא למעין גלות. ברשימותיו הבירוביג'אניות צפונים ענייני גלות הנשמה וגלות השכינה הקרובים ללבו. העולם הקודם חרב עד היסוד, ולכן הפכה רכבת המהגרים במציאות כברשימותיו ל"מעין תיבת נוח מודרנית, לא על המים אלא על מסילות הברזל, ולא במבול אלא אחרי מלחמת עולם אדירה", כלשון הרשימות.

לשמחת הכותב, התברכה הרכבת בנציגי הדור הצעיר בעלי "גאוות דוד", "שאף גוליית לא יפחידם". אבל התיקון מסוגל להתגשם רק ב"מקום ההוא", הלוקוס האידיאלי, "מקום הקיבוץ העממי־יצירתי, הלידה החדשה". היה זה שילוב של הדחף האישי של נסתר לתיקון הטראומה הקשה של השואה ומות בתו וגם הפיכת המסע ברכבת המהגרים הניצולים ל"ריטואל סימבולי", כפי שמגדירה מצבים דומים חביבה פדיה מאוניברסיטת בן־גוריון במחקרה המאלף "הליכה שמעבר לטראומה“. קבלת הפנים “מסחררת הראש“ תרמה להגברת האמונה באפשרות התיקון ולהפיכת “הליכה גולה להליכה גואלת“, במונחי פדיה. המסע מתוך מצוקה נפשית אישית הפך לשליחות ציבורית בעלת סממנים “משיחיים“. במקביל גם התחזקה נכונותו לקרוא תיגר על השלטונות המרכזיים – ויהי מה.

נסתר ממש הקרין את אווירת השליחות הזו באותם שבועות ששהה בבירוביג‘אן. לצד תמיכת ראשי המחוז הוא זכה לגילויי הערצה מרשימים. בערבי הספרות עורר מחיאות כפיים סוערות כשהציבור נעמד על רגליו. בסיוריו במחוז היה ממד של ספירת מלאי הירושה. הוא דאג לבקר, למשל, בשרידי הקומונה ‘איקאָר‘ שהקימו המהגרים מחו“ל בתחילת שנות ה־30.תיאטרון היידיש המקומי המחיז לכבודו את סיפורו 'הסבא עם הנכד'. גיבור הסיפור, רבי זקן עטוף טלית מעיירה פולנית כבושה, צועד בראש קהילתו הישר לתלייה, באחזו בספר תורה עתיק. במקביל מובל לתלייה גם נכדו הקומוניסט. הרבי מסרב לחלל את דיוקנו של לנין (!) ונכדו מסרב לחלל את ספר התורה. לקריאת הנאצים "הייל היטלר" עונה הרבי ב"שמע ישראל" ונתלה לצד נכדו.

התפיסה הרווחת בנוגע לספרות ביידיש בבריה"מ בקלות תזהה בסיפור זה דוגמה מאלפת להכלאה הפתטית בין שני האתוסים, הסובייטי והיהודי, או כפי שכתב אז ב'דבר' הסופר יצחק יציב על יצירתו המאוחרת של דוד ברגלסון – ערבוביית "הדבקות הסובייטית והדבקות היהודית". נסתר אכן מעולם לא נכנס לעימות עם המשטר והעריץ את התרבות הרוסית. על שולחנו, לצד גרץ ובובר, היה מונח גם צ'כוב. אמיוט איש פולין התקשה לקבל את "דבקותו" הרוסית, שמן הסתם הייתה כנה לחלוטין, אך הוא השכיל להבין שחידוש ההגירה ההמונית לבירוביג'אן אחרי המלחמה נתפס על ידי נסתר לא כמחווה סובייטית נדיבה כלפי היהודים (כמו שהרבו להדגיש עמיתיו בשנות ה־30), אלא כניצחון זוטא על סכנת ההתבוללות.

לדעת אמיוט אלה היו ציפיות שווא. לטענתו נסתר סבל מחוסר הבנת טבע המשטר הסובייטי ובנאיביות האמין בכוח השתדלנות היהודית המסורתית וביכולות דרגי השלטון הנמוכים. כביטוי לנאיביות הזו ראה אמיוט את איסוף חתימות ההורים היהודים בעד המשך חינוך ילדיהם בלשון היידיש, שארגן נסתר בבירוביג'אן. היום מראים ממצאים ארכיוניים שמעשי נסתר דווקא היו יעילים, לפחות בטווח המיידי. למשל, בשנת הלימודים הקרובה לביקורו 1947־48, הונהגו בעקבות הפצרותיו שיעורי יידיש עבור תלמידים לא־יהודים (!) בכמה מבתי הספר במחוז. נראה שהוא דווקא הבין היטב את המשטר שתחתיו חי.

יידישקייט גלוי

לפעלתנות היתר של נסתר, שהתרחק עד אז מכל סוג של אקטיביזם, יש לחפש הסבר לא במישור "הבנת המשטר" אלא ברוח החסידות שפיעמה בו כמי שהיה מקורב בנעוריו לחסידות ברסלב. המסע של נסתר לבירוביג'אן וצעדים אחרים שנתפסו כ"נאיביים" היוו "אן אמתע מעשה – מעשה אמיתי". היה בהם מענישה עצמית דרך היציאה לגלות קשה ומהתוויית דרך להמוני היהודים לנטוש מרצון את מוקדי האנטישמיות והטבח באירופה. אחריו עשה כך גם במאי 'להקת וילנה', אלכס שטיין, שלא רצה "לנשום את האוויר המסריח של המערב".

הייתה זו מחאתו המקורית של נסתר כנגד "הסימולציה של היהדות" שבה האשים את "היהודים המודרניים". למי התכוון? סביר מאוד שדיבר באופן כללי על תרבות היידיש הסובייטית, שנדרשה לפשרות רבות מדי. "באוהל התורה צריך לדעת למות", הפציר נסתר בבן שיחו. נראה שזאת לא הייתה אמירה תיאורטית: נסתר באמת ובתמים העמיד כתנאי להמשך התרבות היהודית בבריה"מ את דברי הגמרא "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" 
(ברכות סג, ב).

בשיחתנו הפרטית סיפר הסופר מישה לב מרחובות, שליווה את רכבת המהגרים המדוברת באותו קיץ מוויניצה למוסקבה ושוחח עם נסתר, שבירוביג'אן הייתה עבור הסופר בבחינת "הקש האחרון". בשיא הרצינות האמין שעליו לאחוז בו בים הסימולציה הזולה ובכל רגע נתון להיות מוכן לעקדה. לאחרונה התגלו הפרוטוקולים מחקירתם של סופרי בירוביג'אן שנאסרו שנתיים לאחר מכן ובהם מידע על צעדים "נאיביים" נוספים שעשה נסתר בבירוביג'אן בניגוד לכללי ההתנהגות המקובלים. הוא התעקש על "התפקיד המיוחד של בירוביג'אן בהיסטוריה היהודית"; באספת אנשי התיאטרון, הספרות והחינוך האשים את מארחיו שאינם עושים דבר להרחבת רשת בתי הספר ביידיש; ואת "ביראָבידזשאנער שטערן" הוכיח על שאינו כותב מספיק על חיי היהודים, אלא עוסק יתר על המידה בתעשייה וחקלאות.

דברים מפורשים שכאלה לא נשמעו בפורומים פתוחים בבירוביג'אן מאז היווסדה. תמיד שלטה שם רטוריקה אחרת שנטתה להסוות את ה"יידישקייט". בשיחות הסגורות אף הפליג נסתר ודרש להנהיג הפליה מתקנת כלפי בתי הספר ביידיש. "הדמות החשובה ביותר בפיתוח התרבות היהודית הוא המורה היהודי", אמר והדגיש ש"יש להכפיף לכך את כל העבודה של הסופרים והעיתונאים במחוז". דברים אלו נשמעים כזעקת שבר של ממש: אם ייקחו מאיתנו גם את המעט הזה, מה יהיו שווים חיינו?

ההתקפות הנ"ל מסגירות את התמרמרות נסתר נוכח המצב הקיים ואת ניסיונו להשתמש בבירוביג'אן כ"טריגר" להבעת משאלות. בפגישה האחרונה של נסתר עם סופרי בירוביג'אן בדירה פרטית באוגוסט 1947 שררה אווירה של מרירות ועצב. כבר היה ברור שהאוטונומיה היהודית־סובייטית, קיקיונית ככל שתהיה, נותרה המקום היחיד בבריה"מ שעוד אפשר היה לדבר בו על גורל היהדות בפרהסיה.

נסתר נשאר במרכז השיח הציבורי בבירוביג'אן ממש עד מעצרו ב־19 בפברואר 1949. דבריו ומעשיו השפיעו על גורל "חסידיו" הבירוביג'אנים, שהואשמו רובם ככולם בהתארגנות לאומנית מסביב לנסתר ונשלחו למחנות כפייה לשנים ארוכות. ואילו נסתר מת בכלא מעינויים ובכך מימש את האופציה של "אדם כי ימות באוהל" תרתי משמע.

בֶר קוטלרמן הוא מנהל אקדמי של המרכז ללימודי יידיש באוניברסיטת בר־אילן. המאמר הינו תמצית הרצאה שניתנה בכנס "ח"י באדר: פורים דמוסקבה"  

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"ג, 15.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במרץ 2013, ב-גיליון ויקרא תשע"ג - 814 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: