השקיית עם ישראל במים המהולים באפרו של העגל מלמדת כי בחטא היו אלמנטים חיוביים שדרשו עידון וזיקוק. ייתכן שיש כאן גם התחסנות לקראת המשכן העומד להיבנות

ציוויי הכנת המשכן, כליו ובגדי הכהנים מפורטים בפרשות תרומה ותצווה. הביצוע מתואר בפרשות ויקהל ופקודי. בין הציווי לבין הביצוע ניצב חיץ. דרמה מתחוללת. ישנה השתהות והתרחשות המערערות את הזיקה הצמודה ואת המהלך המסודר של מעבר ממתן הוראה למימושה.

אך עיון מדוקדק במעשה העגל מעלה כי לפנינו לא רק שיבוש בלתי צפוי המנתק את הקשר בין הציווי לבין הביצוע. למעשה העגל היבטים משמעותיים המקשרים אותו למשכן. ראשית, אופן איסוף חומרי הגלם לצורך היצירה – הן בעגל והן במשכן וכליו העם תורם מרכושו. שנית, מטרת העשייה דומה – קרבת א־לוהים ועבודתו. ושלישית, תוצר העשייה – עגל הזהב מזכיר את כרובי הזהב. בתיאור המרכבה ביחזקאל (א, י) מתוארות ארבע דמויות: אדם, אריה, שור ונשר. ארבע הדמויות מוזכרות שוב ביחזקאל (י, יד) אך הפעם ברשימה: כרוב, אדם, אריה ונשר. הכרוב החליף את השור. לכרובים יש, כפי הנראה, קשר כלשהו למראה השור (הנקשר כמובן אל העגל).

כאן מתעוררת במלוא חומרתה השאלה: אם עגל הזהב מזכיר באופן כל כך עמוק את המשכן – מדוע הוא נתפס כחטא כל כך חמור? אחת התשובות שניתנו לשאלה זו מתמקדת בהבדל אחד חשוב – את המשכן צֻווה עם ישראל לעשות ואילו בעגל לא ניתן כל ציווי. שיבוץ סיפור מעשה העגל בתפר בין פירוט ציוויי המשכן לבין תיאור ביצוע הציווי והקמת המשכן מדגיש אפוא את העדרו של הצו. מעשה העגל הוא האנטיתזה למשכן בכך שהעם עשה מעשה ללא שנתבקש לכך.

איור: מנחם הלברשטט

זיקוק הכוחות

אם אכן סיפור העגל הוא סיפור על מעשה שלילי, ומטרתו הדגשת הצורך בציווי א־לוהי, תמוהה תגובתו של משה: "ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים וישק את בני ישראל" (לב, כ). בהקשבה רגישה לשרשרת הפעולות המתוארות תהה בצדק פרופ' ישראל אלדד: "אך למה השקה את העם מהמים ההם? והרי נבלעו מהמים ההם בדם בני ישראל והם מבעבעים בו עד היום הזה?".

בטקס שתיית המים המכילים את אפרו של העגל ניתן לזהות הבזקים לפרשיית אישה סוטה (במדבר ה, יא־לא). והדבר אינו מפליא. בשני המקרים מדובר בחשד לבגידה, הפרת בלעדיות הקשר ופרימת ברית הזוגיות. בפרשת סוטה – חשד לבגידת האישה בבעלה, ובמעשה העגל – חשד לבגידת העם בא־לוהיו.

לו נדרשה השוואה מדויקת בין הטקסים, מצופה היה שיתרחש אחד מן השניים: או שהאישה הנחשדת הייתה שותה מים אשר שמו של הגבר המעורב בפרשייה נמחה בהם, או שבסיפור עגל הזהב העם היה מושקה במים אשר כתב עדות וערבות כלשהו היה נמחה בהם (למשל עשרת הדברים). אלא שבסיפור העגל, למרבה הפליאה, אפרו של העגל, מושא החטא, נטמע אל קרבי העם שלפני כמה רגעים סגד לו. מה יש בו בעגל הזה שצריך לפעפע בתוך דמם של ישראל? מה טוב יכול לצמוח מלערות אל העם את מה שבגדו איתו?

תשוקה יוקדת לקרבת א־לוהים, להימצאותו כאן, עכשיו, בהישג יד ובמרחק נגיעה, וצימאון אמיתי לנוכחות א־לוהית מתמדת ומורגשת באופן ממשי, הן תחושות שביסודן הינן חיוביות והן נחוצות ויכולות להזין חיים דתיים מלאים, עמוקים, משמעותיים ונוגעים. אמנם, במעשה העגל האופן שבו התפרצה תשוקה זו לא היה ראוי. אבל חלילה מלדכא לחלוטין את התשוקה. אם נעדן אותה, נטחן עד דק, ולבסוף נמהל במים – יש תקווה שתמצית בקשת הא־לוהים תטעין באופן חיובי את מערכת היחסים בין העם לה' ותישא אותה לגבהים חדשים. על פי כיוון חשיבה זה, מֵי העגל נושאים בחובם כוח חיובי ממריץ הנחוץ לחיים רוחניים בריאים וחיוניים.

כמו בטקס הסוטה, גם בהשקיית מי העגל יש מבחן בין שתי חלופות. אפשרות אחת היא שעגל הזהב הזורם בדמם של ישראל יעשיר את חיי הרוח ויצמיח תופעות חיוביות ובכך יוכיח שהסטייה לא היתה בגידה. אפשרות אחרת היא שכשם שבטנה של האישה שאכן חטאה "צבה", כך גם יפעפע העגל בדמם של ישראל כארס נורא אשר מסכל את עבודת הא־ל ומעיד על כך שהעם אכן זנה אחר א־לוהים אחרים.

החיסון הראשון

אני רוצה להציע כיוון נוסף, שנראה מנוגד, אך למעשה הוא משלים את התמונה. נחזור להשוואה בין כרובי המשכן לבין עגל הזהב. בין השניים ישנו הבדל בולט – מידת הנראוּת. עגל הזהב עומד בחוץ, באופן פומבי ומוחצן. לעומתו, כרובי המשכן מונחים במתחם הפנימי ביותר, מוסתרים מאחורי הפרוכת. הצנעת הכרובים מעידה על מורכבות נוכחותם. יש צורך אמיתי במקום מוגדר (משכן) ובחפצים מוחשיים (כלים) ואפילו בדמות סמלית – כרובים, כדי לחוש בקודש. אך לצד הנחיצות והחשיבות של הסמל, יש סכנה אמיתית בטשטוש ההבחנה בין הסמל לבין המסומל ובהפיכת הסמל למהות. קיימת סכנה שהעם יישכח שהמשכן וכליו הם רק אמצעים לעבודת הא־ל.

בחטא העגל השליך העם על הפסל את הא־לוהות בעצמה. היחיד שהבחין בהבדל היה אהרן הכהן. הוא אומר: "חג לה' מחר" (לב, ה) בעוד העם שר: "אלה א־להיך ישראל" (לב, ד). אהרן, אדם בעל שיעור קומה והבנת מציאות מורכבת, ידע להפריד בין הצורה לבין התוכן, בין ייצוג הפסל לבין הא־ל המיוצג מאחוריו. אך העם טעה, והשליך על מה שראו עיניו את המהות עצמה. הסמל הפך למסומל.

גם המשכן הפיזי והכלים הממשיים נושאים עמם סכנה דומה. לכן, רק הכהן הגדול, צאצא לאהרן שכבר הוכיח יכולת לא להתבלבל ממראה עיניו ולהיות תמיד על המשמר לעבודת הא־ל עצמו, יכול לראות את הכרובים.

בהמשך לתובנה זו, שתיית המים עם אפר העגל בתוכם משמשת חיסון, אולי החיסון הראשון שניתן בתולדות האנושות. כאשר רוצים לחסן אדם מפני נגיף, מכניסים לגוף את גורם המחלה אבל באופן מוחלש, וכך הגוף מצליח להתמודד עם האתגר ולייצר נוגדנים שיהיו ערוכים להגן על האדם כאשר תאיים סכנה אמיתית. רגע לפני הקמת המשכן, יש צורך לחסן את העם מפני הסכנה בבלבול בין הסמל לבין המסומל. בעקבות המעידה הגדולה של העם, משה רוצה לחסן את בני ישראל מפני סכנה אפשרית להתפרצות התופעה בעתיד. הידיעה כי אפר העגל זורם בדמם מהווה תזכורת מתמדת לכוחות שמהם צריך להתגונן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013