ספרן של נשים / אורית אבנרי

מרכזיותן של הנשים בתרומות המשכן, המתוארת בסוף ספר שמות, מהדהדת את התושייה שבה פעלו בתחילתו, ומלמדת בזכות מי קרו האירועים הגדולים לעם ישראל

 הפסוקים המתארים את תרומות בני ישראל למשכן (לה, כא־כט; לו, ב־ז) דחוסים וצפופים בפועלי ההבאה ובחומרי התרומה. בגודש זה יש כדי להעביר לקורא את התחושה שכל עדת בני ישראל מתגייסת ומעוניינת להעניק מרכושה לבניית המשכן. אך קריאה מדוקדקת מעוררת תשומת לב לחריגה מאופן התיאור שאליו הורגלנו. התיאור השכיח בסיפורים ובציוויים התייחס לשם קיבוצי: "העם", "עם ישראל", "בני ישראל", אולם החל מפסוק כא מתרחש מפנה. פעם אחר פעם הכתוב מתייחס אל הנשים באופן מובחן מהגברים, ומדגיש שגם הן היו בכלל הנותנות: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו… וכל אישה חכמת לב בידיה טוו… וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים… כל איש ואישה אשר נדב לבם אותם… איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה".

לתופעה מפתיעה זו נצרף נתון נוסף: בפתיחת פרשת פקודי מונה משה את סך חומרי הגלם שנאספו תוך כדי מסירת דין וחשבון למה שימש כל סוג ומין. כאשר מגיע משה לנחושת, הוא מפרט את הפריטים העשויים נחושת: מזבח הנחושת, אדנים ויתדות. כלי נחושת (מרכזי) אחד נעדר – הכיור וכנו! פרשנים רבים מנמקים זאת בהסבר שהכיור לא נעשה מכלל הנחושת שנאספה כתרומה, אלא באופן מיוחד ובלעדי מן המראות. ההסבר מתבסס על הכתוב: "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצבאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" (לח, ח). נשים רבות צבאו על פתח האוהל על מנת לתת את מראותיהן האישיות לצורך המשכן. משה אסף את המראות הללו ועשה מהן את הכיור.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

סיפור של תושייה

מדוע נתייחדו מראות אלו לעשות דווקא מהן את הכיור וכנו? רש"י (בעקבות מדרש תנחומא) עונה:

בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס בהן משה מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה: קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהן יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה, ומשדלתו בדברים לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם.

המראות מסמלות סיפור מופלא על תושיית הנשים, אמונתן ומאבקן העיקש להמשכת החיים. הצבתן בפתח המשכן נועדה להדגיש אפוא את הצד החיובי במעשיהן של הנשים. לא יצר הרע היה שם אלא קדושה.

בעקבות דברים אלו של המדרש ניתן להציע רובד משמעות נוסף. הכיור במשכן אינו חלק מן התהליך הריטואלי, אלא חלק מתהליך ההתכוננות וההתקדשות לעבודת הקודש. כשם שהאישה התבוננה בבבואתה הנשקפת אליה מן המראה על מנת לבדוק עצמה ולהתייפות טרם שניגשה לבעלה, או לחלופין הביטה דרכה בהשתקפות שלה ושל בעלה כדי להרבות חימוד (כפי שמציע המדרש) – כך כל אחד מן הכהנים, טרם גישתו אל הקודש, ניגש לכיור העשוי מן המראות ונרמז לבדוק עצמו האם הוא ראוי לשמש את הא־לוהים. האם לא נמצא בו פגם או עיוות כלשהו שעלול למנוע ממנו לעבוד באופן ישר וכן את א־לוהיו. בנוסף, הכהן מתבונן היטב בבבואתו הנשקפת אליו ונדרש לחפש שם גם את ממד הא־לוהות שצריך להתלוות אליו.

ועוד, הנשים קישטו ותיקנו עצמן למול הראי לקראת הפגישה עם הבעל. אין זו תמונה של נשים צעירות פתייניות, אלא פיתוי וארוס בתוך הזוגיות, בתוך המשפחה. הנשים ניסו בכל כוחותיהן לשמר את הזוגיות. לא להיכנע לשגרה ולקשיים אלא להתייפות בכל פעם מחדש לפני בעל עייף ומותש, חרד וכבוי. בכך הוכיחו את עוצמתן בשימור החיות, בהפחת החיים ובאפשרות ההתחדשות. הכיור העשוי מפסיפס המראות הללו מצליח לאחוז ולאגוד בינות להשתקפויות העולות מן הנחושת את שבבי הסיפורים הללו. והם מרצדים בכל עת, לכהנים הרוחצים בו את ידיהם ואת רגליהם, ומהבהבים את התשוקה לקשר שצריכה להיות נוכחת גם בתוך המשכן, ואת החובה שלהם לשמר את חיות העבודה, גם כשהיא הופכת לשגרה, גם כאשר נדמה שהיא מסכת הוראות קבועה ומונוטונית החוזרת על עצמה בוקר וערב, משמרת אחר משמרת.

מסגרת לספר

ספר שמות נפתח בהדגשת העוצמה הנשית ובהצגה של מגוון נשים הטוות ורוקמות את קיומו של העם: שפרה ופועה, אמו של משה, אחותו של משה, בת פרעה וציפורה. ריכוז הנשים הללו עמד בבסיס המדרשים הרבים שהפליגו בתיאורי שבחן של הנשים בתקופת השעבוד ובאחריותן לכך שעם ישראל המשיך לפרות ולרבות, גם תחת תנאי העבדות הקשים וגזרות האכזריות שניתכו עליו. ההתייחסות המיוחדת לנשים, המופיעה שוב בחיתומו של ספר שמות, משרטטת מסגרת נפלאה לספר הגאולה והברית: בזכות הנשים נגאלו ישראל ממצרים ובזכותן גם הוקם משכנו של הא־לוהים בתוך המחנה. בזכות תושייתן נולדו התינוקות ובזכות נדבנותן נבנה משכן מכובד.

התהליך המרשים שעבר על העם מתבלט גם בפער העצום בין החומרים שאמו של משה אוספת בתחילת הספר לבניית התיבה – גומא, חימר, זפת – לבין החומרים שנמסרים למשכן: זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ועוד. וכשם ששם מתוארת פעלתנותה של האישה "ותצפנהו… ותקח… ותחמרה… ותשם", כך גם כאן מתוארת הפעלתנות הרבה של הנשים. בעוד האנשים מביאים את חומרי הגלם, הנשים עסוקות גם ביצירה: "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו… וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים".

בפתיחת ספר שמות זכו המיילדות והקב"ה עשה להן בתים. בסוף הספר משיבות הנשים לקב"ה טובה תחת טובה ובונות לו משכן. ודבר גדול נוסף מתרחש – בעוד בתחילת החומש הן פועלות לבד, בתוך מרחב גברי פסיבי ואולי גם מיואש (כפי שעולה מן המדרש על עמרם), מצליחות הנשים לקראת סיום הספר לסחוף באמונתן גם את הגברים לתרום גם הם בהתלהבות נעורים רעננה למשכן. החידוש הגדול של הפרשה, אם כן, הוא לא בכך שהנשים העלו תרומה; זה צפוי וכמעט מובן מאליו אחרי שקראנו את פתיחת החומש. החידוש הגדול הוא שגם הגברים הצליחו להתנער מן הייאוש ולהידבק בשמחת עבודת הא־ל. אפשר גם להוסיף ולומר כי במעשה העגל מבקש אהרן מן הגברים להביא את תכשיטי הנשים, לתת משהו שבאופן מסוים איננו שלהם לגמרי. כעת סוף סוף נותנים כל העם, נשים וגברים, מרכושם, מעולמם, מן היקר להם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: