לפטפט עם הקופאית ועם שר החוץ / צחי כהן

העלייה האדירה מבריה"מ הביאה לשינויים רבים, שלא הוערכו כראוי על ידי 
מי שלא נערכו  לקליטתה. ספר שפותח צוהר לעולים ומציב מראה לוותיקים

המיליון ששינה את המזרח התיכון

העלייה הסובייטית לישראל

לילי גלילי ורומן ברונפמן

מטר, 2012, 288 עמ'

בשנות השמונים הייתה ישראל שקועה במלחמה חסרת תוחלת בלבנון ובמאבק חסר תהילה באוכלוסיית ערביי יהודה ושומרון, ששיח עמם היה בגדר הזיית שוליים סהרורית. כלכלתה הייתה נתונה בהתרסקות אובדנית של מאות אחוזי אינפלציה בשנה והישגיה החינוכיים היו דלים. אוכלוסייתה היהודית של המדינה לא גדלה בקצב שיכול להבטיח הישרדות ב"מאבק הדמוגרפי" אל מול הגידול הטבעי הערבי.

בראשית שנות האלפיים, רק עשר שנים מאוחר יותר, הייתה ישראל בשיאו של תהליך שלום עם שלוש שכנותיה, בעלת כלכלה יציבה ומתפתחת, אוכלוסייתה גדלה והתייצבה באופן שהכריע למעשה את הפער הדמוגרפי, והיא לא הייתה מעורבת במלחמה מזה למעלה מעשור וחצי.

ניתן להסביר את התהליכים והשינויים שחלו במדינה במספר רב של דרכים, אולם אי אפשר להתעלם מתהליך משמעותי מאוד שאירע באותו עשור ביניים, אולי העשור החשוב בתולדות המדינה, עשור ההתייצבות של שנות התשעים: במהלכן עלו, ואולי היגרו, לישראל כמיליון איש ממדינות ברית המועצות לשעבר. ישראל שאוהבת לחשוב על עצמה כעל המדינה החמישים ואחת בארצות הברית הפכה למעשה למדינה השש עשרה בארצות ברית המועצות לשעבר (שגריר רוסיה בישראל לשעבר מצוטט בספר באמרה: "איפה עוד מחוץ למדינות אלה ולישראל אפשר לדבר רוסית עם המוכרת בקניון ועם שר החוץ בו זמנית?").

אין דרך לדבר על מיליון איש בהכללה. הרי בין העולים היו משכילים (רבים!) אך גם בורים לא מעטים, היו משפחות חד הוריות ומפורקות, אך היו גם משפחות יציבות ומאושרות. היו גורמים פליליים מעטים, אך אלה מתגמדים אל מול הרוב של האזרחים הנורמטיביים. הם באו מפרברי מוסקבה אך גם מערבות סיביר, ובכל זאת מדובר בהגירה מאורגנת, אפשר לומר אפילו מיוחלת, שקרתה בתהליך אחד.

ישראל כמדינה השש-עשרה של בריה"מ לשעבר. בוגרי הצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה צועדים בירושלים, 2012 צילום: EPA

ישראל כמדינה השש-עשרה של בריה"מ לשעבר. בוגרי הצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה צועדים בירושלים, 2012
צילום: EPA

השפעה הדדית

גלילי, עיתונאית ותיקה, שסיקרה במשך שנים את תחום העלייה ואוכלוסיית העולים בעיתון 'הארץ', וברונפמן, שעלה לארץ בשנות ה־80 מאוקראינה, שירת בצה"ל, סיים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטה העברית ולאחר מכן עסק בפוליטיקה – מתארים בספרם את עליית יהודי בריה"מ לשעבר. הם מסמנים בה שלושה שלבים עיקריים: שלב ראשון הוא המאבק שקדם לעלייה, המאבק לפתיחת שערי ברית המועצות למתן הגירה חופשית ליהודיה הרוצים בכך. ניתן לומר שמאבק זה נכשל, למרות שמבחן התוצאה מצביע לכאורה להפך, שכן בסופו של דבר לא הייתה זו ברית המועצות שאישרה ליהודים לעלות לארץ, או התירה לימודי יהדות בתחומה, אלא התפוררותה של האימפריה הקומוניסטית שהאיצה את הגירת כל מי שיכול היה אל ארצות המערב, ודחפה את היהודים, או בעלי הזיקה ליהדות, לישראל, שבה הייתה מובטחת להם אזרחות.

השלב השני הוא ההגירה ההמונית, כמעט חסרת תקדים ביחס נקלטים־קולטים מאז גלי ההגירה שליוו את מהפכי בתר־מלחמת־העולם. אין דוגמה נוספת מאז שנות ה־60 למדינה מערבית שקלטה אל קרבה בבת אחת אוכלוסיית מהגרים השווה ל־20% מאוכלוסייתה. בספר מתואר התהליך עצמו, כולל נקודות הבחירה המרובות שבו, וההכרעות שהובילו את המהגרים עצמם לארץ, ומן העבר השני – ההכנות שעשו או לא עשו ממשלות ישראל לקליטת הגל העצום לפני שבא, והתמודדותם עמו משבא. 
הכותבים דנים במוסריות עמדתו של רה"מ יצחק שמיר, שפעל לביטול מעמד הפליט ליהודי שיצא את בריה"מ עוד בטרם קרסה ובחר להגר לארה"ב. לשיטתו, מאז הקמת מדינת ישראל ב־1948 אין עוד בעולם יהודי "חסר מדינה". הכותבים מצטטים את דן מרידור שכינה את הגישה הזו "ציונות אכזרית". דמות מרכזית נוספת שמעשיה נחשפים בספר, ושהשפיעה השפעה מכרעת על התהליך, היא יעקב קדמי, ראש ארגון העלייה החשאי למחצה "נתיב", שפעל אצל שלטונות בריה"מ והישויות המדיניות שקמו על חורבותיה, בדרכים לגיטימיות יותר וגם פחות, למתן אשרות יציאה חד־כיוניות ליהודים, התקפות לנסיעה לישראל בלבד. בהמשך כבר שולמו שלמונים של ממש לרודנים כגון צ'אוצ'סקו הרומני כדי שיפנה את יהודי רומניה לישראל בלבד. הכותבים מצטטים את תיאוריו של יוסי ביילין, שמתוקף תפקידו כמנכ"ל המדיני של משרד החוץ בסוף שנות ה־80 עסק בהכנות לקליטת העלייה מבריה"מ. למותר לציין כי המספרים שאליהם נערכו היו מזעריים ביותר אל מול מספר המהגרים בפועל.

השלב השלישי הוא התערותם וקליטתם של העולים במדינת ישראל – השפעת תרבות ישראל עליהם והשפעתם על התרבות, השיח ובעיקר הפוליטיקה הישראלית. גלילי וברונפמן מצביעים על תהליך היטמעות שעברו נציגי העלייה הרוסית בכנסת בתוך הפוליטיקה הישראלית, תוך מיזוג שיטות עבודה וערכים שאותם הביאו ממולדתם עם מנהגים שאימצו בישראל. סמל וראש להתנהלות כזו הוא אביגדור ליברמן, שמהלך מיזוג מפלגתו "ישראל ביתנו" עם "הליכוד" ערב בחירות 2013 מהווה נקודת שיא במהלך זה בעיניהם.

סטריאוטיפים גסים

הכותבים מעלים על נס ומדגישים בפני הקורא הישראלי את הנרטיב הישראלי־רוסי שאינו מורגל בו. כבר כותרת הספר ממצה את הנרטיב שבו מתארת קהילת המהגרים מארצות בריה"מ לשעבר את עצמה לעצמה בתרבותה ובכתיבתה – תיאור שלא תמיד מוכר למי שאינו מעורה בקהילה. עלייה שקלטה את עצמה במקום מדינה שכשלה בכך, הצילה את ישראל מעצמה ומאויביה, מרטירולוגיה של קהילה שנפגעה בטרור ובמלחמות ישראל הרבה מעבר לשיעורה היחסי באוכלוסייה, תרומה שלא תמיד זכתה להכרה ולהערכה.

ההגירה/עלייה ממדינות בריה"מ לישראל נושאת מספר תווים ייחודיים: ברובו, הציבור העולה לא היה נחשל מן הבחינה התרבותית־אינטלקטואלית אל מול הציבור הקולט. להפך, הוא הכיל שיעור גבוה בהרבה של בעלי השכלה גבוהה ומקצועות חופשיים ביחס לציבור הקולט, וככלל הגיע עם רגישות תרבותית גבוהה. ככזה הוא דילג על רבות ממשוכות ההתערות המוכרות של קבוצות מהגרים אחרות: הוא חש צורך הישרדותי לשמר את מעמדו התרבותי־משכיל ועל כן מיהר להתערות ולהתאים את עצמו כבר בדור המהגרים הראשון. עם זאת, הוא הגיע לארץ רווחה לאחר שטעם את קשיי השלטון הטוטליטרי, ועל כן היה מוכן יותר להתאים את עצמו ולהתגמש כדי להתקיים כלכלית, או במילה אחרת – לשרוד.

מדינת ישראל מצידה הפגינה את התערובת המוכרת של תרבות ה"סמוך", חוסר היכולת לתכנן כראוי, בירוקרטיה ופטרונות כלפי המהגרים. החשדנות מיהרה לרקום דימויים חזותיים, לקבע סטריאוטיפים גסים וליצור תדמית בעייתית לעולים כקבוצה וכפרטים. פתרונות הדיור החפוזים שארגנה המדינה להמון העולים הגדול לא ענה על צורכיהם, והברייה החדשה שנועדה לעקוף את הבירוקרטיה ולשכך את טראומת שנות ה־50 – "הקליטה הישירה" – הסתברה כהזנחה וזניחה של כל עולה לגורלו.

העולים מצדם חפשו ארגונים וקולקטיבים שיארגנו ויסייעו להם בקליטתם. מה שפורש כהתנכרות החברה הישראלית האיץ תהליך של התאגדות והסתגרות פנימה בתוך קהילת העולים. מפלגות עולים החלו להתגבש כמעט מיידית עם גל העלייה ועוד קודם להן התארגנה והופצה תקשורת פנימית של אוכלוסיית דוברי הרוסית.

הכותבים עוקבים באופן מפורט אחרי תולדות האלקטורט הרוסי, כולל תנודותיו משמאל לימין וממפלגות כלליות למפלגות סקטוריאליות (ובחזרה). את התנודות הם מפרשים כתוצאות של משברים פנימיים וחיצוניים, אישיים ולאומיים, אמיתיים ומדומים.

כאמור, יחסי הפוליטיקה והתקשורת הדוקים במיוחד בציבור דובר הרוסית, ולא תמיד באופן שבו מקובל לראות זיקה זו. אחת האבחנות המרכזיות בספר מצוטטת מפי הרב עדין שטיינזלץ, שאמר לקבוצת אינטלקטואלים עולים כי הממסד בחר בטובה מבין שתי אפשרויות שהיו לו "לאלף" את העילית האינטלקטואלית שבין העולים: תחת לגייסו לחזון ציוני לוהט במצעד של דגלים אדומים, הוא בחר לכלוא אותו במגרש משחקים, מכלאה מבודדת, שבה יוכל לעשות ולומר ככל העולה על רוחו בלא שתהיה לכך כל השפעה או הדהוד על הציבוריות הישראלית הכללית. דומה כי הרב שטיינזלץ קלע כאן לתופעה שכוחה היה יפה למעלה מעשרים שנה, והיא מתחילה להתפוגג רק לאחרונה, עם איחודן (הזמני?) של אחרונת מפלגות העולים עם
 מפלגת השלטון.

הספר מהווה לא רק תיאור של תהליך חשוב בתולדות מדינת ישראל בעשורים האחרונים, ואולי בתולדותיה בכלל, אלא גם מראה מעניינת של החברה הישראלית, על מגרעותיה ויתרונותיה כפי שהם משתקפים בעיני הציבור דובר הרוסית המביט בה מבפנים וגם מבחוץ, מבקר אותה אך נקלט בתוכה, זר אך גם חלק מהותי בתוכה. נקודת המפנה שבה דומה כי אנו נמצאים, לקראת מעבר שלב בתהליך התערות העלייה בישראל, מעלה תהיות ותקוות באשר לעתיד המדינה ואופייה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: