חומות של חידה / חיותה דויטש

בסדרה הבלשית האדם מבקיע את חומות המסתורין מבלי לשלם את מחיר ההבקעה. בעולמנו, לרצון לפענח סודות עולם יש תג מחיר. על בקשת הדעת ועל ענווה

 קאסל, יס אקשן, יום ד', 22.00

־ משהו בכלל אמיתי בתוכנית המציאות הזו?

־ כן, כאב הראש שלי כשאני צופה בה.

הדיאלוג הזה לקוח מסדרת הבלשים החביבה עליי, 'קאסל'. גיבוריה הם בלשית משטרה וסופר של ספרי מתח רבי מכר, שיחד פותרים תעלומות, מנצלים את פיקחותה ואומץ לבה של השוטרת, ואת הבנתו בנפש האנושית ובספרות של הסופר השנון. הסדרה מלאה בציטוטים ובאיזכורים מהספרות והקולנוע. פרק פרק ועניינו.

כאשר באחד הפרקים נרצחת כוכבת עולה של תוכנית ריאליטי מצליחה, לא מחמיצים יוצריה של 'קאסל' האינטליגנטית ללעוג לתוכניות הריאליטי. כאשר אומרת אחת מגיבורות הריאליטי לעוזרת שלה – "טוטו, אנחנו כבר לא בטקסס", היא מעוותת משפט ידוע מתוך 'הקוסם מארץ עוץ', וקאסל שונא הקלישאות שואל נפשו למות. אין מקריות בציטוטים הקולנועיים והספרותיים ב'קאסל' – בקוסם מארץ עוץ מנסה דורותי את מזלה "מעבר לקשת" בארץ עוץ רק כדי להיווכח ש"אין כמו בבית". ממש כמוה ניסתה לעשות הנרצחת האומללה, אבל בניגוד לסוף השמח שזכתה לו דורותי ביצירת הקולנוע המפורסמת, מצאה היא את מותה.

רמז חינני נוסף להתפתחות עלילת הרצח טמון בשם שהעניקו התסריטאים לחשודה העיקרית, האישה המצליחה שעם בעלה ניהלה הנרצחת רומן. כשלאישה שאמורה להפנות עורף לבעלה הבוגד ולרצוח את אהובתו קוראים "פנלופה", מובל הצופה המשכיל על כורחו אל הטוויסט בעלילה: הבעל לא בוגד, האישה נאמנה לו מאז ולתמיד, כפנלופה לאודיסאוס בשעתה. משמע – כל סיפור הבגידה כביכול היה שקר מוחלט שנוצר כדי להעלות את הרייטינג של תוכנית המציאות־כביכול, ואת הרוצח או הרוצחת צריך לחפש במקום אחר.

הפשע מפוענח והבלשים הולכים לחגוג בפאב הסמוך. מתוך הסדרה      באדיבות 'יס'

הפשע מפוענח והבלשים הולכים לחגוג בפאב הסמוך. מתוך הסדרה באדיבות 'יס'

ארגון העולם בתבניות

 את יוצרי סדרות הבלשים אני מדמיינת לעתים כצבא נצחי שהולך וגדל ככל שמופיעות להן סדרות חדשות; גדוד אנושי המתדפק על חומות בצורות, ומנסה למצוא בהן פרצה. כמו קין במדרש הידוע, שלא ידע מהיכן יוצאת הנשמה ודקר את הבל במקומות שונים בגופו, רק להפך. הסופר, כמו הפסיכולוג או המדען, הוא בן לוויה הכרחי לשוטר. הוא זקוק לו לצורכי פיענוח, הוא הפטיש המבקע. שכן מה היא סדרה בלשית, אם לא ניסיון חוזר ונשנה לארגן את העולם בתבניות נוחות, עם פתרון הולם בסוף. הצדק מושב על כנו, וכל השאלות מוצאות תשובה: מי אשם בתסבוכת, מדוע עשה מה שעשה והאם יבוא על עונשו.

רצון לארגון, להבנה ולידע הוא הגורם המניע, במודע או שלא במודע, של הסדרות הבלשיות באשר הן. מצבים מתחלפים, מקום מתחלף, דמויות מתחלפות, ובעיקר – מתחלף הפטיש הדמיוני שבאמצעותו מנסות הדמויות הבלשיות להבקיע את חומת אי־הידע. מדי סדרה מנסים היוצרים להמציא את הגלגל, כלומר את הפטיש המבקיע הזה, מחדש.

בתחילה היה זה פשוט המוח האנושי, היכולת להסיק דבר מתוך דבר, לאתר עקבות, להבין מניעים, לזהות חשודים. רוב הסדרות הבלשיות הישנות נשענות על התבונה האנושית נוסח שרלוק הולמס (סדרת ילדותי הייתה 'איירונסייד', על הבלש הפיקח שכיסא הגלגלים שבו ישב הבליט את כוחו העיקרי – המוח). רוב הסדרות המודרניות, כמו גם 'קאסל', מציעות שילוב הכרחי בין הכוח למוח, אבל הכוח הוא הפחות מעניין בזיווג הזה. דווקא המוח, הסוס הטרויאני המבקש להבקיע את חומת החידה, הוא הגורם המשתנה המעניין והחשוב יותר. ב'קאסל' הפטיש המבקיע הוא הפיענוח הפסיכולוגי־האנושי: קאסל הוא סופר הבקיא בנפש האדם ובמניעים של רוצחים, והידע הספרותי הרחב שלו תורם גם הוא לפיענוח התעלומה.

סדרות נוספות שאמצעי הגילוי העיקרי שלהם הוא פיענוח הנפש האנושית הן 'המנטליסט', 'לותר', ובהתפתחות מעניינת גם 'שַׁקֵּר לי', המבוססת על יכולת מדעית־כביכול לתייג ולאפיין תגובות גופניות והעוויות פנים ובכך לחשוף שקרים. פעם כלי הפיצוח הוא טכנולוגיה מדעית – היכולת לפענח כימית את זירת הרצח ('זירת הפשע CSI‘); פעם זו הגופה שמגלה על הרוצח דברים נסתרים בתיווכה של רופאה מנתחת מבריקה (‘בגוף ההוכחה'); ופעם זה שילוב מוחץ של כל אלה גם יחד – צוות שלם שכל אחד מחבריו תורם את יכולתו המיוחדת ('מחשבות פליליות', 'חוק וסדר').

בצר להם, אחרי שכל הדרכים האנושיות לפענוח מוצו עד זרא, חורגים יוצרי הסדרות המיואשים אל המיסטיקה. כך נולדות סדרות מופרכות כ'טאץ", המבוססת על יכולותיו העל אנושיות של ילד אוטיסט; או 'המבוקש', שבה ממציא גאון מחשבים מכונת־על שמצליחה לזהות מעשים אלימים שטרם התרחשו ולשלוח את הנתונים לגוף הממשלתי שהזמין את יצירתה. צאו וראו עד היכן מגיעה נואשותם של תסריטאים מתוסכלים.

בלי כאבי בטן

הסדרה הבלשית יכולה הייתה להיות סוג של משל קיומי; העולם מעמיד בפני האדם את חידותיו, וזה מטיח את ראשו בקיר בניסיון למצוא בו חריץ או מנהרה. דבר אחד חשוב מקלקל את המשל היפה בסדרה הבלשית הקלאסית: הפטיש ננעץ, החומה נבקעת, ואיש לא משלם את מחיר ההבקעה. הטלוויזיה מייצרת אסקפיזם; מודלים פשוטים ונוחים לעיכול, כאלה שאנשים ירצו לצפות בהם בלי כאבי בטן חמורים מדי. לפיצוח החידה ולרכישת הדעת בסדרה הבלשית אין מחיר, אלא רווח בלבד. הפשע מפוענח עד תום, הפושע בא על עונשו, הבלשים הולכים לחגוג בפאב הסמוך, והצופים העייפים הולכים לישון מרוצים.

אלא ששביעות רצון זו עומדת בניגוד לכל מה שאנחנו יודעים על התרבות האנושית. הרצון לדעת הוא שאיפה אנושית יסודית שהתרבות מנהלת איתה דיאלוג מוזר – דוחפת אליו ומגבילה אותו בעת ובעונה אחת. העולם, אומר המדרש, נברא באות ב', ששלושה מארבעת צדדיה חסומים. לאכילה מעץ הדעת יש מחיר, וגם לבניית מגדל שראשו בשמים, לסיבוב הראש לאחור, לנהיגה במרכבת השמש, לפיענוח חידות השאול, לפתיחת תיבות פנדורה.

אל מול הרצון לפענח את סודות העולם האדם נתקל לעתים בהתנגדות, ולעתים קרובות מתלווה אליו תג מחיר, עונש. התרבות מעודדת את רצון הדעת ומפחדת ממנו בעת ובעונה אחת. הסיבה לכך, כנראה, היא השילוב הקטלני בין ידע וכוח. הידע הוא בן זוגה הקבוע של היוהרה. להבדיל ביניהם קשה עד בלתי אפשרי. האדם עצמו לא יודע או לא רוצה או לא יכול להפריד בין הרצון להבין מה יש בשמים לבין הרצון לנצח אותם, ועל כן נענש.

"למה נברא העולם בב'? מה ב' זה סתום מצדדיו ופתוח מלפניו, כך אין לך רשות לדרוש מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור" (ב"ר א). "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות" (בבלי חגיגה יג, א). בנוסח אחר ובטקסט מוקדם יותר מופיעים הדברים בשמו של רבי אליעזר (בראשית רבה ח, ב), אולם אמירות אלה לא עמדו מעולם במבחן המציאות: ארבעה מתלמידיו של ר' אליעזר נכנסו לפרדס, וכולם מכירים את שעלה בגורלם. מלבד רבי עקיבא, ששילם מחיר אחר במקום אחר, נפגעו כולם. הטלת הספק – המנוע החיוני של הרצון האנושי לפרוץ ולדעת את העולם – אינה עולה בקנה אחד עם משמעת.

פאיתון, בנו של אל השמש מהמיתולוגיה, ביקש להוכיח שהוא אכן בנו, וביקש מאביו שיניח לו לנהוג במרכבת השמש. כצפוי, הבן איבד שליטה: פעם הרחיק מדי והאדמה קפאה, פעם התקרב מדי והיא נשרפה. הרצון לפרוץ את גבולות הידע וההתנסות האנושיים תלוי ביכולת לאזן ולשלוט. הגאווה המסנוורת את העין פוגעת באיזון הזה וסופה מוות. כמה דומה הסיפור הזה לסיפור היהודי על הרצון לבטל את יצר הרע. את יצר הרע אי אפשר לבטל, וגם את יצר הדעת, ומימות עולם כרוכים שניהם זה בזה.

הציור שאני רוצה לסיים בו את ההגיג הזה דרמטי פחות: אין בו מרכבות ושמש של המיתולוגיה היוונית, או בקשת נוחות בכורסת הצפייה בדרמה טלוויזיונית, אלא אצבעות פצועות מעמלה של תורה: "ההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא, ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא, וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא, אמר ליה: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו" (בבלי שבת פח, א). רבא, השוקד על התורה שעות ארוכות, סופג את חיצי הלעג של הנוכרי המתבונן בתופעה המוזרה: יהודי לומד תורה באופן אינטנסיבי כל כך, עד שאצבעותיו המונחות תחת רגליו זבות דם – והוא אפילו לא מרגיש בכך. מסתבר שזהו טיבה האמיתי של בקשת דעת המלווה בענוות אמת: הלומד מוכן לשלם את המחיר, לעגם של זרים־לא־יבינו, ואצבעות שותתות דם.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: