לנצור, 
ולא לשכוח / גל אורן

לונדון היא הלב האמיתי של הרוח הבריטית, השמרנית באמת, אף שהיא מטרופולין תוסס ועדכני. יומן מסע באנגליה  

 משנשאלה מרגרט תאצ'ר בדבר העדפותיה בשעות הפנאי, סיפרה כי היא צופה אדוקה של "כן, אדוני השר" ו"כן, אדוני ראש הממשלה", מסדרות המופת של הבי־בי־סי ששודרו באותם ימים. בחירתה של הרפורמטורית הבריטית אינה מפתיעה כלל. צמד סדרות זה הציג דרך דמותם של ג'ים האקר (השר "לענייני מנהלה" העתיד להפוך לראש הממשלה) ועוזרו סר האמפרי האפלבי (בכיר השירות הציבורי) את כל תחלואי הממשל בבריטניה בימים ההם, שהיה, כידוע, נגוע בסחבת ביורוקרטית, בוועדי עובדים מסואבים ובמגזר ציבורי מדושן, מפגר ואוהד שביתות.

על אף שאת ההצגה אמור היה לגנוב דווקא השר הטיפש להחריד, המנסה לזכות בפופולריות על ידי קידום רפורמות, היה זה דווקא עוזרו, חסיד המצב הקיים, שנועד לתהילה, וכל זאת בזכות יכולותיו המפולפלות לסכל כל שינוי או תמורה, ובכך להותיר את הסדר הכאוטי על כנו. באופן די משעשע היה זה דווקא סר האפלבי, שלמד לימודים קלאסיים באוקספורד והיה לכוהנה הגדול של המסורת האנגלית ארוכת השנים, אשר עלה לראשי בניסיוני למצות את מסעי הקצר לאנגליה באוקטובר אשתקד – ולא בכדי. עם זאת, למען הסדר הטוב, אתחיל מבראשית.

משחזרתי מארצות הברית וקנדה – המושבות האנגליות לשעבר – לפני כחצי שנה, חשתי בהרבה מובנים כי מבחינה תרבותית צפיתי בבבואות מעומעמות של איזו מולדת רחוקה, שהקשר הרוחני בינה ובין צפון אמריקה נראה בעיניי חלש בהרבה ממה שנדמה, על אף זהויות כאלה או אחרות. תחושה זו זירזה בתוכי את הרצון לתייר מעט באותו אי גדול באירופה, שממנו כל התרבות המערבית ביבשת החדשה החלה. וכך, כשהמעשה נמשך אחר הלב, מצאתי את עצמי בתחילת הסתיו יושב בחצות היום אל מול שערי ארמון בקינגהאם, בעודי מביט בטקס הססגוני והמוסיקלי של חילופי המשמר לנגד סנט ג'יימס פארק, אשר עצר את כל התנועה באזור מלכת – הן עבור התיירים והן עבור המקומיים.

לא נאורות מערבית אלא מחזה אבסורד. לונדוןצילום: פלאש 90

לא נאורות מערבית אלא מחזה אבסורד. לונדון
צילום: פלאש 90

הספורט הלאומי

הסצנה, המוכרת לרבים, מרהיבה ביופייה. ועם זאת, יותר משרציתי להתמקד בהוד ובהדר של רוטינת מאות השנים הזו, המתקיימת מדי יום או יומיים, התעכבתי באי רצון מסוים דווקא על הפרט שהיה אולי השולי ביותר בכל האירוע, והוא חסימתם של הכבישים סביב המארש הצבאי. נזכרתי בעומס הבלתי אפשרי בכבישי הבירה, שהוביל להטלת אגרה כבדה על הנוהגים באזורים מסוימים בשעות העומס, והנה, קבל עם ועדה, עוצרת משטרת לונדון את כל התנועה למשך שעה ארוכה, על מנת שפרשים על סוסים ומקהלה מלכותית יעשו את דרכם בפעם המי־יודע־כמה בואכה שערי הארמון.

ככל שהלכו וחלפו הדקות, ופרסות הסוסים נוקשות באוזניי, הרגשתי ביתר תוקף כי לא בלבה של הנאורות המערבית אני צופה, כי אם במחזה אבסורד, שכן באופן לא רצוני הקבלתי את התרחשות המאורע לירושלים ולניו־יורק, וראיתי מיד בעיני רוחי כיצד זה כבר ביום השני לחסימתם של רחוב בן־יהודה או השדרה החמישית מתנפל המון זועם על המוסיקאים ופוצע אותם פציעות אנושות בעזרת סקסופוניהם ותופיהם, תוך שהוא גונב את הסוסים ואץ רץ לו לדרכו. התמיהה הלכה וגברה בי כשנזכרתי כי אינני בשטוקהולם או הלסינקי (שכביכול – ורק כביכול – היו יכולות להרשות לעצמן מותרה שכזו) כי אם בעיר הגדולה, העסקית והרב־גונית ביותר באירופה.

משחזרתי למלון בערבו של יום חיפשתי הסבר כלשהו לסובלנותם של תושבי העיר כלפי צהלה מיותרת זו, אך לתדהמתי גיליתי אהדה רבה לא רק לטקס פומפוזי זה, אלא אף לשפע מדהים של טקסים ארכאיים אחרים כמו הפקדת המפתחות שנערכת מדי לילה בטאואר של לונדון, מטחי הכבוד בהייד פארק בימי ההולדת של משפחת המלוכה, מצעד הדגל המלכותי ורב המשתתפים, פתיחתו השנתית של בית הלורדים (שעצם הצדקת קיומו כלל לא ברורה) ועוד טקסים ומנהגים רבים אחרים שעצם הישרדותם ארוכת הטווח מעוררת תגובה הנעה בין פליאה במקרה הטוב לתמיהה במקרה הפחות טוב. אילו נערך פולחן אנכרוניסטי זה במחוזות כפריים אי שם בסקוטלנד או ויילס, ניתן היה לפטור את הדבר כביטוי פולקלוריסטי־עממי־פרובינציאלי כזה או אחר, אלא שהופתעתי לגלות כי הספורט הלאומי הבריטי אינו כדורגל כי אם שמירת המסורות, ולונדון – בירת העתיד של אירופה – משמשת משכנו.

הטמריר עודה חיה

רק לאחר ששבתי ארצה, בניסיוני ליישב בין שני קצוות סותרים אלו במהותה של בירת הממלכה המאוחדת, נזכרתי להפתעתי בבחור צעיר בפיטסבורג (פנסילבניה, ארה"ב) ששאל אותי לאן מועדות פניי בהמשך הדרך, באותו מסע שערכתי לפני כחצי שנה. משעניתי לו כי אני בדרכי לניו יורק, אמר לי כי חבל לו שאני ממהר כל כך לעזוב את ארצות הברית… סתירה זו שגילה בין מהותה של ארצו ובין העיר המתיימרת לייצגה חשפה בפניי את ההבנה כי דווקא בבריטניה ההפך הוא הנכון. הבנתו שלו כי ניו יורק הינה סוג של עדשה מפזרת (אם לא מטשטשת ומרטשת) עבור אמריקה הביאה אותי להבין כי לונדון – על אף חזותה המודרנית, ואולי בגללה – הינה דווקא עדשה מרכזת למאווה העמוק ביותר של העם הבריטי, המתבטא בנצירת העבר בלב ההווה, ובשימורו עבור העתיד; נצירה שללא שום קשר למידת הארכאיות שבה מהווה ערך עליון. "נצור אלוהים את המלכה" מבקשים הבריטים בהמנונם הגאה. נצור, כי יודעים הם שבה, ובכל מה שהיא מסמלת – תרבות שלמה של היסטוריה ומסורת – טמון כוחם הפנימי.

דוגמה נהדרת לכך מהעת האחרונה (שאף הניעה אותי להעלות את רשמיי על הכתב) מצאתי דווקא באחד המותגים הבריטיים הנוצצים ביותר, הנדמה כתלוש לחלוטין מעצם העניין, והוא הסרט האחרון בסדרת ג'יימס בונד – 'סקייפול'. בסרט, לאחר שסוכן 007 מתבשר כי לאחר פציעתו בפעולה הירואית למען המולדת הוא נחשב כעת לסוס מת, ושחופשתו הארוכה לאחר הפציעה הותירה אותו הרחק מאחור, ניגש מיסטר בונד במפתיע לגלריה הלאומית בלונדון, ומתיישב בדד אל מול אחד הציורים הידועים והאהובים ביותר של טרנר (Turner, 1775־1851), “ספינת המלחמה טמריר (Temeraire) נמשכת לדרגש האחרון על מנת לשברה“ (1838).

ואכן, כפי שרומז השם, ציור זה שופך אור על מיטב האספקטים בחייו של אמן (ובמקרה של בונד, רב־אמן). פירוקה של ספינת הוד־מלכותה המהוללת, שאין בה עוד כל תועלת על אף תפקידה ההיסטורי להשגת הניצחון על נפוליאון בקרב טראפאלגאר (1805), מדובבת את כאב חלוף הזמן, השתנות העתים והתקדמות הדורות, שכן עם עלייתה של המהפכה התעשייתית נמשכת האונייה הגדולה וחסרת המפרשים בידי ספינת קיטור קטנה בדרכה אל המעגן שבו השמש הולכת ושוקעת. עם זאת, לא שוכח טרנר לצייר אי שם במרחקי הים ספינת מלחמה אחרת, דומה מאוד לזו הבאה אל קיצה, אשר מפרשיה מלאים רוח, כרומז לכך שעל אף השינוי המתמיד העבר לא יפסיק להיות חלק מתמונת החיים האנגלית.

הדרך הישנה והטובה

הרבה ממה שהסקתי במהלך מסעי ולאחריו מצאתי לבסוף אצל אמן זה, שהכרתי את עבודותיו מזה שנים לא מעטות. טרנר – אולי גדול הציירים הבריטים אי־פעם, וללא ספק אחד מן המודרניסטים החשובים שבהם – הקדים בהרבה את דורו בחזונו האמנותי, ולא ניתן לחשוד בו בנוסטלגיה גרידא. על אף שעיקר פעילותו הייתה במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, ניתן למצוא בין עבודותיו יצירות אימפרסיוניסטיות נוסח מונה ("השקיעה הארגמנית", 1830־40, טייט) ומופשטות נוסח רותקו ("ראשית הצבע", 1819, טייט), המעמידות את מכלול יצירתו באור מלא סתירות וניגודים מבחינת הטכניקה שלה – אך כפי שהתבהר לי עתה, לא מבחינת המוטיבים שבה.

הפעם, לאחר שהתגבש בראשי המפתח להבנת האווירה הרוחנית המלווה את הממלכה, לא התקשיתי כבעבר בפתיחת השער אל עבר הבנה מעמיקה יותר, ומששבתי והצצתי שוב בכרך ציוריו שבביתי קפצה לעיניי תובנת המסע בדמות אותו חזון מרהיב, מהמהפנטים שבעבודותיו, שבו נראית "בעירת בתי הפרלמנט" (1835, מוזיאון פילדלפיה לאמנות) באש השרפה הגדולה של 1666, אשר השתוללה משך חמישה ימים, החריבה שלושה עשר אלף בתים, ואיימה למוטט לחלוטין את לונדון, שנה בלבד לאחר מגיפת הדבר הנוראה שגבתה מאה אלף קורבנות.

בציור ה'טרנרי' מאוד הזה צופים תושבי לונדון האבודים בפראותן המאכלת של הלהבות, ועם זאת, בלב החשכה הבוערת, נראה אוד מוצל קטנטן מבתי הפרלמנט, מן העוגן הבולט ביותר של סדר העבר האהוב כל כך, כמו לא נפגע כלל ונותר בשלמותו. טרנר מביט אל העבר ורואה את בני עמו צופים על מה שהיה ואיננו לא כאל דבר שיש לשכחו מן הלב, להעלימו מן העין, אלא כאל הדרך הישנה והטובה, המתקיימת על אף חורבנה הנוכחי, שעוד יהיה עליהם לשוב לבנות ולכונן למען עצמם ולמען הדורות הבאים.

באופן בלתי נמנע העלתה בי הבנה זו לרוח האנגלית מילים שקראתי בעבר, ושקיבלו עתה תוקף ומשמעות נוספים. בקורפוס השירה "ארבעה קוורטטים" מדמה ת"ס אליוט – מגדולי משורריה של בריטניה, אשר תמת המסורת הייתה לחם חוק ליצירתו פורצת הגבולות – את בני האדם למפליגים בספינה שמזכירה מאוד מבחינה רעיונית את ציור ספינת המלחמה המתפרקת של טרנר. "צאו לדרך, אתם הנוסעים!", הוא פוקד, "לא כנמלטים מהעבר / אל תוך חיים אחרים, או אל עתיד כלשהו… אל לכם לחשוב 'העבר הסתיים' / או 'העתיד הוא לפנינו'. בלילה, בחבלים ובאנטנה, / יש קול המדקלם… 'צאו לדרך, אתם החושבים שאתם נוסעים; / אתם אינכם אלה שראו את הנמל / מתרחק, או אלה שירדו ליבשה. / פה בין החוף שכאן והחוף המרוחק / בעוד הזמן נסוג, חשבו על העתיד / ועל העבר במידה שווה".

שורות אלו, שנכתבו בעת הפצצת הלופטוואפה את לונדון במלחמת העולם השנייה, יוצקות עבורי באותיות מסע קצר בזמן, אך בעל אורך נשימה אינסופי, באותה עיר שנדמית היום בעיניי כה רחוקה מהכאן והעכשיו שבו אני חי. רחוקה הרבה יותר מחמש שעות טיסה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: