סטטיסטיקת גופות / אמנון לורד

 סניידר שוזר את תולדות רצח ההמונים שבין בריה"מ לגרמניה לקבר אחים אחד היוצר טשטוש היסטורי ומוסרי. מצד שני, הוא העוזר להפנמת הרשעות הקומוניסטית

ארצות דמים

אירופה בין היטלר לסטלין

טימותי סניידר

מאנגלית: יוסי מילוא

כתר, 2012, 570 עמ'

המון מספרים יש ב'ארצות דמים'. סניידר מנסה לדייק במספר הנספים ברעב הגדול באוקראינה בימי הקולקטיביזציה בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת. האם מתו 2.4 מיליונים מבני אוקראינה או 3.9 מיליונים. בסך הכל נספו בג'נוסיידים של סטלין והיטלר, ביוזמתם, כ־14 מיליונים. כן, היכן שהוא בנוף המספרים הגדולים האלה אפשר למצוא גם 5 מיליוני יהודים שנרצחו בשואה. או 5 מיליון פלוס.

מקוריותו של סניידר היא בכך שהוא מנסה לשזור את תולדות הרג ההמונים שבין ברית המועצות לגרמניה בשנים 1930 עד 1945 לנרטיב אחד. זו תקופת זמן אחת, וזו גיאוגרפיה אחת. שם, בין מערב ברית המועצות לגרמניה, כשבתווך נמצאות פולין, מדינות מזרח אירופה, המדינות הבאלטיות, אוקראינה ובלרוסיה – שם בארצות הדמים התחולל הרצח ההמוני. חלק מהמיליונים כפעולה של הדיקטטורה הסטליניסטית, חלק כמדיניות ההשמדה של היטלר. וכמה מיליונים שנספו בהתכתבות הדדית בין השניים.

הבעיה עם השיטה הזאת היא שבסופו של דבר אתה נסוג למספרים בלבד – ואם כך, אז סטלין אחראי למותם של מיליונים רבים יותר מהיטלר. לכן הוא גם רע יותר. למי שרוצה להבין בצורה בהירה את ההיסטוריה, הספר של סניידר מציב הרבה בעיות. הוא עוזר למי שמבקש להטמיע את תולדות הרשע של הקומוניזם. אחרי הכול, הקומוניזם עדיין נהנה ממידה רבה של לגיטימציה. וכך גם ברית המועצות וסמליה. על אף שסטלין רדף יהודים והיה אחראי לרצח מיליונים, צלב הקרס האדום, סמל הפטיש והמגל, עדיין חוגג למשל ביציעי הפועל תל־אביב. הוא חוגג בהפגנות שמאל ובמצעדי "מחאה חברתית". אך ספק אם הוצאת ספרו של סניידר בישראל תמחק את החרפה הזאת.

השוואת היסטוריונים

כנגד הספר הזה הייתי מציב ספר שיצא לפני כעשרים שנה, 'סטלין בשלטון', של רוברט סי. טאקר. גם סניידר מנסה לעגן את ההשמדות הגדולות בהסברים לגבי המצבים ההיסטוריים ושורשי המדיניות שהביאו להתרחשות הזאת. אבל בעניין הזה, השיטה של סניידר – שיטת ההסברים המשותפים וההיסטוריה הצולבת – יוצרת טשטוש. היא מזכירה את התפיסה הקיימת היום לגבי סכסוך דמים שמספר הנפגעים בו קטן בהרבה: המלחמות השונות בין ישראל לערבים ומתקפות הטרור והפשיטות של צה"ל כדי לחסל את הטרור. הסיפור הזה מוכר. זורקים מספרים מזעזעים על מספר ההרוגים הפלשתינים, ובתוכם מבליעים את מספר נרצחי הטרור בישראל, וכך מגמדים את פשעי הטרור והופכים אותו ליחסי. הסיבה המקורית לפרוץ העימות המדמם נשכחת. זורקים את כל הגופות משני הצדדים לבור סטטיסטי אחד, שהוא בעיקר מאוד נוח לניו יורק טיימס ולסי־אן־אן. במידה מסוימת זה מה שעושה סניידר.

ביוגרפיות מאוד פרטניות שנכתבו על סטלין בעשורים האחרונים גם הן נוטות לגלוש לתיאורי אישיותו, עם כל הפרטים המצמררים של דיקטטור נפשע. אך היסטוריון כמו טאקר מצליח לעשות סדר בדברים, ומבחינת מי שרוצה ללמוד מההיסטוריה גישתו בוגרת ומועילה יותר. כמובן, יכולים לבוא אליו עם הטיעון החזק ביותר: את מי מעניין מה הוביל למה ומה רצה סטלין להשיג; הוא אחראי לג'נוסייד של עשרות מיליונים וכל ניסיון להכניס את הפשע הזה לקונטקסט היסטורי נידון לכישלון.

הכול תלוי ביחסנו לעבר, והאם אנחנו מאמינים שיש ללמוד את ההיסטוריה כדי להבין התרחשויות בהווה ואולי להפיק לקחים. מי שרוצה ללמוד מההיסטוריה, יֵצא נשכר יותר ממחקר מלומד מהסוג שערך רוברט טאקר. הוא איננו עוסק בהטחת מספרים מזעזעים ותיאורים קודרים של השואות השונות, המסודרות אצל סניידר כמו תמונות בתערוכה. אלא הוא מנתח את המטרות של סטלין, את התוכניות שנגזרו מהמטרות, את הרעיון המעצב שבבסיס המטרות ואת תפיסת השלטון. כל אלה יחד הביאו לתוצאות הקטסטרופליות.

ממה שעולה בניתוח של טאקר, והוא איננו בודד בקביעה הזאת, עלייתו לשלטון של אדולף היטלר היא במידה רבה תולדה של מדיניותו המכוונת של סטלין. זה כמובן אינו בא לרמז כאילו אחריותו הפלילית של היטלר פחותה מסטלין. ההיפך. אם צריך לנסות לעשות את ההבחנה בין השפם הגדול לשפם הקטן, הייתי אומר שההבדל הוא בין רוצח סדיסט שביצע את רציחותיו בכוונה תחילה לבין רוצח ציני שמספר קרבנותיו נגזר מתפיסתו כי המטרה מקדשת את האמצעים. 4 מיליוני הנספים בערבות אוקראינה בראשית שנות השלושים לא מתו משום שסטלין רצה להרוג כמה שיותר אוקראינים; הם מתו כתולדה של מדיניות אכזרית, שבאמצעותה ביקש סטלין לשנות את פני החקלאות בברית המועצות, לשדוד את התבואות, ולממן באמצעותן את מדיניות התיעוש המהיר שעליה החליט. בעוד שהיטלר בהחלט שם לעצמו למטרה להרוג כמה שיותר יהודים, אם אפשר – את כל היהודים שתחת מוטת שלטונו. סטלין תחם קבוצות חברתיות, כגון האיכרים באוקראינה או קבוצות אליטה מסוימות, שאותן הוא רצה להרוס. הרג המוני היה בגדר אופציה. אבל אלו כמובן פלפולים.

בראשית שנות ה־30 הוא העדיף שיהיו אלה הנאציונל סוציאליסטים בהנהגתו של היטלר שיהרסו את רפובליקת ויימר בגרמניה ויעלו לשלטון. היו לסטלין הכלים להשפיע על הדינמיקה הפוליטית הפנימית בגרמניה, בעיקר באמצעות המפלגה הקומוניסטית הגרמנית החזקה. הוא מנע ברית אנטי־נאצית של הקומוניסטים עם הסוציאל דמוקרטים, ובכך סלל את הדרך לעליית היטלר לשלטון.

סטלין ביקש את קרבתה של גרמניה. החל מאמצע שנות ה־20 הוא חזה מלחמה גדולה שנייה. את מה שהיה בגדר תחזית, סטלין ביקש לקדם. סטלין עודד את יצירת המיתוס האידיאולוגי שצמח סביבו לגבי מה שנקרא "סוציאליזם בארץ אחת". כביכול, זה מה שהבדיל בינו לבין טרוצקי. אך טאקר מוכיח שתוכניתו של סטלין הייתה "מהפכה באמצעות מלחמה". כמו לנין וטרוצקי, סטלין לא הסתפק בכינון משטר סוציאליסטי בברית המועצות בלבד אלא חתר להתפשטות המהפכה בעולם. לפי תוכניתו, ברית בינו לבין גרמניה של היטלר תדחוף את היטלר למלחמה נגד מדינות המערב, שבראשן עמדו אנגליה וצרפת. סטלין שקד על המדיניות הזאת לכל אורך שנות ה־30, ולא רק כמוצא אחרון ערב מלחמת העולם השנייה בהסכם ריבנטרופ־מולוטוב.

חתר להתפשטות המהפכה בעולם. סטלין, דיוקן תעמולה איור: דב כריש

חתר להתפשטות המהפכה בעולם. סטלין, דיוקן תעמולה איור: דב כריש

איך סופרים מתים

בהמשך שנות ה־30 כונן סטלין באמצעות משתפי הפעולה שלו בדמוקרטיות המערביות את "החזית העממית" – אותה ברית "אנטי־פשיסטית" של מפלגות סוציאליסטיות עם מפלגות קומוניסטיות. בדיוק ההיפך ממה שעשה בגרמניה. המאבק הציבורי "האנטי פשיסטי" גייס רבים וטובים, אנשי שמאל שאינם קומוניסטים, תחת דגלו של סטלין. מאחורי מסך העשן "האנטי־פשיסטי" יכול היה סטלין, כפי שמתאר סניידר בספרו, לבצע פרק נוסף בתולדות הרציחות ההמוניות שלו. הוא מונה כ־750 אלף אזרחים סובייטים שהוצאו להורג בין יוני 1934 ועד אוגוסט 1939, כשהמונים אחרים מגורשים למחנות הגולאג. "בדיוק כשם שעלייתו של היטלר לשלטון האפילה על הרעב של 1933, כך הסיחה תגובתו של סטלין את הדעת מן 'הטרור הגדול'", כותב סניידר.

במקביל נערכת מלחמת האזרחים בספרד, שגם היא הופכת למעשה למסע גיוס של דעת הקהל לצידו של סטלין; הוא סייע לרפובליקה הנאבקת נגד פרנקו וגייסות הלאומנים שלו שכונו "פשיסטים", ותחת המעטה האנטי־פשיסטי ניהלו הקומיסארים של סטלין מערכה פנימית להשתלטות קומוניסטית על הכוחות הרפובליקניים. את הפרשה הזאת מגולל ג'ורג' אורוול הגדול בספרו 'פרידה מקאטאלוניה'.

לגבי היטלר, פורס סניידר תוכנית אב גרמנית לכיבושים עצומים, שיחוללו תהליך הפוך לזה שיצר סטלין ב־15 השנים שקדמו למלחמה. "דה מודרניזציה קולוניאלית" של ברית המועצות ופולין, הוא קורא לזה. מדובר היה בחזון של השמדת כ־30 מיליון בני אדם ופינוי כל "ארצות הדמים" מפולין ועד מערב ברית המועצות להתיישבות גרמנית. היהודים בתחומי הארצות הללו יטופלו במסגרת "פתרון סופי". בגלל התגוננותה העיקשת של ברית המועצות נאלץ היטלר להסתפק ברצח 10 מיליונים בלבד. בתוך "הכישלון" הזה – תוכנית המינימום הנאצית – בוצעה למעשה תוכנית מקסימום לגבי היהודים. על זה היטלר לא ויתר.

בפרק סיום, שנקרא "מספרים ומונחים", מדבר סניידר על 5.4 מיליוני יהודים "שנרצחו בירי או בגז בידי הגרמנים בשנים 1941־1944". מה עם אלה שנרצחו עד 41' וב־1945? סניידר כותב בפירוש שדחק הצידה כ־300 אלף יהודים שנרצחו בידי הרומנים (הנה, אנחנו כבר מתקרבים ל־6 מיליונים). הוא טוען שזה רצח צד ג', שנבע כתוצאה מהכיבוש הגרמני – או הסובייטי – "אבל לא ממדיניות גרמנית או סובייטית". זאת בעליל שיטת הדחפור. כך, מסיבה קונספטואלית כלשהי, מעמיס סניידר בכף השופל הענקית שלו 300 אלף גופות של יהודים ומפנה אותן מהקובייה הקונספטואלית של ספרו. דומה שבכך אפשר לסכם את הבעייתיות המקאברית של הספר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון כי תשא תשע"ג - 812, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מעניין שדעה דומה לדעתו של רוברט סי טאקר היא הדעה עליה מבוסס הספר "בוקע הקרח" של ולדימיר רזון שכתב בשם ספרותי "ויקטור סוברוב" את ספרו.

    רזון "סובורוב" היה איש ביון סובייטי שגלה לבריטניה שם הוא גם חי כיום שהתאכזב מאוד ממולדתו והוא כתב את ספרו בו הוא טען שעליית היטלר לשלטון ופתיחת המלחמה הייתה מזימה של סטלין כאשר היטלר שימש במזימה כבובה על חוט ש"תבקע את הקרח" האירופי תציט מלחמה וסטלין וצבאו יבואו כמשחררים לארצות אירופה הכבושות בידי היטלר ולא ככובשים וככה הם יצאו שידם על העליונה מבחינת התודעה

    בדיעבד זה אכן מה שקרה במדינות מזרח אירופה שיותר משהיו משוחררות הן פשוט עברו לתחומי ההשפעה הסובייטית ומבחינתם הנאצים והבולשביקים היו בבחינת "זו נבלה וזו טרפה"

    בכל אופן ספרו של רזון "בוקע הקרח" נמכר במאות עותקים ויש אותו גם במהדורה עברית וברוסיה הוא נחשב רב מכר

    מבחינת הממסד ההסטורי האקדמי ספרו נחשב כקונספירציה בעלמא והספר שלו קיבל ביקורות נוקבות מהסטוריונים העוסקים בתחום

    בכל אופן מדובר בספר מעניין ובתיזה מעניינת גם אם לא לוקחים את הנאמר שם כתורה מסיני[המחבר טוען שהכל מבוסס על ארכיונים וכאמור בינו לבין לא מעט הסטוריונים יש ויכוח גדול על אמיתות התיזה שלו ואכמ"ל]

  2. לאחר סיום קריאת "ארצות דמים" של סניידר הייתי אומר שהגזימו מאוד בביקורות הנוקבות נגדו

    בסופו של דבר הוא לא ממעט כלל מהרצח ההמוני של היהודים בידי הנאצים ימ"ש והוא פשוט מכניס לתוך הקלחת הזו של הרצח ההמוני בשואה גם את מעשי הטבח של הבולשביקים שגם אותם כמובן אסור לשכוח

    גם אם לא נעים לנו לזכור שמשחררי אוושויץ וכובשי ברלין היו פושעי מלחמה בעצמם והם לא היו צדיקי עליון המסולאים בפז בלשון המעטה

    [גילוי נאות:אני נכד לניצולי שואה מהונגריה ששוחררו ע"י הצבא האדום שאכן עשה דבר גדול ומבורך ועצום במלחמתו בנאצים ובכל זאת אסור להתעלם גם מההיבטים הנוראים שהמדינה ששלחה אותו עשתה במיוחד בידי הנ.ק.ו.ד]

    אני לא מבין מה הבעיה בהצגת פשעי שליחיו של סטלין כאילו זה יטשטש את זיכרון השואה ופשעי שליחיו של היטלר

    אחרי שמכירים היטב את מאורעות השואה ראוי גם לקרוא ספרים שמרחיבים מעבר אליה על מה שהתרחש במזרח אירופה המדממת גם מצד צלב הקרס וגם מצד הפטיש והמגל.

להגיב על אמיר שכטר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: