גאולת נוגה / שלום רוזנברג

את הפרה האדומה זיהה הרצ"א מדינוב עם מעשי החולין שביד האדם לטמאם או לקדשם. פירוש קבלי־חסידי לפרדוקס

שבת פרשת פרה, ומקבילתה שבת 'חקת', היוו נקודת מוצא לדיונים על התבונה וגבולותיה. תכונת הפרה ה"מטהרת טמאים ומטמאה טהורים" הפכה את האפר המטהר לנציג הפרדוקסים המצויים בהלכה, באדם ובעולם. ברשימתי  זאת רוצה אני להביא לפניכם מבט אחר על תופעה זאת, מבט שפותח על ידי רבי צבי אלימלך [רצ"א] מדינוב (1841־1783) בספרו 'אגרא דכלה' (רסז ע"ב). עמדתו תביא אותנו לעולם קבלת האר"י, בצורה שנתפרשה בחסידות. אני זוכר את מורי ורבי פרופ' שושני מצביע בידיו לקירות הריקים של החדר ואומר לנו: "כל הקירות הללו מלאים בספרי קבלה. חב"ד קבעה שכולם, 'תיקון לאה' ו'תיקון רחל' למשל, מדברים על הנפש האנושית". רק אחרי שנים הבנתי כיצד בנתה החסידות את הפירוש הזה, שאינו ייחודי לחב"ד.

צילום: Thinkstock

צילום: Thinkstock

לשון המשקל

ננסה לקרוא את דברי הרצ"א, המפנה אותנו בפתח דיונו לאר"י הקדוש: "דהנה סוד פרה מבואר בכתבי האר"י ז"ל שהוא סוד קליפת נוגה, שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים". ננסה להבין פתיחה זאת. מושג הקליפות מקורו בחזון המרכבה של יחזקאל. מסביב ללב הקדוש שבחזון, מתגלות ארבע תופעות מופלאות (א, ד): "וָאֵרֶא וְהִנֵּה [1] רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן [2] עָנָן גָּדוֹל [3] וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת [4] וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב". דברים קרובים רואה אליהו בחורב (מל"א יט, יא־יב): "וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים… וְאַחַר הָרוּחַ רַעַש… וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵש". על תופעות אלו נאמר שם: "לֹא בָרוּחַ ה', לֹא בָרַעַשׁ ה', לֹא בָאֵשׁ ה'". רק אחריהם נשמע "קוֹל דְּמָמָה דַקָּה".

אכן, לחזון יש כאילו 'קליפות'. מה הן קליפות אלו? הבה נעז לפענח אותן לפי פירוש מעין־פסיכולוגיסטי. שלוש הקליפות הראשונות מבטאות את הסתאבות המעשים: רצח, אונס, גזילה, שחיתות, ומייצגות את קלקול הרגשות ואת עיוות האמונות: "והנה כל הדברים אשר בעולם אשר נאסרו על פי התורה, נפש חיותם מג' קליפות הטמאות לגמרי… הם צריכים ביטול וכריתה לגמרי כמו שיהיה לעת קץ אשר רוח הטומאה יעביר מן הארץ". הן אינן יכולות להיגאל "ואין להם מבוא אל הקדושה". "לא כך הקליפה הרביעית היא קליפת נוגה", היא "מצרנית", דהיינו מצויה בגבול בין הקדושה והקליפות, "ויש בה סוד טוב ורע: לפעמים היא נכללת בקדושה ולפעמים בהיפך".

קליפת 'נוגה' מסמלת את ה'ליבידו', את החושניות האנושית, את היחס לגוף, לצרכיו ולהנאותיו. ואכן, חושניות זאת יכולה להיהפך לטוב ולרע. רצ"א מעיר שקליפת נוגה היא "כמו לשון המשקל", כששתי כפותיו הן קדושה וטומאה. המאזניים נוטים "בהכרעה, פעמים לכאן ופעמים לכאן". זהו העולם שבו אנו חיים. מצד אחד פוסלת היהדות את ההתנזרות ואינה גורסת שהעינוי העצמי והייסורים הגופניים הם קרבן שבני האדם חייבים להקריב לשמים, כמקובל בדתות אחרות, במזרח ובמערב גם יחד. אך מצד שני אין היהדות יכולה לעמוד שוות נפש בפני החזרה לאלילות בנוסח המודרני.

הכרעת הדעת

המעשים "והדברים העולמיים המותרים והם רשות… הם מסוד קליפת נוגה… ועיקר עבודת האדם סובב על קוטב הזה". תחום זה צריך להיגאל ולא להיהרס. החסידות דורשת מהאדם שיכריע את המאזניים לצד הטוב על ידי הדעת, דהיינו שמעשיו ייעשו לשם שמים. זאת דרישה קשה עד למאוד. היא דורשת מאיתנו את הגוף וגם את הנפש, את הכוונה. אל לנו לבטל ממדים כלשהם של החיים, עלינו לדעת לבנות אותם כשלבים בסולם ערכי. "הדעת… יתפשט בכל מדותיו… דהיינו שיילך בכוח האכילה ההיא לעבודת הש"י". הוא הדין למיניות "וכיוצא בענייני משא ומתן, וכל הדברים הנעשים תחת השמש אשר לא נאסרו בחוקי התורה".

רצ"א מדגיש את הטריוויאלי: "דהנה נברא האדם באופן הזה שאי אפשר לו לחיות על פני תבל מבלי התעסקות", התעסקות בענייני הגוף. היהדות לא שללה אותה. אדרבה, היא הפכה אותה בתנאים מסוימים למצווה. המדרגות הגבוהות של הקדושה אינן מושגות על ידי הסיגופים אלא על ידי הכוונת הדברים היומיומיים לשם שמים. זאת גאולת נוגה. אינני סבור שאנחנו, אנשים קטנים, יכולים לגאול קליפה זאת. מהקדושה אנו רחוקים, אך בטהרה או/ו תשובה אנו מחויבים. זאת חובה קשה בתרבותנו, תרבות שבזבזה את החושניות ואיבדה את נוגה. או אז, היא מחפשת מפלט לאובדן זה בחיפוש אחרי פיתויי הקליפות האחרות, ברוּחַ סְעָרָה של פשעים ותועבות, עָנָן גָּדוֹל של אלכוהול, וְאֵשׁ הסמים. והנה "כשגורם האדם שתוכלל [נוגה] בקליפות הטמאות, הנה היא מטמאה טהורים".

אכן, את ה'מטמא טהורים' מבינים אנו בקלות, אך מהו ה'מטהר טמאים'? לפי רצ"א התשובה מצויה בפסוק באיוב (כ, טו) המוזכר לא מעט בחסידות: "חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ". אם נשמור על נוגה, מה שנבלע ממנה ושבוי בתוך הטומאה ישתחרר. רצ"א לא יהיה ודאי מרוצה מפירושי, ולמרות זאת אעז להסביר זאת. יש תופעות רבות שכשלעצמן אינן פסולות, אך נבלעו על ידי הטומאה, מהעיתונות ועד לתיאטרון, ובמרכזם האמנות. אולי נזכה ונראה כיצד הקליפות מקיאות תופעות תרבותיות אלו, "וכשתוכלל נוגה בקדושה הנה היא מטהרת טמאים… והנה זה עיקר עבודת האדם על פני האדמה לגרום שתוכלל ותתעלה נוגה בקדושה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2013, ב-גיליון כי תשא תשע"ג - 812, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: