שיר ודברים אחר הרב פרומן / דעאל רודריגז גרסיה, רבקה מרים

דעאל רודריגז גארסיה

צדיק נעזב

בַּדֶּרֶךְ לָאוֹטוֹ הוּא אָמַר

תִּתְקַשֵּׁר אֵלַי הוּא אָמַר

טִפּוֹת שֶׁל תּוֹרָה יוֹרְדוֹת עַל רֹאשִׁי קָשׁוֹת

וְרַק קוֹל צְעָדִים

אֵינֶנִּי רוֹאֶה קוֹלוֹת אֲחֵרִים.

נַעֲשָׂה לִי קַר

וּפָשַׁטְתִּי אֶת יָדַי

לְאָרְכָּן וּלְרָחְבָּן לְקַבֵּל

חוֹם, שֶׁיִּקְרָא בְּכַף יָדִי וְיָבִין

זְקָנוֹ הֶאְדִּים וְלִבּוֹ הָיָה מַלְבִּין.

אָסַפְתִּי בְּיָדַיִם פְּשׁוּטוֹת

אֶת הָרֶוַח שֶׁשָּׂם בֵּין הַמִּלִּים.

הָיִיתִי מְלַוֶּה אוֹתוֹ

לְסוֹף דַּעְתּוֹ הָיִיתִי יוֹרֵד וְהוּא לֹא הָיָה שָׁם

הוּא הָיָה בְּמָקוֹם אַחֵר.

כְּשֶׁתִּרְצֶה תִּתְקַשֵּׁר אֵלַי

הָיָה חוֹזֵר וְאוֹמֵר.

הָיִיתִי נִלְקָח אֵלָיו.

בְּדִבּוּר רַךְ הִקְשֵׁיתִי לִשְׁאוֹל וְהוּא

הִסְתַּלֵּק וְהָלַךְ לְמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְשַׁעֵר

הָיִיתִי מְלַוֶּה אוֹתוֹ

הָיִיתִי צוֹעֵק אַחֲרָיו

עַכְשָׁיו!

בְּסוֹף הַשִּׁעוּר בַּדֶּרֶךְ לָאוֹטוֹ

אָבִי לְבָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו

 —–

לא ידע פחד / רבקה מרים

 מנחם היה איש שלא ידע פחד, ולכן הוא נגע בכל דבר באופן ישיר, בלי לחשוש מהומור, מטירוף, מדרמטיות מ’מה יגידו’. נראה לי שאפשר לראות אותו כרבי חסידי, בדומה לרבי זושא ורבי אלימלך, או לרבי שמחה בונם. הוא צעק, צחק, בכה. הלימוד שלו היה מפתיע תמיד, לא יכולת לדעת לאן הוא יוביל, ונדמה שגם הוא עצמו לא ידע.

נראה לי שמעבר לכל היה מאמין. מאמין ואוהב. הוא ינק מעומק הדורות, אבל לא נשאר במקום של נוסטלגיה, או של  כבוד ויראה. הוא נפתח אל החיים כמי שמכירם מיני אז, ולכן נע בתוכם באופן חופשי, כילד הבוטח בהוריו.

הצד ה’פוליטי’ שלו היה חלק מאותו עולם שנבע מאמונה תמה, ללא פחד. הסתירות לא הבהילו אותו, להיפך, הן שימשו חומר לבעירתו. הוא שיחק עם המציאות, וכמו שבלימוד הגמרא משתעשעים בכל פעם עם אופציה אחרת, או כמו שבמשחק שחמט מעבירים כלי בכל פעם, ישר ובאלכסון ובדילוגין, כך הצעיד את עצמו בתוך ההוויה, הרקיד את עצמו, כשמשמשים בו בערבוביא סקרנות, הרפתקנות ואמת שאין לכלוא אותה בין משבצות.

גם כשרואים אותו בתצלום, הרי שתמונה לא תלכוד את הפנים שלו, את ההעוויה שמקמטת את ההבעה למשהו שבין קשב למשחק, את העיניים הכחולות בהירות שלו, בהירות ברכות ונוקבות בעת ובעונה אחת, כשאחת מהן תמיד קצת קמוצה והשניה פתוחה לרווחה.

הכרתי אותו מנעוריו. שנינו נולדנו לאבות ששמם היה יהודה אריה לייב, על שם ה’שפת אמת’.  הכרתי את אביו, איש יהודי. ‘יהודי’, אמרתי, שם שהוא מעבר לאבחנות בין דתי לחילוני, בין תכלת לכרתי. המורשת שממנה ינק, מורשת שעיקרה ניגון, שגם הדיבור והמציאות בה הם ניגון, הרקידה אותו במסע חייו.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: