על הדרך שעבר השקל מימי אברהם אבינו ועד ימי הביניים. היסטוריה, נומיסמטיקה והלכה

המטבע בצורתו המקובלת, כשבו הטבעה של דמות, כתב או חפץ, הגיע לעולם רק במאה ה־6 לפני הספירה, בשלהי תקופת בית ראשון. המטבעות הראשונים הוטבעו באזור קיליקיה (כיום: דרום תורכיה). כיצד התבצע תשלום עבור מוצר או שירות עד אותה תקופה? ובכן, התשלום הנפוץ ביותר נעשה באמצעות סחר חליפין. במקומות מסוימים נעשה התשלום בחומרים נדירים כמו מלח או תבלינים, וכן באמצעות מתכות יקרות כמו כסף וזהב.

בתיאור רכישת מערת המכפלה בידי אברהם אבינו נאמר (בראשית כג, טז): "וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר". כיצד התבצע הדבר ללא מטבעות? תשובה מדויקת אין בידינו, אבל ניתן להקיש מתקופות מעט מאוחרות יותר שבהן התבצע תשלום   ב"חתיכת" כסף גולמי שערכה נמדד במשקל. השקילה התבצעה במאזני־יד, כאשר בצד אחד היו נותנים משקולות מאבן או ממתכת, ובכף השנייה היו מניחים את החומר ששימש לתשלום. לפיכך, אברהם שילם לעפרון כסף גולמי במשקל של 400 שקל – יחידת המשקל שהייתה מקובלת באותה תקופה.

ציור מספר 1

כסף פרסי

בציור מס' 1 ניתן לראות אבן משקולת שכמוה נמצאו מאות רבות ברחבי יהודה, בחפירות ארכיאולוגיות שונות  מהמאות ה־6־8 לפני הספירה. על האבן ניתן לראות סימן בצורת האות "ע". סימן זה מציין יחידת משקל שנקראה "שקל". לאחר  בדיקות של אבנים רבות מאזורים שונים ביהודה הגיעו החוקרים למסקנה כי משקל השקל בתקופת בית ראשון היה כ־11.4 גרם. מכאן עולה כי מחצית השקל הייתה במשקל 5.7 גרם. אב שהיה פודה את בנו בחמישה שקלים, היה אמור אפוא לשלם לכהן כסף גולמי במשקל 57 גרם.

אבן במשקל חצי שקל נקראה "בקע", כמצוין בספר שמות (לח, כו): "בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה". בציור מס' 2 נראית אבן משקל שכתוב עליה בעברית הקדומה "בקע".

ציור מספר 2

עם שיבת ציון והשתלטות ההגמוניה הפרסית בארץ ישראל, מטבעות הפכו לכלי עזר רגיל ויעיל בסחר המקומי והבינלאומי. מאז החלו להופיע בארץ ישראל מטבעות כסף פרסיים, שנשאו סימנים ורמזים הקשורים לתרבות של "שבי ציון" – כמו למשל הכתובת "יהד", שמה של הפחווה של עבר הנהר וארץ ישראל בתוכה, או ציור של פרח השושן הצחור שהיה תקופה ארוכה בעל משמעות סמלית באמנות היהודית, כמו בקישוט עמודי בית המקדש של שלמה ועוד.

בספר נחמיה (י, לג) מוזכרת התרומה למקדש: "וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱ־לֹהֵינוּ". החוקרים חלוקים ביניהם בניסיון לתאם בין שליש השקל של נחמיה לבין מחצית השקל של התורה. ההסבר הסביר ביותר הוא כי חל שינוי במשקל מטבע הכסף העובר לסוחר באותה תקופה בהשוואה לערך המתכת בבית ראשון, ועל כן הסתפק נחמיה בשליש מהמטבע הפרסי.

המטבעות היהודיים הראשונים היו מטבעות החשמונאים. החשמונאים שכיהנו בתחילת דרכם ככהנים גדולים ואחר כך כמלכים לא טבעו אלא מטבעות ברונזה בלבד, ובערך קטן ביותר – פרוטה בדרך כלל. הסיבות לכך אינן  ברורות. ייתכן שהיה זה מפני חולשה כלכלית או כיוון שהיה ברור להם כי המטבע היהודי לא יתקבל כעובר לסוחר במערכות כלכליות בינלאומיות.

 שוויה של הפרוטה היה חלק קטן ביותר של השקל. ישנה הערכה כי בשקל העובר לסוחר היו מעל ל־700 פרוטות. גם המטבעות המיוחדים של המלך הורדוס, שאף נשאו את שמו, לא היו אלא פרוטות נחושת. כך, בכל תקופת בית שני נאלצו היהודים להשתמש במטבעות שטבעו הפרסים, היוונים והרומאים בתרומת מחצית השקל למקדש.

חידוש במרד

ציור מספר 3

רק עם תחילתו של  מרד החורבן בשנת 66 לספירה הופיעו מטבעות יהודיים ייחודיים שהיו עשויים כסף. לראשונה הופיע עליהם העריך "שקל". בציור מספר 3 ניתן לראות את מטבע הכסף מהשנה הראשונה למרד. האות "א" בעברית עתיקה מופיעה מעל הגביע לציון השנה, ומסביב לגביע כתוב "שקל ישראל". ישנם הסברים שונים באשר למשמעות הסמלית של הגביע. יש חוקרים הסבורים כי זהו הגביע שבו הביאו את העומר. הרמב"ן, שראה מטבע זה בביקורו בעכו, סבר כי מדובר בצנצנת המן. מצדו השני של המטבע נראה פרי ומסביבו כתוב "ירושלם קדשה". החוקרים סבורים כי זהו פרי הרימון – פרי סמלי ביהדות. הרמב"ן סבר כי הציור מסמל את מטה אהרן על שקדיו ופרחיו.

בין מטבעות המרד נמצאו גם עריך של חצי שקל ושל רבע שקל. מטבעות אלו הונפקו לאורך כל תקופת המרד, כאשר שנת המרד מצוינת על המטבע. מטבע השקל היה במשקל ממוצע של 14.2 גרם, כך שמטבע מחצית השקל שקל בממוצע 7.1 גרם. חשוב לציין כי הנתונים הם בממוצע, בשל העובדה כי ייצור המטבעות בתקופות קדומות לא היה יעיל ומדויק. יתרה מזו, המטבעות היו נשחקים לעתים כתוצאה משימוש מרובה.

לאחר החורבן שוב פסקה טביעת מטבעות יהודיים, והיא חודשה לתקופה קצרה בזמן מרד בר כוכבא, בשנים 132־135 לספירה. התופעה המעניינת ביותר בטביעות של בר כוכבא הייתה טביעה על מטבעות קיימים. יצרני המטבע בתקופה זו אספו מטבעות שהיו בשוק, שייפו את הכתוב ואת המוטבע עליהם וטבעו אותם מחדש. השימוש המשני במטבעות נעשה כנראה בגלל המצוקה הכלכלית ששררה באותה עת.

ציור מספר 4

בר כוכבא טבע מחדש גם מטבעות כסף, כיוון שאלה היו עוברים לסוחר כמעשי יום יום. בציור מספר 4 ניתן לראות דוגמה של "סלע" מכסף, שהיה שווה בערכו לשקל. מצדו האחד חזית המקדש עם ארבעה עמודים, ובמרכז השער, כנראה, דימוי של שולחן לחם הפנים. מסביב לשער כתוב "ירושלם". בצדו השני של המטבע – לולב אגוד, שמשני צדדיו בולטים הדס וערבה ומצדו השמאלי אתרוג קטן. מסביב להם רשום "שנה אחת לגאלת ישראל", כלומר שנת המרד הראשונה. משקל המטבע הוא מעט יותר מ־14 גרם. לבר כוכבא היו חצאי סלעים ורבעי סלעים אך אצלו לא מופיע העריך שקל. על מטבעותיו של בר כוכבא מופיעים שפע רב של חפצים מבית המקדש, כמו נבל, כינור, חצוצרות, אמפורות שונות ועוד.

מטבעה צורית

 כיוון שראינו שבתקופת הבית המטבעות היהודיים היו מברונזה בלבד ולא היו מטבעות יהודיים מכסף, נשאלת  השאלה במה השתמשו לצורכי תרומת מחצית השקל.

תשובה מדויקת אנו יודעים בעיקר לגבי 200 השנים האחרונות של בית שני. החל משנת 127 לפני הספירה וכמעט עד חורבן הבית פעלה בעיר צור באופן נמרץ ביותר מטבעה חשובה ומוערכת. העיר שהייתה מרכז סחר בינלאומי חשוב באזור הים התיכון, אסיה הקטנה ואף מעבר להם, זכתה באישורם של היוונים ואחר כך הרומאים  לטבוע מטבעות באופן עצמאי מכל סוג ולהפיצם במרחבי הסחר וההשפעה שלה. המטבע העיקרי היה מטבע כסף, "טטראדרכמה", דהיינו מטבע בשווי של ארבע (טטרא) דרכמות. בלשון חז"ל נקרא המטבע "סלע צורי" או "שקל". הוא התחלק לארבעה דינרים, ארבעה זוזים בלשון חכמים. מחצית המטבע הייתה כמובן מחצית השקל. כלומר, מחצית השקל הייתה שווה שני דינרים או שני זוזים.

ציור מספר 5

בציור מספר 5 ניתן לראות את השקל הצורי. בחלק הקדמי של המטבע טבועה דמותו של מילקארט שהיה הנוסח המקומי של הרקולס מהמיתולוגיה היוונית. בצד השני מופיע ציור של נשר או עיט, לצד כתובת שהופיעה בניסוחים שונים: "צור העיר הקדושה והבטוחה" או "עיר מקלט". בדרך כלל הופיע על המטבע גם תאריך ההטבעה.

המטבעה בצור הצטיינה באמינות גבוהה ושמרה באופן קפדני על משקל המטבע ועל תכולת הכסף הטהור. בבדיקה שערכו חוקרים למאות מטבעות התברר כי משקל המטבע היה בממוצע 14.2 גרם ובעל תכולת כסף של מעל 92%. המטבע הונפק גם במחצית המשקל, דהיינו 7.1 גרם.

חיקוי של הורדוס

במשך למעלה ממאתיים שנה היו השקל הצורי או מחציתו משמשים לתרומת מחצית השקל למקדש. ישנן עדויות על אודות שיירות שעלו לירושלים ונשאו עמן את מחציות השקל שנאספו בקהילות השונות בארץ ישראל וברחבי העולם היהודי והובלו למקדש לירושלים. בחפירות ארכיאולוגיות שונות ברחבי ארץ ישראל ובדרכים שהובילו אליה נמצאו מטמונים לא מעטים שהכילו מטבעות צוריים כאלה במספרים גדולים. ממצאים אלה מוכיחים כי היה זה המטבע הנפוץ והחשוב בבית שני. בעוספיה שבכרמל נמצא מטמון גדול של יותר מ־4,500 מטבעות שרובם ככולם היו שקלים וחצאי שקלים. לדעת החוקרים, שליח של קהילה יהודית היה בדרכו לבית המקדש ובגלל בעיות ביטחון הוא נאלץ להטמין את המטבעות ולהמתין עד יעבור זעם. מסיבה לא ברורה לא חזר השליח לאוספם, עד שהתגלו בחפירות בשנת 1960.

מטמונים נמצאו גם באזור קומראן, בממשית, בעבר הירדן באזור מגורי בית טוביה ועוד. מטבעות בודדים נמצאו בכל רחבי הארץ ורק לאחרונה התפרסם כי מטבע של מחצית השקל הצורי התגלה בחפירה ליד הר הבית, וכנראה נפל מכיסו של עולה רגל באותם ימים.

בבדיקה מדוקדקת של המטבעות הצוריים, הבחין אחד החוקרים כי בחלק מהם הופיע תשליב של שתיים או שלוש אותיות יווניות שדמו לאותיות kap. עד היום לא ברור מה הן מייצגות, אבל התברר כי כל המטבעות הנושאים תשליב זה מתוארכים לשנת 20 לפני הספירה. עובדה זאת פתרה את אחת השאלות המרתקות שנשאלו על ידי החוקרים ועד גילוי זה נותרו ללא מענה. השאלה הייתה איך יתכן שהמלך הורדוס, שהיה מלך פעיל ועשיר, לא טבע מטבעות כסף. יתרה מזו, יוספוס פלביוס מתאר בספרו בפירוט רב את אוצרות הכסף שהוריש הורדוס לבני משפחתו. בתגלית התשליב kap נמצאה כנראה התשובה.

בשנים 19־20 לפני הספירה התגלע סכסוך בין השלטון הרומי לבין ראשי העיר צור. כתגמול החליטו הרומאים  להצר את צעדי שליטי העיר, והגבילו את פעילות המטבעה המקומית. האיסור גרם לנזק כלכלי עצום לעיר, ומכיוון שהאזור נצרך למטבעה אלטרנטיבית העבירו הרומאים את הסמכות והרשות למלך הורדוס. הלה הזדרז והקים מטבעה בירושלים, אך כדי לרצות את השלטון הרומי, או מפני שרצה לטבוע מטבע בינלאומי עובר לסוחר ובעל מוניטין, החליט לא לשנות את צורת המטבע והמשיך לייצר את המטבע הצורי כמות שהוא. מכאן המסקנה הזהירה כי כל המטבעות משנת 20 לפני הספירה – בערך אמצע תקופת מלכותו של הורדוס־ ועד מרד החורבן הינם למעשה מטבעות שנטבעו בירושלים, וכך דרכם למקדש הייתה קצרה יותר .

ההוכחה למהלך הזה נמצאת בתוספתא מסתורית למדי במסכת כתובות (פרק יב): “כסף שדברה בו תורה בכל מקום זה כסף צורי. כסף צורי זה ירושלמי“. כלומר, השקל הראשוני היה השקל הצורי, אך מאוחר יותר הפך המטבע גם לשקל הירושלמי. שניהם חד הם.

מערות קומראן
צילום: סטפני גרומן, ויקיפדיה

מחלוקת ראשונים

גם לאחר חורבן בית מקדש המשיכה היהדות לעסוק בענייני השקל, ששימש בעיקר בשני אירועים בחיי העם בגולה: פדיון הבן בחמישה סלעים או שקלים, ותרומת זכר למחצית השקל בפורים. משום כך נצרכו בכל דור לאפיין את מחצית השקל וההחלטה הייתה להשתמש במטבעות הכסף החשובים של כל תקופה ותקופה. הגאונים ביקשו להשוות את השקל למטבע ערבי שנסחר בתקופתם – "דשש דנג" ששקל כ־17 גרם. מחצית השקל עמדה אפוא על  8.5 גרם.

בפירוש רש"י לפרשת משפטים (כא, לב) מובא: "השקל משקלו ארבע זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניי"א". קולוניא היא העיר קלן באשכנז שהייתה בתקופת רש"י מרכז סחר עולמי, ובה נקבעו תקנים של משקולות ומטבעות. בין השאר נקבע הסטנדרט של האונקיה ל־29 גרם. אם השקל לדעת רש"י עמד על חצי אונקיה של קלן, הרי שמשקלו 14.5 גרם ומחציתו 7.25 גרם. מכאן כי רש"י חלק על הגאונים ולמעשה החזיר את המשקל לסטנדרט של השקל הצורי.

הרמב"ן ורבים אחרים מהראשונים חלקו על רש"י וצידדו בעמדת הגאונים, כל אחד ונימוקו עמו. במועד מאוחר יותר חזר בו הרמב"ן והצהיר על תמיכה בדעתו של רש"י עקב מעשה שהיה. והנה הסיפור בלשונו של הרמב"ן כפי שהוא מופיע  בסוף פירושו לתורה:

ברכני השם עד כה שזכיתי ובאתי לעכו ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם, מצדו האחד כעין מקל שקד ומצדו השני כעין צלוחית, ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שמוזכר בסנהדרין, וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני צנצנת המן. ושקלנו אותה בשלחנות ומשקלה עשרה כסף אסטרלינש, והם חצי האוקיא שהזכירה רבנו שלמה. וכן ראיתי מן המטבע ההוא בצורות ההן ובכתיבה ההיא חצי משקלה, והוא חצי השקל שהיו שוקלים לקרבנות. והנה נסתייעו דברי רבנו שלמה סיוע גדול,

נושאים רבים נותרו לעיון, כמו ההבדל בין שקל רגיל לשקל הקודש, עניין ההוספה בבית שני שלגביו חלוקים חכמים ועוד ועוד – אך קצרה היריעה. לעיון נוסף בענייני הנומיסמטיקה מומלץ לעיין בספרו של יעקב משורר –אוצר מטבעות היהודים בהוצאת יד בן צבי. בעניינים הקשורים להלכה מומלץ לעיין בספרו של הרב שמואל זאב רייך – מסורת השקל, תשמ"ח.

שלמה ברק בעל הוא בעל תואר שני בלימודי ארץ ישראל  מאוניברסיטת בר־אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013