ממך ואליך / איתמר ברנר

הרב מנחם היה חסיד במובן העמוק והפשוט של המילה: דרשן של המציאות שחתר כל הזמן להגדרה מחודשת של היחסים עם הקב"ה

 פעם זקן זה היה תואר כבוד. זקן – זה קנה חכמה. מהי החכמה בעצם? מבחינת הידע והעולם הרוחני, אני חושב שכשהייתי יותר צעיר, מבחינת הידע, מבחינת ההברקות, אני חושב שכשהייתי צעיר הייתי יותר. יותר עם ידע, יותר עם הברקות. זקנה כידוע בין הצעירים היום קשורה גם לשכחה, לזה שהקב"ה נגלה ונכסה, נגלה ונכסה, במידה מסוימת נכסה, ולוקח ממך את הכוחות הרוחניים שנתן לך בצעירותך. ברוך ה', אנחנו מודים על כל מה שהוא נותן. אז מבחינת ידע אולי הייתי יותר ככה עם ידע והברקות וכך הלאה. אבל מה בכל זאת? להצדיק את דברי חז"ל ואת התורה שמדברת על "זקניך", להצדיק את הערך של הזקנה.

מה אני יודע היום בכל זאת יותר אולי מאשר פעם? לא משהו מסוים, אלא איך שכל החיים הם ממך ואליך, כמו שהשיר אומר: ממך ואליך. כל החיים באים מהקב"ה והולכים לקב"ה, וזה הכיף של החיים, זה הכיף שבחיים. זה מה שיש בחיים, שהכול בא מהקב"ה וחוזר לקב"ה, ושום דבר לא עומד בפני עצמו, לא אוטונומי, גם לא העולם הרוחני, גם לא עולם התורה. הכול מהקב"ה ואל הקב"ה, מהקב"ה ואל הקב"ה.

הדברים הללו, מתוך שיחה שנתן הרב מנחם פרומן בצום י"ז בתמוז תשנ"ט בעתניאל והוא בשיא כוחו, הם עבורי אולי התמצית של מי שלא ניתן למצוא בדמותו נקודה אחת להיאחז בה, מי שהגדיר מחדש את המושג מורכבות, את ריבוי הפנים. כי מעבר ללימוד והוראה, למעורבות העמוקה בעולם התרבות הישראלי, לחיפוש אחר מפגש ושלום ממקומות בלתי שגרתיים, לדמות המשורר המורד, היה הרב מנחם חסיד במובן הכי עמוק אבל גם הכי פשוט של המילה: מי שחותר כל הזמן לחיפוש אחר הקשר עם הקב"ה, להגדרה מחודשת של היחסים עמו, למחול של זעקה ושל צחוק פרוע מול הערפל האלוהי.

והמורכבות הזו יכלה לבלבל מאוד. באותו שבוע שבו חזר מפגישה עם יאסר עראפת עמד הרב מנחם ובירך (אבל בלי שם ובלי מלכות, כי איש הלכה אמיתי היה) 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה' על חיסול של מחבל חשוב, וצחק וקרא "ישמח צדיק כי חזה נקם". או רגע אחר, באמצע שיעור בזוהר הקדוש, כולו רוח ואש, משכו הלימוד לקטע מהשולחן ערוך שממנו יצא לפלפול תלמודי בסוגיית 'גר קטן', חריף ואנליטי כראשון הלמדנים, ומשם שב בלוליינות דרשנית מופלאה וצלל אל עומקו של הזוהר, מעלה ממנו ניצוצות. או שיעור נוסף, שנפתח בהצגה ידענית של ההבדלים בין פילוסופיה מודרנית ופוסטמודרנית, ובדיון בשאלת המוסר, ונמשך אל צעקות פראיות – שלא ידענו לפרש אם מכאב באו אם משעשוע, ואם עלינו הוא זועק או שמא אל עצמו – שבהן שב ואמר: אני פרימיטיבי, ופרימיטיבי זה טוב!

זעק מתדהמות הלב שמע ישראל. בתפילה אחרונה בגוש קטיף, תשס"ה

זעק מתדהמות הלב שמע ישראל. בתפילה אחרונה בגוש קטיף, תשס"ה
צילום: מרים צחי

 

 

כי לפני הכול היה הרב מנחם דרשן מופלא. דרשן נודד שמרכולתו תורה וחסידות וזוהר, עמם נדד בין תלמידיו הפזורים בהרי יהודה, הופך כל מילה ממשמעויותיה הראשוניות, מחליף מסמנים ומסומנים ויוצר צירופים בלתי אפשריים המאירים בברק מופלא.

ועוד קודם לכך היה הרב מנחם דרשן של המציאות. עם הדרשנות הזו בא אל השכנים הערבים, וחיפש בהם פתח לחיים יחד. מתוך מודעות לכך שפרטים רבים לא מתאימים לרעיונותיו, הוא קרא מחדש את המציאות ודרש אותה כפי המקום שאליו חשב שהיא צריכה להגיע: להתעלם משאלת הריבונות, לגעת בשורשים הפרימיטיביים של הקיום האנושי והיהודי והארצישראלי, ברגבי האדמה, ולמצוא דרך שבה יחיו בני אברהם אלה לצד אלה. לשם חש שיש לדרוש את המציאות, וגם אם הפער בין הקיים לבין החזון שראה היה רחב כמרחק שבין תקוע ועזה – הרי שדרשה מבריקה אחת יכולה לחבר ביניהם, כמו שמחיאות הכפיים – בעקבות רעיון של רבי נחמן שעליו חזר שוב ושוב – מקרבות בין ימין ושמאל, עושות שלום במרומים ועל הארץ.

כי הרב מנחם היה אידיאליסט. "אני מרכזניק", היה שב ואומר לנו, מבטא את האידיאליזם שהנחה אותו – בדומה לראי"ה, שראה דרך החילונים את גאולת ישראל – לשים בצד את פשוטו של העולם ולקרוא בו ודרכו את הדרש ואת הרמז ואת הסוד.

עם הדרשנות הזו של המציאות, כך נראה, חי גם את השנתיים האחרונות, 'חי מניסים', כפי שאמרו. את הקביעה של הרופאים, שלא נתנו לו גם חודשים ספורים לחיות, לקח עִמו ודרש אותה לעולם של עשייה מלאת כוחות חדשים, מעניק משמעות חדשה לכך שאינו יודע מתי יבוא יומו, מתחדש ומתחיה שוב ושוב, יוזם ערבי לימוד ושירה, מחליף בגדי שחורים בבגדי לבן והולך ופורץ אל תוככי ספר הזוהר ונמסך בתוכו.

הראייה הזו של עומקה של המציאות, מבט שסירב להסתפק בפשט בכל רגע נתון, קורא מחדש את החיים, הייתה חלק מקיום מלא בוויטאליות בלתי מצויה, בחיבור עמוק המזעזע את הסיפים בכל רגע ורגע לעם ישראל, לתורה על רבדיה השונים, ולחוויה הקיומית שלו עצמו. לילה, ואני יורד מבית המדרש שבעתניאל אל הפנימייה, ועשרים מטרים לפניי הולך הרב מנחם. לפתע נעצר, וזעק מתדהמות הלב 'שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד', ואני נבהלתי ונזכרתי בגמרא האומרת שמי שנמלא בפחד פתאום יקרא את שמע – אבל מי עוד קורא כך את פחדיו מן המחשכים?

ובחתונתנו, והרב מנחם מסדר הקידושין, קורא בקול מרגע בואו ולאורך כל החופה את הפסוקים הכי אינטימיים משיר השירים שהתחברו בלבו לזמן ולמקום, ומתחת לחופה מביט בנו וקורא משיר השירים ומביט בהדסה אשתו ומחייך. ואין אורחים ואין תזמורת וצלם ואין עולם, רק חתן וכלה ואשתו.

מי שלמד ממנו בכתבי רבי נחמן אמר שחש כאילו למד עם רבי נחמן בעצמו. מי שלמד ממנו בספר הזוהר אמר שחש כאילו החבורתא קדישתא קמה לתחייה והרב מנחם כרשב"י יושב ואור ואש סביב. כמו בפעם ההיא בין כסה לעשור, עת הגיע הרב מנחם לפסקה בזוהר על שופר של מעלה, ולפתע נעצמו עיניו וידיו נפרשו כאותו שייח' סופי, והוא שב ולוחש – 'לשמוע שופר של מעלה, לשמוע שופר של מעלה', וישב בדממה כשעה, ואנו סביבו וערפל מבקיע וכמעט ששמענו ושראינו.

עכשיו הלך. הסתלק לשעשע בהברקות רוחו היוצרת את ריבונו של עולם, ללמוד בחברותא עם רבי נחמן ורבי שמעון והרב שג"ר. ולנו השאיר לבכות כפשוטו ולדרוש ברמזי הסודות שהותיר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: