ההתיישבות האובדת / אלעד רוק

ספר על התנחלות שהוא בעצם על הקיבוץ, על הימין וגם על השמאל. אסף גברון מייצר תמונות ראי מתחלפות שאינן עושות הנחה לאף תנועה אידיאולוגית

הגבעה

אסף גברון

ספרי עליית הגג, 2013, 430 עמ'

במרכז הרומן המרשים של אסף גברון ניצבת גבעת 'מעלה חרמש ג' הנמצאת אי שם בגבעות יהודה ושומרון. תולדותיה של היאחזות זו, מרגע עלייתה על הקרקע ועד למועד פינויה הממשמש ובא, מהוות בסיס לעלילה המתרחשת. בגבעה חיים בקרוואנים קומץ מתנחלים וביניהם מספר דמויות מרכזיות. עתניאל עסיס, איש גבעות ותיק שהיה ממקימי הגבעה, איש המשלב בדרכו אידיאולוגיה יוקדת ופרגמטיזם מוצק, ושני האחים גבי ורוני קופר, שגדלו בעולם החילוני והתגלגלו בדרך לא דרך אל אותה גבעה שכוחת אל.

גברון מנסה להאיר בספרו מספר נקודות הנוגעות לחברה הישראלית כולה ולהעביר ביקורת סמויה או גלויה, אם כלפי מפעל ההתנחלויות בכלל והציבור הדתי־מתנחלי בפרט, אם כלפי המפעל הקיבוצי הנמצא כיום על סף פירוק ואם כלפי השמאל הפוליטי שאיבד את דרכו. לטעמי, גברון, שהתגורר לצורך כתיבת הסיפור בהתנחלות תקוע ד‘, הצליח באופן מרשים לדייק בתיאור הדמויות ובאבחון הניואנסים של המגזר הדתי־לאומי . הדיוק רב כל כך עד שמפתיע לגלות שמדובר בכותב שבא מחוץ למגזר זה.

שמו של הספר ‘הגבעה‘ מהווה רמז לכך שהסיפור מהווה מעין מיקרוקוסמוס למפעל ההתנחלות כולו, כך שכל דמות בספר היא סטריאוטיפ של אותה דמות מתנחלית הקיימת כאן או שם במרחבי יו“ש. זאת כנראה גם הסיבה שגברון מעמיס את כל צרות המגזר הדתי־מתנחלי על גיבוריו – התושבים המועטים המתגוררים על הגבעה: בעיות פוריות, גירושין, ריבוי ילודה, להט אידיאולוגי־פנאטי, יצרים מיניים חבויים, חזרה בתשובה ובשאלה. כל אלו ועוד מהווים עלילות משנה בתוך העלילה המפותלת של הרומן.

תוך כדי קריאת הספר מתחזקת האבחנה שהמחבר מנסה להעמיד בספרו את מפעל ההתנחלויות כתמונת ראי למפעל התנועה הקיבוצית של ימי קום המדינה. שמה של ההתנחלות הוא ‘מעלה חרמש ג‘. השם ‘חרמש‘ יוצא דופן בכך שאינו לקוח מהמקורות, ואינו טומן בחובו זרעי פורענות (בדומה לשמות ההתנחלויות במערכוני ‘ארץ נהדרת‘). השם מזכיר יותר שמות של קיבוצים או מקום היאחזות אחר השייך לעולם ההתיישבותי־חלוצי של פעם. בנוסף, גיבורי הרומן רוני וגבי קופר, שהתגלגלו אל המאחז – אם בכורח במקרה של רוני, ואם מתוך תהליך התקרבות לדת במקרה של גבי – הם בני קיבוץ לשעבר, כשסיפור התבגרותם בקיבוץ רומז על המשך העלילה.

בנוסף לאלה ישנו גם חיליק, אחד מתושבי הגבעה, הכותב דוקטורט שלא מגיע לכדי סיום שנושאו הוא “חלוציות, גאולת קרקעות, אידאולוגיה: התנועה הקיבוצית בימי טרום המדינה ככישלון ידוע מראש“. כך מתואר: “חיליק ביקש להצביע בה על מגוון סימנים מקדימים ולטעון כי אופן הקמת הקיבוצים והתפתחותם, החל בהשתלטות על קרקעות, החלטות על מקורות הפרנסה, קבלת אשראי והטבות מהמדינה, המשך בהסתמכות על סיסמאות ואידיאולוגיה וכלה בהתנשאות וביהירות של חברה סגורה, מנותקת ומורמת מעם, הפועלת על פי מערכת כללים משלה, כל אלה חזו את כישלונה של התנועה הקיבוצית חצי מאה לפני שהחלה להתפורר בפועל. או משהו כזה“.

האירוניה של הסוף הטוב זועקת. חלוקת צווי הקפאה במעלה לבונה, 2009צילום: פלאש 90

האירוניה של הסוף הטוב זועקת. חלוקת צווי הקפאה במעלה לבונה, 2009
צילום: פלאש 90

קרקע להשוואה

לפי כל אלו ניתן לומר שגברון מניח בספרו את הקרקע להשוואה ולדמיון הרב הקיים בין שתי קבוצות ההתיישבות שקמו למדינת ישראל, אותם שני מפעלים שצמחו מתוך אידיאולוגיה בתחילתם אך הגיעו, כפי שצף ועולה בסיפור, לניוון ולהרס עצמי עד קריסתם. הדמיון בין ההתנחלויות לבין הקיבוצים מוצג לאורך פרקים רבים, אם בניכור ובהסתרה הקיימת בין דור ההורים לדור הילדים, אם ביצרים מיניים ובאלימות הבוטה הנחבאים מתחת לפני השטח ואם בהסכמה שבשתיקה על כיבוס הכביסה המלוכלכת של הקיבוץ/ההתנחלות בתוך הבית פנימה. זאת אולי גם הסיבה לשילוב המעניין ברומן בין הדמויות החילוניות לבין אלו הדתיות, דבר שיוצר סוג של ערבוב פנים־ישראלי.

התעסקותו של גברון ברוב דפי הרומן בחייהם של רוני וגבי, שבינם לבין עולם ההתנחלות שאליה הגיעו לבסוף אין קשר ממשי בעבר, מראה על הרצון לחבר בין הסיפור האישי של ההתנחלות למשהו ישראלי יותר. הדבקה זו, שלעתים נראית כפויה, מנסה אולי לרמוז כיצד, לפי המחבר, מנסה הציבור הדתי־מתנחלי להתחבב על דעת הקהל הישראלית, מה שנובע אולי מתוך חוסר ביטחון עצמי שלו בצדקת דרכו. הדבקה בכורח מעין זו יוצרת סוג של רתיעה וניכור בצד השני של המתרס שמגיעה עד להחלטה המכרעת על פינויו של היישוב. רמז לאותה זרות נרקמת בעיניו של הקורא כבר מרגע היתקלו באיור הכריכה המקסים של רענן גבריאלי, שבו מופיעה דמותו המפורסמת של קלינט איסטווד מסרטו 'הטוב הרע והמכוער' כשכיפה מעוטרת במגן דוד דבוקה לראשו.

ביקורת נוספת מופנית בספר כלפי הצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל. השמאל במציאות הישראלית, לפי גברון, הוא שמאל חסר הנהגה וחסר פנים שכמעט אינו משפיע על המרחב הציבורי. רוב הדמויות המייצגות את העולם החילוני־שמאלי במדינת ישראל חסרות להט או דרך אידיאולוגית, מה שמביא לכך שרוב הפעילות שלהן נגררת או מונעת מתוך תאוות אישיות, כפי שהחיבור לצד הערבי שנמצא מנגד להתנחלות הוא חיבור שמונע מתוך אינטרס למטרות רווח ולא מתוך רצון אמיתי של הזדהות, חיבור או תיקון.

אפשר לראות דוגמאות לכך מסיפורו של רוני קופר, הנציג החילוני בגבעה, שמוצא את דרכו אל הפגנות השמאל בעקבות משיכתו המינית אל המפגינות, וחיבורו האישי עם  ערביי האזור מונע מתוך רצון לנהל עסקים עם מוסא אברהים תושב הכפר הערבי הקרוב, ולשווק בתל אביב שמן זית 'אסלי'. למעשה, המתנגדת המשמעותית היחידה ברומן, שפועלת נמרצות נגד מפעל ההתנחלויות, היא ממשלת ארה"ב שנתפסת בעיני כל הצדדים, שמאלני וימני כאחד, כעצם בגרון.

שלג מצמרר

באופן מאוד מעניין סיפור 'הגבעה' מסתיים בסוף טוב, חיים שלווים ואופטימיים מקיפים את הגבעה ותושביה חרף הצרות שעמדו לפקוד אותם. על אף חרב הפינוי שריחפה מעליה, הגבעה ממשיכה לעמוד על תִלה וכל הדמויות המתגוררות בה יוצאות נשכרות. הצבא, הממשלה וארה"ב מסירים את הלחץ המדיני, עתניאל עסיס מנצח את הממשלה ונציגיה ומצליח לשמור בהיחבא אוסף עתיקות בלתי חוקי שמצא, וגבי קופר החוזר בתשובה ששרף כרם זיתים של שכניו הערבים חי באושר עם אהבתו החדשה. על אף הזדהות הקורא עם חלק מן הדמויות במהלך 430 עמודי הספר, האירוניה של הסוף הטוב זועקת. לא נוח לקרוא כיצד ניצחו המתנחלים על הגבעה את הצבא, את הממשלה ואת לשכת העתיקות.

לסוף הטוב מתחבר השלג, המתחיל לרדת על הגבעה בעת תחילת פינויה לקראת סוף הסיפור ופוסק לאחר שתהליך הפינוי הסתיים בכישלון:

"השלג נח על מעלה חרמש ג' שלושה ימים תמימים, כיסה, היסה. השקט הקפיא, והשלווה האטה, והגבעות מסביב קרצו בלובנן, והנופים הרחוקים, המדבריים, הנמוכים יותר, הצטרפו לאווירה בבז' בהיר מהרגיל, שהשתקף בשמים, שהלבינו וסינוורו את השמש, שצצה לבסוף חלושות, בראש מורכן מענווה. ומתוך השקט נשמע רק פטיש קטן, דופק פק־פק־טק: גבי מקים את הצימר לתחייה. וצהלולי הילדים המגלגלים כדורי שלג בגינת ממלשטיין ומניחים שקיות וגולשים על הישבנים במורד הגבעה".

מוטיב השלג מזכיר לנו מקבילות דווקא בעולם הדימויים הוויזואליים של התעמולה האנטישמית או האנטי־ישראלית. לשם דוגמה, הסרט האנטישמי 'היהודי זיס' שהוזמן על ידי גבלס ב־1940 מסתיים בשלג העוטף את העיירה לאחר מותו של זיס ובכך משדר ניקיון מכל רע שעטף אותה קודם לכן. גם סרטו של האני אבו אסעד 'גן עדן עכשיו', המגולל את סיפור חייהם של המחבלים המתאבדים, שיצא בשנת 2005 ועורר ביקורת רבה, מסתיים בלובן שעוטף את המסך מיד לאחר פיגוע התאבדות באוטובוס בלב תל אביב.

בספרו של גברון, המסר הלבן של השלג מעורר אי נוחות רבה אצל הקורא בדרך שבה הוא מסמל כיצד המתנחלים הצליחו לגרש מקרבם את כוחות הגירוש 'הרעים', התושבים הערבים נסוגו חזרה אל ביתם ותושבי ההתנחלות מעלה חרמש ג' נשארים להיאחז בקרקע כ'אדוני הארץ'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. נדמה לי שמי שיקרא את פרק הסיום של "מכאן ומכאן" יגלה את מקורה של פסקת הסיום עם השלג.

  2. ש.צ. לוינגר

    אפשר ששתילתם של שני הקיבוצניקים בליבו של של 'מעלה חרמש' ג' – באה ללמדנו, שכולנו, החברה הישראלית כולה, ימניים ושמאלנים, נחשבים בעיני העולם כהתנחלות הזויה, 'עצם בגרון' התקועה בליבו של יישוב ערבי עוייין. כולנו בסירה אחת. כל ישראל ערבים זה בזה.

  1. פינגבק: ביקורת על "הגבעה" במוסף שבת של מקור ראשון |

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: