פזילה לכאן ולשם / נעה לאה כהן

ארבע תערוכות חדשות במוזיאון ישראל מעידות על מפגש מתמיד של היוצר הישראלי עם תרבויות אחרות, ומעלות את השאלה האם הדור החדש יוכל להיכנס לקאנון האמנות הישראלי 

אופן סידור התערוכות במוזיאון ישראל במתכונותו הישנה התווה באופן עקיף את סדר החשיבות של התערוכות שבהן ייתקל המבקר הממוצע. אם היה נכנס דרך האולם המרכזי והגדול המופיע בסוף שדרת הכבוד עמוסת המדרגות, היה פוגש את אולם התרבויות העתיקות ממדינות העולם השלישי; אם היה רוצה להיפגש באמנות המקומית העכשווית של ילידי המדינה שבה הוא מבקר, דהיינו אמנות ישראלית, היה עליו להתפתל, לרדת ולחפש את שני האולמות הקטנים שהוקדשו למקומיים. שם היה פוגש את גדולי האמנים הישראלים לפי תקופות ולפי הקאנון שהאוצרים הוותיקים יונה פישר ויגאל צלמונה התוו.

השיפוצים במוזיאון ישראל היוו הזדמנות נדירה לארגון מחודש של התערוכות, כמו ניקיון פסח שמוציא מהארון שמלות ישנות אחוזות נפטלין.

אורי ניר, 'צי יום כיפור'

אורי ניר, 'צי יום כיפור'

לא אמנות פרובינציאלית

כעת קיבלה האמנות הישראלית חלל של כבוד – בקומת הכניסה. את פני המבקר יקבל הפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר, עם קריצה אל פסלי דרום אמריקה העומדים מאחורי גבו, כמו לא החליט למי הוא שייך באמת. אולי מתוך נוסטלגיה לתבנית הקודמת של המוזיאון, הצופה מתבקש להיפגש עם האמנות הישראלית אך הפעם מן החדש אל הישן, כשביציאתו יקביל את פניו פסל נוסף של דנציגר, 'מלך הרועים'.

קולמוסים רבים נשתברו על השאלה האם חל שינוי בקאנון המוזיאון והאם נכנסו יצירות חדשות. נראה שיש אכן פתיחות להסתכל על האמנות הישראלית בעין חדשה, אך דא עקא – עדיין יש ציירים וזרמים, כמו הריאליזם החברתי שחבר בו האמן נפתלי בזם, שאינם קיימים במוזיאון ישראל, ולא היו בפריזמת הראייה של האוצרים.

לאחרונה נפתחו ארבע תערוכות חדשות במתחם האמנות הישראלית במוזיאון, והן מבקשות לפתוח את ההגדרות המקובעות. ראשית, פלישתה של האמנות הישראלית אל חללי האמנות העכשווית, שהייתה נחלתה של אמנות העולם המערבי בלבד, היא אמירה נכוחה הסוברת שהאמנות הישראלית היא לא עוד אמנות פרובינציאלית המתרחשת אי שם במזרח התיכון, אלא אמנות של מדינה משפיעה ובעלת עמדה משמעותית גם בתחום זה. אין זו מגלומניה; רבים מהאמנים הישראלים היום מצליחים בעולם האמנות הכללי, דוגמת מיכל רובנר וסיגלית לנדאו, וחלקם יוצאים לתקופות עבודה בחו"ל, כמו נלי אגסי שהגיעה מרחוק לחופשת מולדת לצורך השתתפות בתערוכה הנוכחית.

לפתוח את ההגדרות המקובעות.ג'וזף דדון, וידאו-ארט

לפתוח את ההגדרות המקובעות.
ג'וזף דדון, וידאו-ארט

זכורה לי נסיעה ספורדית במרחבי מסצ'וסטס בארצות הברית, כשבין כמה עיירות פרובינציאליות מנומנמות צץ לו מוזיאון ענק ונחשב. הנה ה־Mass MOCA המפורסם, חשבתי בפליאה. פליאתי גדלה כשגיליתי שהתערוכה המרכזית שהוצגה שם הייתה של גיא בן נר הישראלי, תערוכת ענק שהוצגה לצד תערוכה של סול לוויט – אמן יהודי גדול הפחות מוכר בישראל.

בתחילה התאכזבתי – האם נסעתי עד לכאן בשביל לראות תערוכה שאפילו בארץ ספק אם הייתי מטריחה את עצמי בשבילה? אך המרחק והגעגועים לארץ ולישראליות גברו, והסקרנות לראות איך הישראלים נראים אי שם במרחבי אמריקה הגדולה הולידה פרספקטיבות חדשות.

משהו בישראלי הזה, המנסה להתחקות אחר משפחתו וגבריותו האבודה בתוך האולמות הענקיים שאמריקה מסוגלת לספק, הקנו חולשה משולבת בעוצמה. יש כאלו שהמפגש עם חוץ לארץ מאפשר להם התמודדויות עם נקודות זהות חדשות השופכות אור על היצירה הישראלית, כמו אצל מיכאל סגן־כהן, שגיבש את המניפסט החשוב שלו ‘הנחות בדבר לידתה של אמנות יהודית ישראלית‘ בעקבות שהותו בניו יורק. לעתים, הישראלי צריך את הפזילה לכאן ולשם.

אם נקצין את שאלת הקשר בין אמנות ישראלית לחו“ל, אפשר להעמיד שאלה היפותטית: מה יקרה בדור הבא, בדור השני של ישראלים שנמצאים יותר בחו“ל מאשר כאן – האם דור זה יצטרף גם הוא אל קאנון האמנות הישראלית? זו שאלה שתהיה רלוונטית בקרוב, במיוחד לאור המגמה החדשה של הסוכנות היהודית להכיר בקהילת היורדים הישראלים כעוד תפוצה.

כבר עכשיו ניתן לשאול על התארגנות האמנים הישראלים בטורונטו (כן, יש דבר כזה), הנפגשים באופן קבוע אחת לחודש, מחליפים חוויות ועצות בעברית שוטפת, שומעים על החדשות האחרונות בארץ ומתעדכנים באופן שוטף על חיי התרבות גם באמנות הישראלית. פעם בשנה הם מציגים תערוכה שנתית, והופכים אט אט לעובדה קבועה באמנות המקומית הקנדית הרב תרבותית, שבשלה לקלוט אליה קבוצות שונות.

עם כל זאת, כשבוחנים את עבודותיהם ואת הנושאים המטופלים, קשה לומר באופן מובהק שיש בהן משהו המאפיין את הישראליות, במיוחד לגבי ציירי הנוף שמבטאים את המקום שאליו הרחיקו נדוד. אך מבחינת הזהות האישית שלהם הם אינם רואים את עצמם שייכים לקהילת האמנים המקומית הקנדית, אלא כיוצרים של אמנות ישראלית. נשאלת השאלה תחת איזו הגדרה ניתן יהיה להציג את עבודותיהם: אמנות ישראלית, בינלאומית, יהודית או סתם פוסט־מודרנית.

לא ירחק היום והאמנות הישראלית תידרש לעסוק בשאלות האלו; להגדיר את עצמה מחדש ולהיפתח להגדרות כוללניות העוסקות בזהות ובשורש המחבר בין כולם, לחזור ולחדש הגדרות ישנות, כמו אלו שהועלו בקונגרס הציוני החמישי על ידי מרטין בובר, ואפילו תידרש לעזרתה של האמנות היהודית שממנה ביקשה להתרחק עד כה, ולו רק כדי למצוא קונטקסט ונקודת חיבור מחודשים.

ישראל הירשברג, אריה אומברה II

ישראל הירשברג, אריה אומברה II

עניין של גישה

הקשרים חדשים בין הישראלי כאן לישראלי היוצר בחו"ל ובין אמנים עכשוויים לבין כאלו מן הקאנון הוותיק הם מגמה מכוונת וחדשנית של האוצר אמיתי מנדלסון. מנדלסון בנה תערוכה המוקדשת לרכישות החדשות של אמנות ישראלית ומחלקות נוספות, והוא מציג אותה בשילוב עם יצירות מ'הבוידעם' של אוסף המוזיאון, תחת הכותרת התימטית 'מרחבים', הזורקת אל אזורים חוץ־תרבותיים ובעלי נוכחות קיומית באתוס הישראלי.

כך, מנדלסון מרשה לעצמו להפגיש את השופרות בעבודה 'צי יום כיפור' של אורי ניר עם גלי הים של קורבה. או את השמש האדומה של מרדכי ארדון עם ליקוי החמה באנגליה שצילם הצלם הישראלי שהשתקע בלונדון אורי גרשט. הוא מחבר בין הטיח האפור החשוף של גדר ההפרדה של מיכל הלפמן יחד עם ציור ממבט על של ארמונות הורדוס שמעבר לאותה גדר הפרדה; או בין דגם סירה עתיקה מהתקופה המצרית הקדומה לסירה בצורת אין סוף של אריה ארוך; בין וידאו ארט של ג'וזף דדון באופקים המראה את עצמו תלוי מעל צמח מדברי לתמונת שמן של אלדד פרבר המראה מטוס ישן של הצבא הנאצי בגרמניה. אקלקטיות למופת.

זו תפיסה אוצרותית חדשה הקיימת במוזיאון טייט מודרן בלונדון או בגלריה סאצי' – לא עוד תקופות כרונולוגיות ולא עוד נאמנות למקום מסוים, אלא רעיון השזור בין כל היצירות שנבחרו. לעתים תפיסה זו נדמית כסוג של אילוץ, ובקונטקסט של אמנות ישראלית היא אומרת דרשני. הצופה נדרש להפעיל את ההיגיון הבריא שלו כדי להבין את ההקשרים, האסוציאציות והרמזים הטמונים בתערוכה; אין זו תערוכה שמאפשרת לצופה לשקוט על שמריו, והוא נדרש לחשוב מעבר למה שרגיל צופה ממוצע שבא לרגע של תרבות במוזיאון.

התערוכה משלבת בתוכה יצירות עכשוויות לצד יצירות ותיקות, כמו תמונתה של רות שלוס המתארת הריסות אחרי מלחמת ששת הימים, סקיצות של אנדרטת חטיבת הנגב של דני קרוון, ותמונתו של עזרא אוריון על פרויקט ייחודי למען השלום עם מצרים. רכישות אלו מצביעות על ניסיון מודע לתקן חסכים ולסתום חורים שנוצרו בארכיון של האמנות הישראלית כפי שהייתה מוצגת עד כה. מגמה זו חיובית בעיקרה ומסמנת יכולת לערוך בדק בית ולהתחיל בדרך הארוכה שעוד נדרשת כדי לפתוח את הפרספקטיבה לאמנים וזרמים שהיו 'בלתי נראים' עד כה באמנות הישראלית.

בנוסף לתערוכת 'מרחבים' מוצגות שלוש תערוכות יחיד של אמנים ישראלים שאין ביניהם שום קשר מכוון: מה להיפר־ריאליזם של ישראל הרשברג לצילומי הווידאו־ארט של נלי אגסי ולסגנון הפוריזמי של יהושוע בורוקבסקי? זו החלטה אוצרותית מודעת שמבקשת להמם את הצופה ולשבור את רציפות ההסתכלות שלו, ובכך לגרום לו לחשוב מחדש במעבר מתערוכה לתערוכה; עניין של גישה.

הרשברג נבחר לפתוח את התערוכות ולהציג בפני הצופה באופן שווה את תל קאקון שבעמק חפר ואת אומבריה בדרום איטליה. שני המקומות מתוארים בסגנון היפר־ריאליזם האופייני למבטו החודר של האמן, אלא שבסדרות אלו הוא מוסתר על ידי ערפילים כבדים המעמעמים את קו האופק ומקנים לנוף תחושה עמומה של חוסר בהירות.

הרשברג, שהיה ידוע כצייר טבע דומם, מרחיב ומגדיל את נקודת המבט אל אירופה, אלא שההעמדה המשותפת של שני המקומות גורמת לצופה הישראלי להרים גבה. לא שיש לו משהו נגד איטליה, להיפך, אהבת הטיול היא בדמו, אך המבט השווה של הרשברג שובר את הקדושה והנאיביות שהייתה פעם נחלתו של הישראלי ביחס לנוף שלו. התערוכה מחדדת שאופן ההסתכלות ההוא אולי כבר חלף מן העולם, ומונצח רק בתמונותיהם של רובין וגוטמן בתערוכת הקבע.

מיכל הלפמן, 'מפנום'

מיכל הלפמן, 'מפנום'

געגועים לשמש הישראלית

תערוכתה הפמיניסטית של נלי אגסי היא תיקון לביקורת שהובעה על תערוכת הקבע הנוכחית על כך שאין בה מספיק ייצוג לנשים הישראליות היוצרות. הדימוי הנשי בולט ממסכי הטלוויזיה של אגסי, שמציגה בעבודת הוידאו־ארט פרוטומה חשופה שלה במצבים אינטימיים כמו מריחת אודם על שפתיים, היוצרים חדירה מכוונת אל תחום הפרט. הקטלוג של תערוכתה מצליח להתגבר על דו־ממדיותו ובאמצעות מבחר של תמונות ברצף מצליח לתת תחושה של סרט נע ולהותיר את רושם הווידיאו עד כמה שניתן בסטילס, ובכך להנציח לצופה משהו מן המקור.

ואחרון, יהושע בורקובסקי, המראה שליטה מדויקת ומרשימה בציור ובחומרים, ובפוריטניות קרה מציג סדרות בעקבות מוטיבים מתרבויות אחרות: הכעבה המוסלמית, אקו ונרקיס (כדוגמה להשתקפות ולהתאהבות ביופי הגברי) ואבני חלימה סיניות. התערוכה מראה חיפוש סיזיפי ומתמיד של האמן והתפתחות איטית לאורך שנים, בסגנון מופשט וכהמשך לחקירות של מלביץ ואד ריינדהרט בתחילת המאה אחר הריק והאינסופי. בשונה מהם, התערוכה של בורקובסקי מכילה רצון למיתוסים וחיבור עם תרבויות אחרות, המותירים את הצופה הישראלי בסוג של ריק תרבותי משלו.

תערוכות אלו יחד מקרינות חריפות שכלית וקור רגשי, היוצרים געגועים עזים לאקספרסיה, לתרבות המקומית התוססת ולשמש הישראלית החמה.

מוזיאון ישראל היטיב לאצור תערוכות שהפכו לקאנון ושפכו אור חדש על האמנות הישראלית, כמו התערוכות על ראובן רובין המוקדם המתכתב עם הנצרות, או 'חזון מיכאל' של מיכאל סגן־כהן, תערוכות בעלות אמירה וראייה ייחודית ומגובשת, ציוני דרך בסקירה הכללית של האמנות הישראלית. ניתן לשאול האם התערוכות החדשות המוצבות בו עומדות באותו הסטטוס.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2013, ב-גיליון כי תשא תשע"ג - 812 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: