לזכות את ישראל / שלום רוזנברג

בניגוד לתפיסה הנוצרית, היהדות רואה בריבוי המצוות שניתנו לישראל זכות ולא עול. על העיקרון האחרון בדברי ר' חנניא 

אני מאמין שכשם שיש ביהדות תרי"ג מצוות, כך יש בה גם תרי"ג עקרונות המנוסחים כהוראות כלליות באסטרטגיה של היהדות. כמה מהם ידועים לי מזמן, מדי פעם בפעם אני חושף עיקרון נוסף ואני תפילה שהקב"ה יברך אותי ואצליח לחשוף עוד רבים מהם. אני מדגיש: 'לחשוף', לא 'לגלות', כי לדעתי הם כבר נתגלו על ידי חכמי הדורות. אך אנו לא תמיד מודעים להם. בשבת 'פרשת החודש' קוראים אנו על המצווה הראשונה שנצטוו בה ישראל. כאן מבקש אני להתייחס למה שהייתי מבקש לכנות העיקרון האחרון.

הניסוח הקולע ביותר לעיקרון זה ניתן על ידי הרמב"ם ב'איגרת השמד'. זאת איגרת שנכתבה ליהודי צפון אפריקה שהוצרכו לקבל למראית עין את האסלאם כדי להינצל ממוות. הרמב"ם מנסה לעודד את האנוסים, ומסביר באיגרת שיש הבדל יסודי בין ההכרזה על קבלת האמונה המוסלמית לבין עבודה זרה שאסור לעבדה אף במחיר החיים. בין ההערות השונות שבאיגרת, קובע הרמב"ם שעל האנוסים לשמור בסתר כל מה שאפשר. הוא רואה בקביעה זאת עיקרון חשוב: "וצריך… שישים [האנוס] בין עיניו לעשות ולקיים מן המצוות מה שהוא יכול. ואם אירע לו שעבר הרבה, או שחילל שבת, לא יטלטל מה שאינו מותר לטלטלו. ולא יאמר מה שעברתי עליו יותר גדול מזה שאני נזהר ממנו – אלא ייזהר מכל מה שהוא יכול".

הרמב"ם קובע כי דרישה זאת נוגעת לא רק לאנוסים, אלא היא ביטוי לעיקרון כללי: "ותדע שצריך האדם לידע עיקר מעיקרי הדת, והוא: שירבעם בן נבט והדומין לו – נפרעין ממנו על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו… השי"ת נפרע מבני אדם על החמורות ועל הקלות ונותן שכר על כל דבר שעושים" (אגרת השמד או 'מאמר קדוש השם', אגרות, מהד' מ' ד' רבינוביץ, מוסד הרב קוק, ירושלים, ע' סב־סג).

צילום: Thinkstock

צילום: Thinkstock

הצלה קרובה

העיקרון הזה מקרב אותנו לפולמוס תיאולוגי חשוב, שלא זכה למספיק תשומת לב. בעקבותיו מבקש אני להסביר קטע מפרקי אבות, הנאמר פעמים אינספור, לפני קדיש דרבנן: “רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ‘ה‘ חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר‘“. אין לי ספק שברקע המאמר זה עומד פולמוס רב שנים עם הנצרות, פולמוס ששובלים ממנו מורגשים גם בספרות הפילוסופית היהודית הקלאסית (למשל במבוא ל‘אור ה‘‘ של ר“ח קרשקש). הנוצרים האמינו שתרי“ג המצוות מהוות מעמסה כבדה ומיותרת. פאולוס לימד שעצם העובדה שהא־ל הפך אדם ומת ביטלה את המצוות המעשיות, והשאירה רק את האמונה במשיחיותו של ישו. היהודים ממשיכים להיות אסירים במצוות רבות.

על כך אמר ר‘ חנניא בן עקשיא, ש“רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת“. משל יוכל לעזור לנו להבין את דבריו. הקרקע שעליה עומד האדם היא ביצה, והאדם עומד בפני סכנת טביעה איומה. נקודות האחיזה היחידות הן ענפיו של עץ ענק הגדל בביצה. כל כמה שהענפים מרובים יותר, האפשרות שלי להגיע לענף מבין ענפיו גדולה יותר. ריבוי המצוות מאפשר לנו להזדהות עם ממדים שונים של הקיום היהודי. כל אחד לפי שורש הנשמה שלו.

מעתה נבין את העיקרון האחרון. אף אם האדם שקוע בחטאים ובשגיאות, אין זה פוטר אותו מלנסות ולעשות ככל אשר יוכל. אי קיום מצווה או מצוות איננו פוטר אותו מקיום כל מצווה אחרת. שוב חובות? אלא שיש בעיקרון זה גם צד של זכות. “כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרמון“ (ברכות נז, א). ושוב הסידור מפתיע אותי. קדיש דרבנן אומרים אנו אחרי לימוד הלכה בתורה שבעל פה, כי החכמים הם המקור שממנו תורה זאת נובעת. כמובן אנו לומדים שוב פרטים שנתחדשו לנו. על רקע זה אומרים אנו לפני הקדיש דרבנן את דבריו של ר‘ חנניא בן עקשיא, המלמד אותנו שהריבוי הוא מעשה חסד לישראל. יש בריבוי זכות מעבר לחובה.

*

אנא הרשו לי להוסיף הערה שתוביל אותנו לכאורה אל המרחקים של כתבי ניטשה, אך מהם נחזור לנקודה התיאולוגית של הפולמוס שלפנינו. נער הייתי גם זקנתי, אך הבנתי זאת רק בשבועות האחרונים. אני זוכר את הרגשתי כשקראתי את ניטשה והתרשמתי מסגנונו “הנבואי“ המיוחד. כתבתי בשער הספר ‘לפנינו נביא מהסיטרא אחרא‘. ניטשה נלחם כנגד מה שקרוי המוסר היהודי־נוצרי. אינני מסכים עם קיומה של ברית כזאת, אך נשאיר זאת להזדמנות אחרת. למהפכה שלו בנה ניטשה סמל, אולי דגל: אלוהים מת. נפלא! מותו בצלב של אלוהים שהפך אדם שחרר את האנושות מהמצוות היהודיות, השמעיות. ודאי תוך עיוות של דרש יהודי קדום הסתמך פאולוס על הכתוב: “בַּמֵּתִים חָפְשִׁי“ (תהלים פח, ו). המצוות בטלות כי האלוהים־אדם כיפר במותו על עוונות האנושות. ניטשה הלך צעד אחד מעבר לפאולוס. מותו השני של אלוהים הוא הכרזה על ביטול המוסר, והמצוות השכליות בכלל. ההמשך הלוא הוא כתוב על דברי הימים של המאה העשרים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: