געגועים לעולם שלא היה / רבקה מנוביץ־מעייני

ההפקה החדשה של המחזה 'איש חסיד היה' מעוותת את עולמה של החסידות. יחד עם זאת, ביטויי האמונה והשמחה המשוקעים בה מזמינים צפייה מטלטלת ומרגשת 

הבמה הכהה כמעט חשוכה, רק מספר גזעי עצים לבנים כרותי ראש, שענפיהם נטולי העלווה נישאים אל־על, כמו פורשים כפיים בזעקה, מוארים. אלה מרכיבים את תמונת היער האירופי הקפוא – יער הגלות, ארץ מולדת החסידות. כזו הייתה תפאורת ההצגה 'איש חסיד היה' שהעליתי לפני שנים עם נוער דתי.

להפתעתי, ובלי שום קשר ביני ובין איציק ויינגרטן הבמאי ופרידה שוהם התפאורנית, זוהי גם התפאורה של ההצגה המחודשת 'איש חסיד היה' העולה בימים אלה בשיתוף תיאטרון חיפה והבימה, ובגרסה מיוחדת שכתב דן אלמגור להפקה הנוכחית (בניגוד להפקה הישנה בבימויו של יוסי יזרעאלי שהייתה נטולת תפאורה לגמרי).

'היה היו חסידים' נקראה הגרסה המעובדת שלי לבית הספר הדתי. כאחותה הגדולה בתיאטרון, היא הייתה הצלחה גדולה. גם היום, שנים לאחר אותה הפקת נוער, היא נותרה בזיכרון משתתפיה כחוויה עמוקה.

נכחתי בהצגת הבכורה בתיאטרון חיפה. מחיאות כפיים רבות שיסעו את ההופעה. השירה הייתה נפלאה. קטעי הסולו של עדי ארד, יגאל שדה והשחקנים האחרים, בשירים כמו 'תהא השעה הזאת', 'העצבות רק לטיפשים', 'אייכה' של שולי רנד, ובמיוחד קטעי המקהלה והריקוד רבי־המשתתפים כמו 'אברמל'ה מלמד', 'מכתב לרבי' ועוד, היו מטלטלים. גם קטעי המשחק בסגנון הסיפורי והלא־מימטי ברובם היו מרגשים.

כמי שמכירה את הטקסט כמעט בעל פה, לא יכולתי שלא לערוך השוואה בין הגרסאות השונות. זו שעלתה לפני שנים בתיאטרון בימות, זו שעולה עכשיו בתיאטרון חיפה, והגרסה שלי, שאותה עיבדתי בזמנו עבור בתי הספר הדתיים.

לא מוכרחים זקן ופיאות כדי ליהנות מהצגה חסידית. מתוך המחזה 
'איש חסיד היה', תיאטרון הבימה 	


צילום: אליצור ראובני

לא מוכרחים זקן ופיאות כדי ליהנות מהצגה חסידית.
מתוך המחזה 
'איש חסיד היה', תיאטרון הבימה

צילום: אליצור ראובני

עולם שנעלם

כך נפתחה ההצגה בבימוי שלי: דמויות מסתוריות, נושאות פנסים מאולתרים, מנתבות את דרכן בין עצי היער האפל. על רקע מנגינת כמיהה חסידית חרישית נשמע קול המספר ההולך ומתקרב מתוך היער: "כשהיה ר' ישראל בעל שם טוב רואה פורענויות באות לעולם, היה הולך למקום אחד ביער… ומתייחד שם עם נפשו, היה מדליק שם אש ואומר תפילה אחת". הדמות הראשונה מגיעה אל שפת הבמה, מתגלה כדמותו של רבי חסידי הלבוש בגד פרווה ומגפיים מגושמים. הוא מניח את הפנס על הקרקע בקרחת היער שבקדמת הבמה וזו הופכת ללהבה קטנה. הוא מסיים את
 הסיפור שהחל בו בהליכה: "היה אומר תפילה אחת… ודי היה בכך!".

אחריו הולכים ובאים מנהיגי החסידות בדורות הבאים, המגיד ממזריץ', ר' משה לייב מסאסוב, רבי ישראל מרוז'ין. כל רבי יודע פחות מקודמו, ובכל זאת יש להם די כוח כדי לבטל את הפורענויות שמתרגשות לבוא…

האחרון מסיים, וכאן ההבדל בין הגרסאות. בגרסה המקורית של דן אלמגור נאמר: "ריבונו של עולם, איננו יודעים להדליק את האש, גם את התפילה אף פעם לא ידענו, איננו יודעים את המקום ביער, וגם לא את ניגונו של הסיפור… אנחנו רק יודעים שהיה היה ניגון". בגרסה שלי, לעומת זאת, הסתיים שיר הפתיחה במילים שונות: "איננו יודעים להדליק את האש, איננו יודעים את המקום ביער, וגם להתפלל כמותם איננו יודעים. אנחנו רק יודעים שעלינו להמשיך את הניגון!".

ההבדל בנוסח הוא הבדל במהות. הפתיחה של דן אלמגור מכריזה שהמחזה עוסק במעשייה, בפולקלור, בעולם שנעלם. ההצגה שהועלתה על ידי נוער דתי עסקה במציאות שאנו ממשיכיה, היא הכריזה שהסיפור לא תם, הוא חי וקיים, ואנחנו ערבים לקיומו. כותב על כך פרופ' דן אוריין בספרו 'יהדותו של התיאטרון הישראלי': "בשיר הפתיחה המוטו פונה לדור ולקבוצה שאף פעם לא ידעו את התפילה, לא את הסיפור וגם לא את הניגון… והניגון חשוב בהצגה כי יש בו כדי לגשר בין עילגות הצופים לבין הזיכרון העמום של תרבות עשירה…".

כאשר ערכתי במסגרת עבודתי במִנהל החינוך הדתי סקר פנימי בנושא הטקסטים הדרמטיים הרווחים במערכת החמ"ד, גיליתי ש'איש חסיד היה' הינו המחזה הרווח ביותר בהצגות תלמידים בבתי ספר דתיים ובתנועות נוער. גם כקהל, המשיך קהל הצופים הדתיים לנהור להצגה. התברר שעל אף הניסיון להטות את המסרים של האגדות החסידיות לכיוון פולקלורי, הפציעו אלה בכל יפעתן הפנימית והצופים הדתיים (לצד החילונים) התחברו למחזה שהורכב מהן.

ואולם המחזה, כפי שנכתב במקור, היה מרוחק מאוד מהחסידות האותנטית. על ההטיה המכוונת כותב אוריין: "הבחירה במילון סמיוטי הקרוב למושגי השפה, הלבוש והמוסיקה של הצופים החילונים הייתה בבחינת הצהרה המזמינה כתיבה מחדש של תרבות יהודית מסורתית בהקשרה הישראלי החילוני". והוא מסביר: "החסידות לפי 'איש חסיד היה' היא תנועה דתית יהודית שיש בה איזון בין דת להומניזם. יהדות 'נוחה' לקהל חילוני (ונבער)" (הסוגריים במקור).

התעוררות לדת

בתוכנייה החדשה מספר דן אלמגור על החששות שהיו למפיקי ההצגה הישנה לפני יותר מארבעים שנה: "הייתה זו פעם ראשונה שהצגה עלתה כמחזה־סיפור, על במה מעורטלת, עם שחקנים בג'ינס (בעצם קורדרוי…) שמספרים סיפורים חסידיים, שרים מנגינות חסידיות ומלווים עצמם בגיטרות. האם יקבל הקהל החילוני את הטקסטים הללו?".

אבל החששות התבדו. למעלה משש מאות פעם עלה המחזה על הבמה בשנות השישים. דן אוריין מספר: "'איש חסיד היה' הוצגה בפני יותר מרבע מיליון צופים, כשמינית מכלל האוכלוסייה היהודית של מדינת ישראל… רוב הצופים בהצגות התיאטרון בשנים אלו היו ממוצא מערבי… כרבע ויותר מכלל האוכלוסייה האשכנזית צפתה בהצגה…".

השחקן שלמה ניצן, הוגה ההצגה, אחד מראשוני הדתל"שים הידוענים בעת ההיא, הביא לבמה את שירי הכמיהה שהיו שרים בביתו, בישיבה ובתנועת הנוער, כמו גם מקבץ של סיפורים ידועים שנכתבו בחרוזים על ידי דן אלמגור במיוחד להפקה ההיא. חלקם מצחיקים, כמו 'אברמל'ה מלמד' ו'מכתב לרבי', חלקם לא, אבל כולם שייכים לפולקלור העממי האשכנזי ובכולם שוכן הצחוק לצד הדמעה היהודית.

הקהל שהתחבר לקצב, להומור, לשירה היפה ולסיפורי הגבורה היהודית אהב את ההצגה. לדעת דן אוריין, לקונסטלציה ההיסטורית הייתה יד בכך. הייתה זו התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים והגעגוע ליהדות התעורר מחדש: "ההצגה לא הייתה תופעה תרבותית מבודדת ואפשר להבינה כטקס של הדת האזרחית החדשה… שזכתה למעמד דומיננטי בתרבות הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים".

ממרחק השנים אפשר לקבוע שהיו אלה ניצנים של תהליך שהיה אז בתחילת דרכו: "השינוי ההדרגתי ביחס אל הדת אינו מתבטא בתחיית האמונה אלא בהלכי רוח ספקניים יותר כלפי הכפירה שכפרה הציונות החילונית ובייחוד שלוחותיה הסוציאליסטיות ביסוד הדתי־מסורתי ובכוחו המתמיד".

ההצלחה של ההצגה הראשונה הייתה ביטוי להלכי הרוח המיוחדים של הימים ההם. גם היום מהווה ההצגה ביטוי להלכי הרוח הרווחים בציבור, שכן הרנסנס שפוקד את המסורת היהודית והכמיהה לחידוש הקשר עם המקורות חוצים בימינו את כל רובדי החברה. לא במקרה חדר שירו של שולי רנד, החוזר בתשובה, לטקסט החדש.

אבל לא רק. הכוח לשמוח, לשיר ולהאמין, למרות הכאב והייסורים, היה תמיד מיסודות החסידות, אבל היווה גם תשתית משותפת ליהודים בכל דור ובכל תפוצה. בהפקה החדשה ניכר שנעשה מאמץ לפנות גם לקהל הלא־אשכנזי, שלא הגיע בזמנו לצפות בהצגה. להצגה נוספו שירים בסגנון מזרחי, ישראלי ואתיופי. יש מי שיראה בכך ביטוי של אחדות ויש מי שיראה בזה סוג של שעטנז. כך או כך, בערב שבו נכחתי צוות השחקנים היה מורכב מיוצאי כל העדות, וההצגה זכתה לתשואות.

תפיסה א־היסטורית

אף על פי כן, כאז כן עתה – הסתייגויות מהמחזה קיימות. על הטקסט המקורי כתב יוסף דן, בהתייחסו לתפיסתו של בובר שממנו שאב המחזה את השראתו, כדברים האלה: "הסיפורים והפתגמים שבהם השתמש (בובר) כדי לתאר את החסידות… יצרו דימוי שהתאים לתפיסת עולמו, אבל לא תמיד תאמו את דמותה הפנימית של החסידות שנוסחה ביותר מאלף כרכים של דברי דרוש ועיון, רובם קשים לקריאה…" (יהדותו של התיאטרון הישראלי, עמ' 45).

אף על פי כן, מושגי יסוד של החסידות, כמו 'מסירות נפש', 'קידוש השם' ו'אמונה', מקבלים בהצגה ביטוי בעל עצמה נדירה. קשה להפריז בעוצמת הרטט שמעביר בך הסיפור 'שכנו של הבעש"ט בעולם הבא', המתאר את קידוש השם של גדליה הזַפת.

הבעש"ט מחפש את שכנו לעולם הבא. הוא מגיע לאיש גס שנראה כמו גוי, זפת שאוכל ללא ברכה, ללא נטילת ידיים וללא תפילה. ענק יהודי ששם לו למטרה לאכול ולגדול כל חייו, כדי שכאשר יתפסו אותו הקוזקים, יכפתו אותו לעץ ויכריחו אותו, כמו את אביו הסמרטוטר המצומק, לנשק את הצלב, הוא יסרב. ואז, כשיעלו אותו, כמו את אביו, על המוקד, תהיה המדורה שלו, שלא כמו של אביו, מדורה ענקית: "שתבער הרבה, שתבער לאט, שתבער עד סוף כל הדורות… שיראו, שידעו, שיהודי אינו נשרף כך סתם בקלות!".

הבעש"ט מבין שלפניו ניצב יהודי שכל חייו, כל מעשיו, כל רגע שלו ואפילו כל 'ביס' שלו, מוקדשים לקידוש השם. הוא אינו יכול אלא להתפעל ממסירות הנפש הלא קונבנציונלית הזו, ומכך שזכה שזה יהיה שכנו בעולם הבא…

"לא מוכרחים זקן ופאות כדי ליהנות מאגדה חסידית", אמר שלמה ניצן בראיון שנתן לאחר ההצגה. ובכל זאת, הדברים קצת יותר מורכבים, והסיפור מעלה כמה וכמה תהיות.

גדליה הזפת, למרות שהוא יהודי שעובר כל עברה ומזלזל בכל המצוות, זוכה לשכר השווה בערכו לזה של הבעל שם טוב, וזאת רק בשל מסירות הנפש שלו. גם בסיפור 'תפילתו של סבל' יש מוטיב דומה. הסבל אומר לקב"ה את האותיות במקום תפילה מהסידור. הקב"ה כבר יסתדר עם זה. מכאן שה' עצמו מבכר את תפילתו העילגת של היהודי הנבער על פני זו הממוסדת, ואת הכוונה הטובה על פני המעשה המחויב, אפילו הוא בבחינת 'מצווה הבאה בעברה'.

אלה, אליבא דכותבי ההצגה, חשובים יותר מקיום מצוות, מתפילה ומלימוד תורה. בבחינת 'אפשר להיות יהודי טוב גם ללא הקפדה על קלה כחמורה'. מוטיב זה מוכר בסיפור החסידי, אבל האם לכך התכוונו ראשוני החסידות?

יוצרי 'איש חסיד היה', שמבקשים לאשר את השקפת עולמם על ידי שימוש בטקסטים הללו, מתעלמים מההקשר ההיסטורי. הנער השורק ביום הכיפורים בסיפור הידוע 'החליל' או 'השריקה' (שאיננו נכלל בהצגה זאת), הסבל שאיננו מצליח ללמוד את האותיות, רועה האווזים הכפרי וכמובן גדליה הזפת אינם יכולים להתפלל כי אינם מלומדים דיים, אפילו כדי קריאה בסידור, ולכן הם שורקים, או נושאים תפילה עילגת. הם לא בחרו בחוסר הידע הזה. הבורות וה'עמרצות' הינן מצב נתון של תקופה שבה יהודים רבים (בעיקר בכפרים המרוחקים), למרות שאמונתם הייתה עמוקה, לא היו מסוגלים ללמוד. הם רצו לעבוד את ה' כמקובל ולקיים את מצוות התורה כהלכתן, אבל לא ידעו איך. ליהודים פשוטים אלה הושיטה החסידות יד אוהבת וחילצה אותם מתהום הייאוש והניכור מעם ישראל, וזאת על ידי הדבֵקות, אהבת ה', השמחה והחיבור לחצר הרבי. היה זה פתרון טוב לשעתו, אלא שפתרון זה היה בדיעבד ולא מלכתחילה.

ועוד, נושא 'השלום'. החסידות עסקה באדם מישראל, בשלום בין יהודי ליהודי ובאהבת ה'עושה שלום במרומיו', לא באחוות עמים קוסמופוליטית. 'האדם' שאינו מישראל הוצג אצל החסידים יותר כמו איוון והקוזקים שלו מאשר האדם ההומניסטי האוטופי. אבל בשיר 'איפה החסידים ההם' מועלה על נס עקרון אהבת האדם באשר הוא אדם, בהשראתם של מנהיגי החסידות כביכול. "איפה הם החסידים ההם, החסידים שהאמינו באדם, בכל אדם…". האמנם מהדהד כאן שירו של טשרניחובסקי "אאמין גם באדם גם ברוחו רוח עז"? מה לזה ולחסידות? תמהני…

מיעוט של דרמה

ומכאן לקונספציה של הבימוי. החשש מעודף דרמטיזציה שעלולה להתפרש כהידבקות בחיידקי החזרה בתשובה מקלקל את השורה. בלשונו של שלמה ניצן בעבר: "אם הייתי יודע שאיש חסיד היה יביא לגל של חסידות, אני לא יודע אם הייתי משתתף בהצגה". מסתבר שמכאן נובע גם סגנון הבימוי המנוכר של היום, שהרחיק לכת בגרסה הנוכחית.

למשל, ב'שכנו של הבעש"ט' שינה הבמאי את ההוראות המקוריות, כך שהתיפוף הקצבי ההולך וגובר שליווה את סיפורו של הזפת בגרסה הישנה התחלף בתנועה קצבית קטנה. הקרשנדו המרגש של הסיום הישן הפך כאן לפיאניסימו אנמי, וחבל. הסיפור המסתיים רגע לפני ההפסקה שבה עולה האור באולם צריך היה להיות רגע שיא.

הבדל נוסף: השואה ובקשת הנקם הינן שני מוטיבים שנכחו בגרסה הקודמת ונכחו גם בעיבוד שלי, אך בהצגה הזאת הם נעדרים. רק רמז דק מן הדק שלא כל צופה מבחין בו נמצא – מספר גזעי העצים שעל הבמה הוא שישה בדיוק. האמנם אזכורם של אלו מעיד בהכרח על פרנויה לאומית? האמנם נקמה אינה רגש טבעי ומוסרי בתנאי רשע כאלו?

בזמנו היה מי שאמר שתגובת גדליה הזפת בסיפור 'שכנו של הבעש"ט' היא "תגובה גלותית בכיינית". בימינו, טען, היה מסתיים סיפור כזה בכך שהזפת הופך להיות בריון חזק שהורג את כל הקוזקים ונשאר בעצמו בחיים. לי נראה שלהעדרם של שני אלה יש מקור משותף. אכן, משהו השתבש אצלנו אפילו בהשוואה לשנות השישים. כדי להמחיש את הדברים אציג את הקטע שעוסק בשואה, שנכח בהפקה הישנה וגם בהפקה שלי ונמחק בגרסה החדשה: "בעשרים וחמישה בדצמבר אסף גנרל האס.אס את כל יהודי לובלין אל קרחת היער. כאשר הקיפום החיילים הנאצים החמושים ציווה הגנרל על היהודים: 'לזחול! לזחול על הברכיים ולשיר, לשיר שיר חסידי עליז!'".

בבימוי שלי ליוותה את הקריאה של הדברים האלה שירת 'אני מאמין'. ערמת יהודים לבושי בגדי אסירים שרועה בקרחת היער כמו ערמת רמשים. כשניתנת הפקודה מתחילה הערמה להתפורר, 'הרמשים' מתפזרים בזחילה מהמרכז אל מעגל העצים שסביבם. ככל שהזחילה נמשכת עולה טון השירה, הם מתקרבים אל העצים ותלבושת האסירים שלהם בלבן ושחור מתאחדת עם לובן העצים. הם נדבקים אליהם, נאחזים, פורשים כפיים ומתרוממים… הגרמנים דורכים את נשקם, קול היהודי הקורא למרומים הולך ומתגבר…

הבט משמים

הבט וראה

כי היינו לעג

וקלס בגויים

מתי את עיניך תפתח

דמנו כמים נשפך.

הבט משמים ונקום

נקום אבינו נקום

 הבט משמים ונקום

נקמת דם עבדיך שפוך.

כשה'אני מאמין' מגיע לטון הגבוה ביותר, שאחריו אין עוד נשימה, נשמעת הירייה. ואחריה קופא הכול…

קטע טקסט זה נעלם בהפקה הנוכחית בתיאטרון. גם ה'אני מאמין', כמובן, לא נוכח עוד.

הקרבת האמנות

עד כאן תיארתי פולמוס נסתר שקיים בהצגה, אך בשיר הסיום החדש שנכתב במיוחד להפקה הנוכחית הוא כבר מתגלה וחוצה את כל הגבולות. שיר הסיום הוא: "איש חסיד היה?". סימן השאלה הוא התוספת החדשה. המשפט החוזר בו הוא: איפה הם החסידים של פעם?

מי הם החסידים והרבנים של פעם, שנעדרים היום לטעמם של יוצרי ההצגה? למרות שהדברים עולים מתוך הטקסטים עצמם לאורך כל המחזה, בחרו היוצרים לחזור ולהכריז עליהם במפורש בשיר הסיום , בבחינת "אם לא הבנתם עד עכשיו, נסביר לכם את זה לפחות בסוף".

זהו שיר מניפסטי שטוב היה לו שלא נוצר משנוצר, ואפילו מטעמים אמנותיים גרידא. את הביקורת על אנשי הדת כבר פגשנו. החידוש הגדול כאן הוא רתימתו של המחזה גם לאידיאולוגיה השמאלנית המוכרת. הנה מספר ציטוטים:

לאן זה נעלמו החסידים

 ההם ההם?

איפה היום הבעל שם

אשר ללא מעריצים

הוא התבודד עם א־לוהיו

בתוך היער בין עצים?

אך את הטבע הוא אהב

היום רבים מחסידיו

עוקרים עצים ויערות

כדי לבנות דירות דירות.

איפה היום הרב ההוא

אשר חמל על ישמעאל?

על ישמעאל אשר שרה

גירשה ככלב הטמא.

היום הלב אטום חתום

לזעקת ילדון צמא.

איפה היום הרבנים

שרק נתנו לו לזולת,

שלא הכניסו לכיסם

פרוטה אחת בשם הדת?

כן, פעם איש חסיד היה,

מבין, סלחן, שופע חום…

איפה נמצא אותו כיום…

חבל שאמן כמו דן אלמגור התפתה והקריב בשיר האחרון הזה את האמנות על מזבח התעמולה והפוליטיקה.

*

אף על פי כן, ולמרות כל ההסתייגויות: אני ממליצה ללכת להצגה. יש בה רגעים נפלאים של התרוממות רוח ששום ניסיון להטות אותם לטובת עמדות פוליטיות כאלה ואחרות לא יוכל להעיב על יופיים. כל זמן שערכים של מסירות נפש, קידוש השם, גבורה, אמונה ואהבת ישראל מתגלים בביצוע אמנים כל כך מוכשרים ובהפקה כל כך שמחה, כדאי שנתעלם מהחסרונות ונלך לשיר ולשמוח ביחד. שהרי כל זמן שהניגון החסידי נמשך, גם ההצגה צריכה להימשך.

רבקה מנוביץ־מעייני היא בימאית, סופרת ומחזאית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: