תציירי יפה ותשתקי / ירון אביטוב

ציירות אלמוניות מימי הביניים, ששילמו מחיר כבד על הקדמת זמנן, הן גיבורות ספרה החדש והייחודי של רות אלמוג – סופרת וציירת המזדהה עם סיפוריהן

אישה בגן

רות אלמוג

זמורה־ביתן, 2013, 260 עמ'

הדוכסית מאורליאן הביטה שעה ארוכה בציורה של האישה המעונה שהיה תלוי על הקיר, ושאלה את הציירת האיטלקייה אליזבתה סיראני מדוע בחרה לצייר את דיוקנה. "גורלה נגע ללבי. הסיפור שלה נורא. רציתי להנציח אותה" (עמ' 168), השיבה לה סיראני.

למעשה, זה גם מה שעשתה רות אלמוג בספרה "אישה בגן". ספרה כולל סיפורי חיים של אמניות לא ידועות מימי הביניים, בין המאות ה־13 ל־17. סיפורים שאיתם הזדהתה בכל לבה. אלמוג מסבירה שבחרה לכתוב עליהן "כי הן עדיין לא מוכרות דיין, אבל בעיקר כדי להגיד דבר־מה על מציאות העכשיו והכאן – המקום שאני חיה בו… במובן מסוים הביוגרפיה של הציירות האלה היא גם הביוגרפיה שלי" (13־14).

לא פעם ישאל הקורא את עצמו מה בעצם משיק בין סיפור החיים של אלמוג לסיפורי החיים של הציירות הללו. מה הקשר בין קלרה פטרס הפלמית מאנטוורפן או פדה גליציה המילנאזית לבין המציאות העכשווית שבה חיה רות אלמוג, סופרת ישראלית? במהלך הקריאה נקבל, לטעמי, תשובות חלקיות בלבד לשאלה הזו.

יותר מההזדהות הביוגרפית יש כאן, כמדומה, ספר בעל אג'נדה אידיאולוגית. ספר שנועד לכתוב מחדש לא רק את סיפורה האישי של אלמוג עצמה אלא את האמנות הנשית באירופה, שהשכיחה כמו במתכוון את תפקידן החשוב של הנשים בהתפתחות הציור והאמנות (נשים למשל המציאו את ציורי הטבע הדומם), בעידן שבו גברים נחשבו לשליטים הבלעדיים בחברה וכמובן גם בתחומי האמנות.

"אישה בגן" שונה מכל ספריה הקודמים של רות אלמוג ושונה מהספרות שנכתבת בימינו בארץ. זהו ספר שאפשר לאהוב אותו מאוד, גם אם אפשר לטעון שהוא נופל בין הכיסאות ובין הסוגות, בין הפרוזה לבין המסה. אלמוג כמו המציאה כאן ז'אנר חדש או שיכללה ז'אנרים קודמים. בנוסף להיותה סופרת משוכללת, שראוי לטעמי לקחתה בחשבון כמועמדת לפרס ישראל, אלמוג היא גם ציירת, וב"אישה בגן" היא מנסה לחבר בין העולמות, בין הפרוזה לבין הציור.

התוצאה היא ספר שנראה – ולו גם בזכות הפורמט השונה המכיל גם את הציורים של הגיבורות וקישוטים עיצוביים אחרים – כמו ציור בעצמו. כמו ערבוב צבעים שונים ויצירת תצורות מפתיעות על בד הציור, גם אלמוג ערבבה ערבוב מוחלט של ז'אנרים ויצרה סוגה משל עצמה, שאפשר לקרוא לה רומן דיוקנאות.

האמנות הנשית נכתבת מחדש. אליזבתה סיראני, 1650

האמנות הנשית נכתבת מחדש. אליזבתה סיראני, 1650

מחליפה תפקידים

הספר נולד מתחקיר עמוק על הפמיניזם בציור האירופי ובכלל. הוא עמוס פרטים היסטוריים על תולדות הציור ועל תולדות אירופה. אלמוג היא סופרת משכילה מאוד והידע שלה חובק תחומים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים רבים, מהימים הקדומים של אתונה ורומי ועד ימי הביניים ועד בכלל. "אישה בגן" מנסה להתמודד ולהבין את עולמן הפנימית של הגיבורות ואת העולם בכלל באותה התקופה, והוא שילוב של פרוזה, מסה אמנותית, קטעי התבוננות, ניתוח היסטורי וגיאולוגיה.

אלמוג בונה נרטיב אישי־אמנותי־היסטורי, המבוסס על עובדות לצד פרשנויות והשערות, וגם לא מעט קומות של דמיון. לא פעם, ולמשל בסיפורה של הציירת אליזבתה, היא מעידה בעצמה ש"המהימנות ההיסטורית של הסיפור לעיל מפוקפקת" (172). אולם הדבר אינו מקטין כהוא זה את הרושם המתפעל מעבודת התחקיר שעשתה אלמוג, המרשימה כשלעצמה.

אלמוג מבהירה מראש שאין מדובר בספר היסטוריה, וכבר מעמודי הפתיחה ניכר ש"אישה בגן" נכתב על ידי סופרת ולא על ידי חוקרת או מסאית, הן בזכות סגנון הכתיבה ובחירת המילים, הן בזכות הרעיונות הצוברים תנופה שחסרה אולי למסאים רגילים, ואיזה סוג של פואטיות המבדילה בין הסופר לכל השאר. דוגמאות רבות לכך פזורות בספר ואפשר ללקטן כמו את החרקים שליקטה מריה סיבילה מריאן, אנטמולוגית וציירת ואחת מגיבורות הספר.

אלמוג לא מאמצת הפעם את התפקיד המסורתי של הסופר או המספר. היא מחליפה לא מעט תפקידים במרוצת הכתיבה. פעם היא נכנסת לנעלי היוצרת ומספרת את סיפורה המובא כמונולוג בגוף ראשון; פעם היא מספרת את סיפורה דרך עיניה שלה, ולא פעם היא גם משלבת בין השניים כמו בפרק על מריאן. מונולוג של האמנית, לאחר מכן "דבר המחבר" שהוא למעשה דבר המחברת, וגם הערות היסטוריות סמי־אקדמיות על תולדות העיר שבה חיה הציירת ותולדות יהודיה. ההערות ההיסטוריות הללו מסייעות למקם נכון את הנפשות הפועלות בהקשר ההיסטורי הרחב יותר.

למרות הנאמר לעיל, מבחינה מסוימת "אישה בגן" הוא סוג של המשך ל"זרה בגן עדן", אחד מספריה הקודמים של אלמוג, שראה אור ב־2008. גם שמות הספרים מהדהדים זה בזה. כמו ב"זרה בגן עדן", שהגיבורה שלו היא ציירת, גם הפעם אלמוג עוסקת בנשים שהן ציירות, וגם הפעם אלמוג מטשטשת במכוון בין אמת לבין בדיון. "זרה בגן עדן" עוסק אמנם בשואה ובהשלכותיה, אבל גם בספר זה, למרות שאף אחת מהגיבורות לא הייתה יהודייה, מובלט הממד היהודי לא פעם. כמעט לכל סיפור נכנסת דמות היהודי התורן, או מידע על יהודים ועל הפרעות והאינקוויזיציה שמהן סבלו בימי הביניים. מטבע הדברים, הדת הדומיננטית בספר למעשה היא הדת הנוצרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמנות, אך אלמוג רחוקה מלעשות אידיאליזציה לנצרות ומבליטה את פשעיה ההיסטוריים כנגד היהודים.

ציירו את ציורי הגברים

הפעם עוסקת אלמוג בחייהן של 13 ציירות. חלקן אלמוניות, לא רק במותן אלא גם בחייהן. מדובר בסיפוריהן של חרשת האבן סבינה פון שטיינבך שנאנסה על ידי אביה; הציירת קיארה לומאצו, שנאנסה על ידי אביה וגם על ידי דודה; הפסלת פרופרציה דה רוסי, שכישרונה הוכר על ידי האפיפיור לפני שהתאבדה; לואיז מויון – ציירת טבע דומם; הציירת לוויניה פונטאנה, שתיזכר בזכות ציור הדיוקן של הילדה קוף; יודית לייסטר, ציירת משובחת שנשכחה מלב; הציירת סופוניסבה אנגוויסולה, שהוזמנה לצייר בחצרו של מלך ספרד וחלפו שנים עד שהשתחררה מעריצותם של הגברים, הן המלך והן בעלה; אנה זגרס ההולנדית, שהייתה או לא הייתה; ויריג'יניה דה וצי, שכל מה שנשאר מכישרונה הגדול היה ציור אחד בלבד; לואיסה איגנסיה רולדן, שאחרי מאבקים רבים הפכה לאמנית העצמאית הראשונה בספרד; ואחרות שיצאו נגד המוסכמות החברתיות: אליזבתה סיראני, מריה סיביליה מריאן וז'וזפה דה אובידוס.

כולן היו אירופאיות, רובן איטלקיות ואחרות ספרדיות, הולנדיות או פלמיות. כמה מהן מתו בחוסר כול והוכרזו כקבצניות, אחת התאבדה, אחרת הורעלה, רובן נוצלו קשות, מינית או כלכלית, ולמעט שתיים, סופוניסבה ומריאן, האחרות לא זכו לא בהכרה ראויה ולא בחיים מאושרים, וגם מריאן שהייתה לכאורה המוכרת מכולן מתה לבסוף חסרת כול.

כולן שילמו למעשה את המחיר על כך שהיו נשים שהקדימו את זמנן, וכדי לעסוק באמנות הן נאלצו להקריב רבות ולהילחם במוסכמות התקופה, שלפיהן אישה לא יכולה להיות אמנית או ציירת, ובטח לא להיות עצמאית, אלא לכל היותר שוליה זוטרה של אביה או של בעלה. על ג'ובאני סיראני, אביהן של שלוש ציירות, אחת מהן אליזבתה, נכתבו דברים היפים גם לאבות אחרים בסיפורים: "הוא ידע שהוא יפיק רווח מכך. צייר צריך לשלם לשוליות, אבל בנות תעשינה את העבודה חינם אין כסף" (165).

מאידך גיסא, כמעט בכל סיפורי החיים המובאים כאן, האב הוא גם הדמות המדרבנת והמעודדת את בתו לרכוש את מלאכת הציור, ובלעדיו היא לא הייתה מגיעה לשום מקום, כך שהסיפור סבוך יותר מכפי שנדמה. למשל, המקרה של ז'וזפה דה אובידיוס. אמה התנגדה שאביה ילמד אותה ציור, כיוון שחששה שהיא לא תינשא לעולם. בעלה הצייר גיחך בתשובה: "מוטב שלא. היא לא תמצא שום גבר שיאהב אותה כמוני" (113). כמדומה, שזוהי תמצית היחסים האדיפליים, המסוכסכים והנצלניים שהובילו להולדת דורות שלמים של ציירות מחוננות ששמרו על בתולי אלמוניותן.

לפי התזה המנומקת למדי שבונה אלמוג, לא פעם הבנות הן אלה שציירו את היצירות המפורסמות של אבותיהן או של בעליהן. במקרים קיצוניים יותר, בעלים גנבו לאור יום את יצירותיהן וחתמו בשמם, או איימו עליהן שאם לא יחדלו מעיסוק באמנות הם יעלילו עליהן שהן עוסקות בכישוף ויעלו אותן על המוקד כמו יותר מ־80 אלף נשים אחרות באותה תקופה חשוכה. אם אבות ובעלים התירו לנשותיהן לצייר, זה רק משום שגילו שהן תרנגולות המטילות ביצי זהב ויכולות לפרנס את המשפחה. ממילא הקרדיט נגנב מהן, אז למי אכפת.

ציידת הפרפרים

את ספרה פותחת אלמוג בציטוט מהמשוררת הפורטוגלית פלורבלה שכתבה: "הציור הוא אחד, רק המסגרת שונה" (7). דברים דומים אפשר לומר גם על כמה מהסיפורים בספר: הסיפור הוא אחד, רק המסגרת שונה. נושאי הסיפורים חוזרים במידת מה על עצמם – אישה היוצאת נגד המוסכמות, אישה נרדפת, אישה מנוצלת. בחלק מן המקרים גם נושאי הציורים של האמניות חוזרים על עצמם: אלה הם ציורים כנסייתיים ורליגיוזיים העוסקים במדונות, במלאכים, בקדושים, בישו.

החזרות הללו יכולות להעצים אמנם את המסר, אך גם ליצור תחושה מעייפת. אולי מוטב היה לסנן אחת או שתיים מפרשיות החיים הללו וכתחליף להעצים את הצד הפרוזאי בסיפורים האחרים, כפי שקורה למשל בסיפורה המרתק של "ציידת הפרפרים" מריאן, שלטעמי הוא הפרוזה הכי מזוקקת בספר וגם המעניין מכולם בנוסחת הכתיבה שלו, המערבבת בין קולות סיפוריים ובין הפרוזה לכל השאר.

בחזרה לשאלת הפתיחה המסקרנת באשר לרות אלמוג – למה התכוונה כשאמרה שהביוגרפיה של הציירות היא במובן מסוים גם שלה? האם הזדהתה אלמוג עם הגיבורות רק משום שהיא מעריצה נשים שבזו למוסכמות, או מכיוון שאביה, שלו היא מקדישה את הספר, לימד אותה ציור כפי שאבותיהן של הגיבורות שלה לימדו אותן? האם היא מזדהה עם הזעם על המין הגברי שמביעות חלק מהגיבורות, ועושה זאת, כדרכה, בעידון הספרותי הנחוץ? בדומה לספר עצמו, רוב מה שיש בידינו אינו אלא השערות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תשא תשע"ג - 812, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: