רבנות מאפשרת / מיכל שיר-אל

ישיבה משפחתית באירועים ציבוריים הייתה עבורו חלק מחיזוק המשפחה, 
דווקא ההפרדה הייתה מגונה בעיניו. פרידה של שכנה

 שבע בבוקר. בשביל הצר הוא חוזר מבית הכנסת לביתו וצועק אל מול המדבר, 'שמע ישראל', ועוד יותר חזק אל הרי יהודה: 'השם א-לוהינו', והוא מושך צליל ארוך במיוחד 'השם אחד'. אתנחתא קלה, ושוב חוזרת הצעקה 'שמע ישראל' ולצליליה בתוך הבית אנחנו מארגנים את הילדים ללכת לגן של הדסה אשתו. גם בבית הכנסת הוא יקפיץ את האורחים בצעקה המרעידה את החלונות. ובתפילת ראש חודש, 'אנא השם הושיעה נא, אנא השם הצליחה נא' יוצא מפיו כאילו ביקש לקרוע את השמים ולכוף אותם לרדת לראות בנעשה תחתם.

הרב מנחם ניהל יחסים אישיים וייחודיים עם בורא עולם. מתוך נאמנות עמוקה לו, ומתוך יראת שמים נטולת יראת אדם, הוא צעד בעולם וביקש אחר השלום. בדרכו שלו הוא עשה כן, למרות המחיר הכבד הכרוך בדבר. נאמן היה לדבר אחד. אם ישאלוהו בעולם האמת מה עשה למען השלום, הרי הוא מוכן ותשובה בידו: ניסיתי. השתדלתי. עשיתי ככל יכולתי. כמה אנשים יכולים לתת תשובה שכזו?

בתקוע הוא הנהיג את הקהילה ביד רמה שלא נשמעה כלל, אלא התקיימה במלוא עוזה בתוך הוויית המקום. הוא לא הורה הלכות כלליות, ולא נשא נאומים הלכתיים מפולפלים על הראוי, אלא קיים בגופו ובביתו את אשר ראה לנכון, ובבית הכנסת הלך בעקבות הקהל בכל דבר שלדעתו הרבה והעצים את הקדושה, חיזק את הקהילה ואת המשפחה ואת הזוגיות. בימים שבהם רבנים נגררים אחר הקצנות הלכתיות שפוגעות בזוגיות, הרב מנחם ראה ברכה בכל דבר שיש בו להרבות 'זמן זוגיות' איכותי. ישיבה משפחתית באירועים ציבוריים הייתה עבורו חלק בלתי נפרד מחיזוק המשפחה. דווקא ההפרדה הייתה מגונה בעיניו, כיון שהיא שמה את מרכז כובד תשומת הלב דווקא בהיבטים שליליים במקום להדגיש את המרחב המפרה והמעשיר של המפגש בין המינים.

בשנים האחרונות לימד כמעט אך ורק זוהר, כי בו ראה את המפתח לתרבות בת זמננו העוסקת בהרחבה ביחסים בין המינים. הזוהר הנותן תפקיד לכל אחד מן המינים, ורואה במפגש ביניהם את ההזדמנות להתעלות העולמות העליונים, פותח פתח לראייה אחרת של המציאות ומעניק לה שפה ומושגים המקדשים את המפגש ואת השותפים לו.

"המפגש

כרע לרגלי אשתו

מן המפורסמות הוא מעשה הכריעה של הרב מנחם לרגלי אשתו בעת שהעמידו את חופות בניהם ובנותיהם. הדסה מאדימה, צוחקת ומכסה את פיה, והוא כורע ונושק את רגליה בעבור כל מה שעשתה למענו והדרך שהלכה עמו. רבי עקיבא ורחל שזכו לביקורת נוקבת בספרות החדשה זוכים לעדנה אצלו כזוג המסמל שותפות רוחנית. כמו חוקר התלמוד אדמיאל קוסמן  גם הוא ראה את הזוג הקדום כמבטא דגם אחר של זוגיות, דגם שבו האהבה יונקת מעומק האידיאה הרוחנית המשותפת להם. דבר שקשה מאוד להכיר בו בדור שבו הפמניזם שולט ורואה בכול מאבק כוחות היררכי.

מבחינה זו הרב מנחם היה תמים. פשוט. בתקוע הוא הנהיג את הקהילה בשיטה שאני מכנה אותה "רבנות מאפשרת". דהיינו, הרב אינו מנהל את היישוב, אינו מנהיג את הקהילה לא מבחינה הלכתית ואף לא בעניינים חברתיים או חינוכיים. הוא משמש אותם בכל התחומים הללו. דהיינו, הוא בהחלט היה מעורב בתהליכי הקמת בית הספר והשפיע רבות על האווירה שהתקיימה בו, אולם הוא לא קבע הלכה לבית הספר ולא נהלים 'ראויים' לו. על כן בבית הספר כל ילד שם על ראשו כיפה כאוות נפשו, גם בשיעורי תורה, וכן לגבי ציצית. לדידו של הרב מנחם ורבים בקהילה השותפים לדרך, אלו ואחרים הם חלק מחובות הבית ולא חובת הרב או בית הספר.

כך גם בעניינים אישיים בקהילה או החלטות קהל. התערבות הרב הייתה במידה שפנו אליו איש או אישה וביקשו את עזרתו. אז הוא התמסר בכל מאודו ונתן בידם את הכלים לקבל החלטה. שוב, גם כאן הקפיד הרב מנחם להשאיר בידי השואל את אקורד הסיום. עם זאת, כאשר לפני שנים רבות ביקשתי להוציא את תפילת ליל יום העצמאות מן המקום הצר ולהפוך אותה לבמה מרכזית, היה הוא הראשון לסייע ועם גיטרות, תופים וריקודים נעשתה התפילה לעיקרו של היום לא פחות מבמת הטקס הרשמי.

'רבנות מאפשרת' משמעה חיי קהילה טבעיים שאינם סובבים סביב 'איסור והיתר', ואינם ממיינים את הציבור באמצעות 'דתומטר' המטיל כתמים על שכן זה או אחר, אצל מי איני אוכל ואצל מי איני ישן. בקהילה שכזו הצעירים נושמים עמוק, מורידים ומעלים את הכיפה כאוות נפשם, ונשים מתכסות בעשרה צעיפים ואחר כך מורידות תשעה ולהיפך. ובנחת. ותיקות הישוב קוראות במגילה ברוב עם הנשים, ובאולם אחר קורא איש לכל משפחות האדמה שהתכנסו בצילו. והשירה והמחול והחיוך עולים ובוקעים ביום העצמאות בפשטות ובתמימות.

בקהילה שזהו מנהיגה יש הליכה מתמדת, יש תנועה בלתי פוסקת שאינה נובעת מחוסר מנוחה, אלא מהעמקת המשמעות של ההוויה, מצלילה מתמדת אל הפוטנציאל שמזמן הקיום האנושי. הרב מנחם לימד אותנו לעשות כן תוך קריאה גדולה בכל בוקר בשביל הצר שמתחת לחלוננו : 'ה ד ס ה ל' ה, או כפי שקרא לה לפעמים, 'אהוב'לה'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ש.צ. לוינגר

    על דרכו של הרב פרומן בשאלות השילוב וההפרדה בין נשים וגברים בבית הכנסת – ראו בדבריה של גב' רות וולפיש, ב'תגובות ל"מעבר למחיצה הפנימית"'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ. לוינגר

      לגבי הגישה של הרב פרומן, להציג בפני השואל את מערכת השיקולים ההלכתית תוך השארת ההחלטה הסופית ביד השואל.

      ראו בדברי הרב יובל שרלו, '"ישר יחזו פנימו" – על כיוונון ההלכה בעידן הפוסט-מודרני מכח משנתו של הרב שג"ר', נטועים יז, עמ' 257-270, בפרק על: 'הדינאמיקה המוסדית של פסיקת ההלכה', עמ' 263-266. המאמר ניתן לצפיה באתר של ישיבת פתח-תקוה.

      ניתן לומר שיש פסיקה בבחינת 'שופטינו' ויש – בבחינת 'יועצינו'.

      על הקשר בין הרב פרומן לרב שג"ר, ודאי ירחיבו את הדיבור תלמידיהם המשותפים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      טיבותא לשקייא: למאמרו של הרב שרלו הפנני בשעתו מר צבי ליפשיץ בדיון על 'עצה טובה של מומחה' (מאת נדב שנרב).

      • ש.צ. לוינגר

        דברים של הרב פרומן על הרב שג"ר, בכתבה של קובי נחשוני, 'הוא היה מימוש ההבטחה של הרב קוק', y-net יהדות, 11.6.07.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: