איש ארץ 
ישראל השל(ו)מה / אודי ליאון

מנחם האמין, כמו מוריו ורבותיו הרב קוק 
וא"ד גורדון, ששיבת ציון צריכה לטהר 
את הדת ואת הלאומיות  

מנחם היה שחקן. בפגישה במפעל הפיס שבה ניסינו לגייס תמיכה לחזון התיאו-טרון שלו, סיפר עודד קוטלר כי אביו רצה מאוד שהוא יהיה רב ובסוף הוא יצא שחקן. מנחם בדרכו המשועשעת הגיב מיד: "אני תמיד רציתי להיות שחקן , ובסוף יצאתי רק רב…". בשחקן ראה את האדם הדתי בשיאו. היכולת של האדם להשתחרר מכבלי אישיותו וזהותו, להמית את עצמו, ולו לזמן קצר, ולחיות באמת כאישיות אחרת – הייתה בשבילו תמצית החירות.

כי מנחם היה חופשי.

בזמן שבו נחלקה הארץ ל"דתיים" ול"חופשיים" היה ברור לגמרי שעבור מנחם – להיות דתי פירושו היה להיות חופשי, ורק מי שהוא חופשי באמת יכול באמת לדבוק באלוהים. כידוע, בשנים האחרונות מנחם דיבר "זוהר". אחת התורות האהובות שלו בזוהר הייתה תיאור חווית נפילת האפיים כנכונות של המתפלל "לשחק" את מותו, ורק מתוך מוות זה הוא יכול לקום ולחיות.

 הוריד את הכיפה

פגשתי אותו בגיל 16 בדירת המרתף הזוגית שלו ושל הדסה כלתו הצעירה ומאז דבקה בו נפשי.
כשכמה שנים אחר כך סיפרו לו  ש"הורדתי את הכיפה", הוא קפץ ממקומו בעליזות, השליך את כיפתו לצד השני של החדר וקרא: "איזה כיף לו!".

כי מנחם היה חופשי באמת.

כמה שנים אחר כך, כשאני כבר בחור ישיבה ומנהל סמינריון של גשר, "תפסתי על חם" מדריך ישיבניק שמנסה להחזיר בתשובה את אחת החניכות. קראתי לאותו מדריך לחדר הספרייה, שם ישב מנחם בצד ולמד, ושם נתתי ל"מיסיונר" הזה באבי אבותיו, על חוסר הנכונות שלו לקבל את האחר, על התנשאותו הדתית, על הניסיון שלו למחוק את אמונותיה של אותה חניכה, את ה"אותנטיות" הפנימית שלה ועוד ועוד. כשאותו מדריך יצא קטוף אוזניים מלפניי, הרים מנחם את ראשו מהספר – והפטיר כלפיי: "ואתה, מה אתה חושב שעשית עכשיו?"

כי מנחם לא היה כמו רבים מן הפלורליסטים שסובלנותם מסתיימת ב"אידיאולוגיה" הפלורליסטית שלהם אלא היה באמת חופשי. חופשי מכל אידיאולוגיה, ומכל דוגמה דתית וחילונית כאחת .

כשאוסלו נולדה בסיסמת "עזה ויריחו תחילה", מנחם לא מצמץ ומיד הכריז "ירושלים תחילה!". מנחם היה איש ארץ ישראל השל(ו(מה. החשיבה הדוגמטית והעיוורת של מי שחשב שהמאבק בינינו לבין הערבים מסתיים בסכסוך טריטוריאלי על “קווי 67” לא הייתה נחלתו מעולם. אבל גם בדוגמטיות ה”ימנית” מרד. כפי שחזר ואמר הרב המתנחל הזה “אני מתנגד לכיבוש” ואולי עוד יותר מכך יעידו דבריו המצמררים מלפני שבוע: “הייסורים שאני חווה, מבשרי אחזה אלוה, הם הייסורים ששיבת ציון גורמת לערבים”.

מנחם האמין, כמו מוריו ורבותיו, הרב קוק וא”ד גורדון – ששיבת ציון צריכה לטהר הן את הדת והן את הלאומיות. שהחיבור שלנו לאדמה הוא התמוססות והתמזגות אליה ולתוכה ולא על ידי שלטון  ו”כיבוש” שלה.

תמיד ציטט את “חברו” השייח’ אחמד יאסין שאמר על הסכם אוסלו: “הכופרים שלכם והכופרים שלנו עשו הסכם איך לדכא את הדת”. הדרך לטיהור הלאומיות והדת כאחד הייתה בבסיס הרעיון של “ירושלים תחילה”. כמו כל נביא הוא ניסה ללא הצלחה להסביר שהסכסוך איננו רק “לאומי”, שבבסיסו נמצא החיבור העמוק והדתי לארץ הקודש היהודית והוואקף המוסלמי. לכן דווקא ירושלים, שבה החיבור המשותף  אל האלוהים, היא היחידה שתוכל לאפשר ליהודים ומוסלמים כאחד לחיות יחד בארצו של אלוהים – שאיננה בבעלות של אף “לאום”.

הדסה כל הזמן

ניסיתי להביא את קולו לחברה ולתקשורת הישראלית, אך בשעתו אף אחד לא רצה לשמוע. הוא נתפס כמשוגע והזוי והיה הראשון לאמץ בשמחה את התיאור הזה. כמו השיגעון המשחרר של רבו, ר' נחמן מברסלב, מאבקו לטיהור האמונה מה"עבודה הזרה" היה משוח בשמן ההומור והאירוניה שלו, וקודם כול כלפי עצמו. גם כאן שיחרר אותו המבט האירוני הזה מה"כבדות" והשעבוד הדוגמטי של פוזת ה"נביא".

למנחם לא הייתה שום בעיה לסתור את עצמו בכל רגע. אדרבה! כשהצביעו בפניו על כך שאתמול אמר כך והיום אחרת, הייתה לו נחת רוח גדולה מכך. רק מי שיכול לומר דבר והיפוכו בכנות מלאה – רק מי שאיננו כבול בעברו וחי את חייו באופן מלא עכשיו – הוא באמת חופשי.

אך אצל מנחם, המאבק הבלתי אפשרי לשלום לא התחיל ולא נגמר עם הערבים. ידוע היה בתקוע, היישוב המעורב, שכאשר יש סכסוך בין דתיים לחילונים (למשל על חילול שבת בפרהסיה) לא כדאי לדתיים לנסות לפתור אותו אצל הרב שכן הוא תמיד פסק לטובת החילונים. אלא שגם כאן עמד משהו עמוק יותר. כשבא פעם הנשיא עזר ויצמן לביקור בתקוע, קידמו מנחם, כרב היישוב. שאל אותו הנשיא: "האם באמת חיים אצלכם יחד דתיים וחילונים?". "יש אצלנו חידוש הרבה יותר גדול", אמר מנחם כשחיוך נסוך על פניו. "אצלנו גרים יחד, ממש באותו בית, אפילו גברים ונשים".

כי אצל מנחם, הכול התחיל באהבה. אהבת הדסה שהתפשטה והתרחבה על הכול. מעל לארבעים שנה שאני הולך בעקבותיו, והרבה שיעורים ואפילו שיחות התייעצות שמעתי. אינני זוכר ולו פעם אחת שעברו יותר מעשר דקות והדסה לא הוזכרה.

הוא קרא לה "אהובל'ה" והיא קראה לו "אישי" (במלעיל), ככינוי חיבה. כבאותה נבואה מופלאה: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". ההשתחררות מן הבעלות, החופש האמיתי מהצורך בשליטה, שרק האהבה יכולה להתגבר עליה, הייתה עבורו אחת לאיש ולאישה, לדתי ולחילוני, ליהודי ולערבי.

וכך גם התייצב אל מול המוות. מנחם ראה במפגש עם המוות את שיאם של החיים. הוא ניסה לקבל את המוות כמבחן העליון לקבלת החיים כפי ש"זה מה יש". הוא היה מוכן להיאבק בכל כוחו ההולך ודל למען האהבה אבל גם לקבל שאולי יעמוד מנגד כמשה בנבו ואל הארץ לא יגיע.

ועתה הוא שב אל האדמה. ולנו אין מנחם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

פורסמה ב-8 במרץ 2013, ב-גיליון ויקהל פקודי תשע"ג - 813 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. http://www.otniel.org/show.asp?id=44128
    פה יש שיעור שבו הוא מלמד את הקטע שהוזכר בהתחלה לגבי "אחת התורות האהובות שלו בזוהר הייתה תיאור חווית נפילת האפיים כנכונות של המתפלל "לשחק" את מותו, ורק מתוך מוות זה הוא יכול לקום ולחיות."

  2. לא הכרתי אותו אישית, אך אחד מבניו למד איתי בכיתה ואחרת הייתה שכנה שלי. כולם אנשים טובים, חמי לב ורגישים. אבל נדמה לי שהייתה בו ברב מנחם פרומן ז"ל תמימות יתרה שנוצלה ע"י מנהיגי האויב; אני לא חושב שהם באמת חשבו שמדובר במלחמה בין החילון והכפירה לבין הדת, אלא במלחמה שהיא אתנית ביסודה, בין הערבי ליהודי. והוא באהבת האדם הרבה שבו, הלך שבי אחר דברי החלקות שלהם. והאמת היא שאני גם לא מתפעל כמו הכותב מהסתירות הפנימיות שעליהם הרב שמח. וכי אין לאדם אמת ועמוד שדרה המנחים אותו? אני מסכים שאפשר להתשנות, אבל בטווח זמן של "מהיום למחר"? זה נראה לי כחוסר רצינות, כמשחק, ולא כאמת. זכרו ברוך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: