סינדרום איסטנבול / ירון אביטוב

שילוב ביוגרפיה ותסביכים פרטיים בהיסטוריה של העיר התורכית, המיטלטלת בין מזרח למערב, הוליד יצירה מרתקת. ציור ספרותי בשחור ולבן

 איסטנבול

אורהאן פאמוק

מתורכית: משה סביליה־שרון

כנרת, זמורה־ביתן, 392 עמ'

בלילות, כששמע את הצפירות העגומות של האוניות הגדולות החוצות את מיצרי הבוספורוס, דימה הילד אורהאן פאמוק, לימים חתן פרס נובל לספרות (2006), שהבניין שבו הוא מתגורר, בית פאמוק, הוא האונייה ודייריו הם אנשי הצוות והנוסעים שמפליגים בתוך הסערה. למרבה המזל, אף אחת מהאוניות הללו היא לא ה"מרמרה" שניסתה לשוט לחופי עזה, כך שאפשר לקרוא את הספר במנותק מהסכסוך המדיני בין ישראל לתורכיה ולשכוח אותו לרגע. אבל רק לרגע, מכיוון שהחיבור לתסביך התורכי הגדול של החזרה לימי האימפריה קיים בכל זאת במלוא עוצמתו בספר.

קוראי "איסטנבול" עשויים להבין טוב יותר את תסביכיה של תורכיה בימינו, ומדוע היא חולמת לשוב לתפארת עברה. לאחר נפילת האימפריה בתום מלחמת העולם הראשונה, ניסתה תורכיה המודרנית לנתק את עצמה מעברה, ובדומה לגרמניה החדשה שלאחר מלחמת העולם השנייה הכריזה על סוג של תורכיה החדשה. המאמץ להתמערבות (המנהיג אתאתורכ מוגדר בפי פאמוק כ"מתמערב הגדול מכולם") לא נבע בהכרח מרצון למודרניזציה אלא מבריחה נואשת מהזיכרונות המרים והקודרים של נפילת האימפריה. פאמוק מנתח למעשה את התסביך התורכי המזרחי־מערבי – מה אנחנו יותר, מי אנחנו ולאיזה חלק של העולם ברצוננו להשתייך.

במרבית המאה ה־20 הצליחה תורכיה ליהנות משני העולמות, אולם כיום, בימי ארדואן, היא נוטה יותר למזרח. איסטנבול, בירת האימפריה העות'מאנית לשעבר, ובירת האימפריה הביזנטית לשעבר תחת השם קונסטנטינופול, הייתה מאז ומתמיד אחת הערים החשובות באוריינט, זו שחיברה בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה. כך אפשר גם לראות את פאמוק עצמו, שהוא כיום הסופר הידוע ביותר בעולם המצליח לחבר בכתיבתו בין מזרח למערב.

סיפור חניכה של תורכי מתמערב. סניף בורגר קינג באיסטנבול צילומים: פלאש 90

סיפור חניכה של תורכי מתמערב. סניף בורגר קינג באיסטנבול
צילומים: פלאש 90

מיתוס עירוני

פאמוק הוא תורכי מתמערב, שלא מהסס לבקר הן את הנטייה האסלאמיסטית של ארצו (ב־2005 הוא אף הועמד למשפט בשל מה שכונה "השמצת הזהות התורכית"), והן את ההתמערבות של ארצו, ואף את ההתמערבות שלו עצמו. פאמוק לא חוסך בעצם את שבטו מאיש, ובעיקר לא מעצמו ומעירו, ועם זאת הוא כותב עליה גם באהבה גדולה, ובכך אפשר להשוותו לגדולי הסופרים שעיצבו ביצירותיהם ערים והפכו אותן למיתוס ספרותי (כג'יימס ג'ויס ב"דבלינאים" ועוד רבים אחרים).

באמצע המאה ה־19 ניבא הסופר הצרפתי הדגול גוסטב פלובר שאיסטנבול תהפוך לעיר החשובה בעולם "בתוך מאה שנה". במאה ה־20 פאמוק כותב למעשה קינה על חורבנה של עיר נכאים ענייה ומבודדת ובלי היומרה לקשור לה את הכתרים שקשרו לה בעבר. הסופרים הזרים, ברובם צרפתים, העניקו לאיסטנבול חשיבות רבה בכתיבתם, אבל פאמוק לא גדל בתחושה שהוא חי באחת הערים הגדולות באירופה אלא דווקא "בעיר שדה גדולה וענייה" (269). "תרבות אדירה שאיננה עוד", הוא כותב תוך הטחת ביקורת ביוצרים הזרים שהמציאו לטענתו אקזוטיקה שאינה קיימת. "בעבר חיו שם אנשים כמונו, שניהלו חיים ראוותניים בהרבה מהחיים שלנו והותירו אותנו, הצאצאים, דלים, שבורים, חלשים וקרתנים" (63).

פאמוק מזדהה כל כך עם איסטנבול, שעיצבה את אישיותו ואת יצירתו, עד שאפשר לומר שזכות הקיום שלו כסופר בולט ומשפיע היא לא מעט בזכות עירו. הוא כותב על עירו כאילו הוא כותב על עצמו. פעם העיר זו אני ופעם אני הוא העיר; פעם הוא מייפה אותה ופעם מכער; פעם הוא אוהב את העיר, פעם הוא שונא אותה, ולא פעם הוא תוהה "אם העיר הזאת היא העונש שמגיע לי, אם אני, בנוכחותי, תורם לעליבותה" (336). איסטנבול מגביהה את קומתו כסופר ומעניקה לכתיבתו – ולא רק בספר זה – עושר וחיוניות רבה, עצב ואופל. והיכן הוא היה יכול למצוא אותם במקום אחר בתורכיה? באנקרה, הבירה – שכל מי שביקר בה יכול לומר שהיא רחוקה מהקסם המזרחי המתעתע ואולי גם כוזב של איסטנבול – בוודאי שלא. פאמוק אינו יכול, אפוא, בלי איסטנבול, ואולי גם איסטנבול של ימינו לא יכולה בלעדיו. העיר והוא קשורים בטבורם.

אוניות ומעבורות רבות כל כך מאכלסות את דפי "איסטנבול", עד שאפשר להתרשם שכל כלי השיט שחצו את הבוספורוס מאז המאה ה־19 ועד ימינו מפליגים גם בין דפי הספר. הקריאה בספר היא סוג של הפלגה, ולא רק בגלל תנועת האוניות הערה בין דפיו – הפלגה שבזכותה אפשר לגלות את כל הסודות של "איסטנבול הכאוטית", כפי שהיא מכונה על ידי פאמוק – אלא גם בשל ההפלגה אל עולם הדמיונות של הילד פאמוק, שבחלק מהזמן חי בעולם נסתר שהמציא לעצמו, וגם אל עולם הדמיונות האקזוטי והשחרזדי של העיר עצמה.

מלנכוליה אהובתי

'איסטנבול' הוא סיפור החניכה של פאמוק הצעיר וסיפור הזדקנותה של העיר. חיים צעירים של היחיד לעומת חיים גוועים של הכלל, סיפור של תקווה וחוסר תקווה, והקרנת האחד על השני. פאמוק מעיד על עצמו שמעולם לא עזב את עירו. "יש סופרים שהיגרו", הוא כותב, "אני קשור לעיר הזאת" (עמ' 13). אפשר לכנותו מהגר פנימי, כיוון שבכל עמודי ספרו הוא עסוק בהגירה משכונה אחת לשנייה, מצד אחד של הבוספורוס לצד השני, מבית אחד למשנהו (בשל המעברים התכופים שכפו עליו הוריו המסוכסכים), מחלום אחד להיות צייר לחלום אחר להפוך לסופר, מזהות אחת של אורהאן פאמוק, המוכר לנו, לזהות שנייה של כפילו הבדיוני, שאותו המציא בילדותו, האורהאן פאמוק שהוא היה רוצה להיות.

ומעל הכול ולפני הכול, ההגירה הפנימית של עירו עצמה, שמיטלטלת בין זהויותיה השונות: העיר הביזנטינית, העות'מאנית, העיר הרפובליקנית בימי אתאתורכ, העיר המזרחית והעיר המתמערבת, העיר הקוסמופוליטית והעיר הלאומנית, העיר המפוארת לשעבר, המסמלת עושר, והעיר המסמלת עוני ועומדת בחורבנה, העיר הצבעונית בעיני הזרים שמבקרים בה והעיר הסובלת מתוגה נצחית.

אחת התופעות המעניינות שמתאר פאמוק היא ה"הוזון", המלנכוליה המיוחדת שממנה סובלת העיר איסטנבול, שמשפיעה על מצב רוחם של תושביה. זו אולי לא פסיכוזה כמו "סינדרום ירושלים", אבל בהחלט אבחון המצדיק את הכינוי "סינדרום איסטנבול". ה"הוזון" הזה מבטא "כישלון, רפיון והסתגרות" (104). פאמוק מבהיר שאין מדובר במרה שחורה פרטית אלא בכזו של עיר שלמה. "ההוזון עולה כמו ענן האדים השקוף שמתרומם מעל הבוספורוס בבוקרי החורף הקרים כשהשמש פוגעת לפתע במימיו" (113).

למעשה, מקור האושר היחיד שמזומן לתושבי איסטנבול לפי פאמוק הוא הבוספורוס, והצפייה באוניות היא הבילוי המועדף על תושבי העיר. פאמוק אף כותב שספירת האוניות החוצות העניקה סדר לחייו. לא פחות. מכל מקום, תיאורי העצב הם פנינים ספרותיות כה יפות שיש בהן דווקא כדי לשמח את הקורא. מהתסביך המלנכולי של עירו וגם מהתסביכים הפרטיים שלו רוקח פאמוק ספרות המצדיקה את שמו הטוב. ראויה לציון הכנות של פאמוק, שכותב על התסביכים האלה ללא חשש "מה יגידו".

עיר ואם

'איסטנבול' הוא לא רק סיפור הפוסט טראומה של העיר ושל העם התורכי שלאחר התמוטטות האימפריה, אלא גם סיפור הפוסט טראומה של פאמוק עצמו בשל מערכת היחסים החולנית בין הוריו, שהייתה מלווה בהיעלמויות רבות שלהם מהבית, ובעיקר של אביו. המריבות הללו הותירו חותם עמוק בנפשו של פאמוק, והפכו אותו לקשור אף יותר לבית ולעיר שבה נולד ("אחרי 50 שנה אני שוב חי באותה דירה", 101). העיר היא הגורם המייצב בחייו, זו שאף פעם לא נעלמת כמו ההורים, ומשום כך היא משמשת במידה מסוימת תחליף לאב ולאם שחסרו לו לא פעם בילדותו.

פאמוק, צייר לשעבר, מצייר את עירו יותר משהוא כותב עליה ורגישות הצייר שלו ניכרת היטב בתיאורים. הוא מצייר את עירו לא בצבע אלא בשחור לבן, ומבחינה זו ההבדל בין הספרים שאולי יכתבו אחרים על איסטנבול לבין הספר שכתב פאמוק הוא כמו ההבדל בין סרט בצבע לסרט בשחור לבן. "המהות השחורה־לבנה של העיר" (47), הוא מכנה זאת. פאמוק מחזק את הרושם הזה בכך שהוא מצרף לספר יותר ממאה תמונות של איסטנבול, חלקן יפהפיות, וגם תמונות משפחתיות ותמונות שלו עצמו על רקע עירו, כולן בשחור לבן.

רבות מהתמונות הללו הן של גדול הצלמים התורכים, ארה גולד, שכונה "עינה של איסטנבול". באותה מידה אפשר לכנות את פאמוק כעין השנייה של איסטנבול. הוא מיטיב לתאר את הסמטאות, את הבתים המפוארים לשעבר והמתפוררים בהווה, המלמדים את הקורא "מה שעוללה לה ההיסטוריה" (52), את האנשים המתהלכים בדרך מן העבודה ואליה, את המעבורות החורקות והעשן המיתמר מארובותיהן, את כלבי הרחוב העזובים שרק מעצימים את תחושת העזובה והעליבות ("חסרי תקווה ומיותרים, כמו מוקשי ים שניתקו מכבליהם", 53), ואת תחושת שותפות הגורל שלו עם אנשי העיר והמבנים שלה, שזוכים לקבל האנשה.

הדיאלוג המרתק של טקסט־תמונה מעניק עושר ויזואלי לספר ומאפשר לקורא להתחבר טוב יותר לתמונות המילוליות שמצייר פאמוק, שממילא הן ויזואליות במיוחד. הדכדוך והעצב שהן משדרות לא מקטינים את החשק שמעורר הספר לשוב ולבקר באיסטנבול ובמיוחד במצרי הבוספורוס, המצוירים ביד אמן כאילו היו התעלות של ונציה.

פאמוק משלב מזרח ומערב לא רק בנושאי כתיבתו אלא גם בסגנון הכתיבה. "מהסופרים המערביים למדתי הרבה יותר מכפי שלמדתי מהסופרים האיסטנבולים, שלא התייחסו לעירם כלל" ( 30), הוא כותב. אם כי תיאורי הבוספורוס ולילות הירח שלו הזכירו לי דווקא את תיאורי הנילוס ולילותיו ברומנים המשובחים של נגיב מחפוז.

הקריאה בספר מרתקת ברובה, אולם ניכרות בו, לטעמי, כמה חולשות. פאמוק כתב ספר המשלב בין הסוגות: זיכרונות של עירו וזיכרונותיו הפרטיים – אוטוביוגרפיה, מסה ופרוזה. אולם לעתים נדמה שהוא מתקשה להחליט האם הוא כותב אגדת עיר או את הסיפור שלו עצמו. כמדומה שלפאמוק קרה ב"איסטנבול" מה שקרה לרשט אקרם קוצ'ו, סופר איסטנבולי שמת בחוסר כול, ושאותו הוא הופך למעין סמל לכישלון במעבר בין התרבויות. קוצ'ו דנן התרחק בהדרגה בכתיבתו מהשפה הספרותית והמדעית ועבר לכתיבת אנקדוטות אזוטריות כמעט חסרות ערך. גם פאמוק, בכמה מפרקי הספר, פונה מהכתיבה העקרונית לאזוטרית (בפרקים על קוצ'ו, על העשירים, וגם בכמה מהקטעים על משפחתו).

עם כל הכבוד לחתן פרס נובל, הסיפור של איסטנבול מעניין קצת יותר מסיפורו שלו. כל עוד פאמוק כותב על העיר הספר מאוד משכיל ומהנה – גם כשהוא כותב על תקופת ילדותו. אבל כשהוא מתחיל להתעסק בעיסת המריבות המשפחתיות, הספר מאבד גובה ונדמה כלא יותר מאשר הצצה רכילותית. למרבה המזל, 'איסטנבול' שב ותופס תנופה בחלקו האחרון ויוצא בהפלגה חלקה ממצרי הבוספורוס בואכה הים התיכון.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: