סקירת פברואר 13'

שוני זה לא מחלה

ספר חדש ורחב היקף מתמודד עם שאלת גידול הילד החריג ומתקשה למתוח את הגבול שבין שונות לסטייה

 לעתים נדירות ספר עיון זוכה לעורר מהומה אמיתית, אבל זה מה שעשה ספרו החדש של אנדרו סלומון "רחוק מהעץ". סלומון, שמוכר לקורא העברי בעקבות ספרו על הדיכאון "דמון של צהרים", שהפך לאחד הספרים הקלאסיים בנושא, יוצא עכשיו בעבודה מונומנטלית חדשה שנועדה לערער ולאתגר את התפיסות המקובלות. הספר שנכתב על פני עשור ומכיל מעל 900 עמודים מוקדש לנושא של שוני וחריגות, או במילים אחרות: למציאות שבה הורים מגדלים ילדים ששונים מהם מאוד. פרקיו של הספר עוסקים בחירשות, בתסמונת דאון, בגמדים, באוטיסטים, בסכיזופרנים, בילדי אונס, בעבריינים ובטראנסג'נדרים.

הספר זכה לים של ביקורות, ומתוכן אתייחס לאלו של נתן הלר ב־New Yorker  ושל ג‘רום קרופמן ב־New York Review of Books. סלומון נולד להורים יהודים שהעדיפו שהוא יתנער מזהות זו. לאחר שנים רבות שבהן הייתה לו התמודדות לא פשוטה סביב זהותו, הוא יצא למסע ארוך שבו פגש הורים וילדים שונים, משונים ומיוחדים, ושמע על ההתמודדות של ההורים עם העובדה שהילדים שלהם שונים מהם. בהקשר זה, סלומון משתמש במושגים “זהות אנכית“ (מה אנו מקבלים מההורים) מול “זהות אופקית“ (מה שמפריד בינינו להורים).

צילום: Thinkstock

גידול ילד שונה דורש תעצומות נפש גדולות. דוגמה אחת מהספר היא זוג הורים שמגלים שמונה חודשים אחרי הלידה שהתינוק שלהם חירש. בהתחלה הם מפתחים ציפיות ש“בכל זאת איכשהו יהיה בסדר“ ולאחר מכן הם מתחילים תהליך ארוך והדרגתי של לימוד שפת הסימנים, לומדים לתקשר איתו בעצמם ורושמים אותו לבית ספר מיוחד. הם עורכים סוג של מסע לארץ שהבן שלהם חי בה, כולל לימוד השפה. וכל זאת רק כדי לשמוע יום אחד מאדם פעיל בקהילת החירשים את המשפט הבא: “הדבר הטוב ביותר שיכולתם לעשות למען הבן שלכם הוא למסור אותו לאימוץ למשפחת חירשים“.

ובכן, אחת הדילמות שגם סלומון עצמו וגם המבקרים מתלבטים בה ללא תשובה סופית היא מתי אנו מכנים תכונה מסוימת “שוני“ ומתי “מחלה או סטייה“. ניקח דוגמה נוספת מהספר. קיימת תנועה למען סכיזופרנים, הטוענת שלכל אדם זכות לדמיין במוחו ככל העולה על רוחו, כל עוד הוא אינו מנסה לרצוח איש בשל כך. לתנועה זו אין כל כך תמיכה בעולם הטיפולי והכול סבורים שעדיף לתת לאותו אדם תרופה אנטי־פסיכוטית ולא “לקבל אותו כפי שהוא“. ואז נשאלת השאלה – מדוע אנחנו לא מנסים באותה נשימה ‘למתוח‘ גמדים או להכריח שמאליים לכתוב ביד ימין? והאם אדם מגמגם צריך ללכת לקלינאי תקשורת או שעל הסביבה להסתגל לעובדה שקצב הדיבור שלו שונה?

בעלי חלק מהתכונות המוזכרות בספר (חירשים, גמדים, טראנסג‘נדרים) נוטים להתאחד לקהילות. בקהילת החירשים, למשל, מי שיענוד מכשיר שמיעה ייחשב כבוגד נבזי. או כמו שאדם חירש אמר פעם לאחד המבקרים: “בשונה ממך, אני יכול לתקשר עם אנשים כמוני בכל מקום בעולם כי לנו יש שפת סימנים אוניברסלית. בזה אתה מוגבל הרבה יותר ממני. אז מי משנינו נכה?“

מטבע הדברים נשאלות בספר גם שאלות על אודות תכנון גנטי. מצד אחד, הורים לילד חריג אומרים לעתים קרובות שלא היו מוכנים לקחת מראש על עצמם את הטיפול אם היו יודעים במה הוא כרוך. מאידך, אביו של אחד המבקרים אמר פעם בשיחת סלון ש“אם נכחיד מהמאגר הגנטי את הנטייה לנוירוטיות, לגמדות ולהקרחה – אולי נמנע את הולדתו של וודי אלן הבא“. איך שלא יהיה, השיח סביב שוני לגיטימי מול סטייה חברתית עתיד מן הסתם להימשך. כעת סלומון העמיד לרשותנו אנציקלופדיה מקיפה המאפשרת להעמיק בשאלות ובגישות של כל הצדדים.

—————–

 רוצחים ויורשים

68 שנים עברו, ומתברר שרכוש רב שנגנב על ידי הנאצים עדיין מסתובב בגרמניה. למשל במעונה הרשמי של אנגלה מרקל

 כתבת שער גדולה מאת סטפן וינטר ב'דר שפיגל' הגרמני עוסקת ברכוש נאצי גנוב שטרם הושב לבעליו. כן, גם ב־2013 הגרמנים ממשיכים לגרור אחריהם אוצרות של רכוש שדוד מתקופת מלחמת העולם השנייה. ולא מדובר במספר פריטים זניחים שצוברים אבק במרתפים. למשל, השעון משובץ היהלומים שהביא היטלר לפילגש שלו, אווה בראון, ביום הולדתה, ועוד מתנות יקרות ערך אחרות שהיו שייכות פעם לצמרת הנאצית הגבוהה. כל אלו נמצאים כיום במוזיאון לאמנות מודרנית במינכן.

אחד הדברים המעניינים בהקשר זה הוא שרבים בסביבתו הקרובה של היטלר צברו יצירות אמנות, למרות שרובם לא התעניינו בהן כלל. הסיבה לכך הייתה שהיטלר עצמו היה מעריץ אמנות ידוע ולכן מקורביו הרגישו מחויבים לאמץ את הטעם שלו. בשל כך הם פשטו את ידם הרחבה ביצירות האמנות השדודות במרחבי אירופה.

היטלר וכל מקורביו, כולל הצלם האישי שלו, היינריך הופמן, החזיקו בידיהם אוצרות בשווי של מאות מיליוני דולרים. אף אחד מראשי הממשלה הגרמנים, בעלי עבר נאצי, אנטי נאצי או כאלה שנולדו אחרי המלחמה, לא הראו עניין רב בהשבת הרכוש הגנוב לבעלים. יתרה מזאת, חלק מאותן יצירות נמצאות היום במוסדות הממלכתיים הגרמניים החשובים ביותר, כולל מעונה של אנגלה מרקל שמקושט בשטיח פרסי ענק מהאוסף האישי של גרינג.

אנגלה מרקל
צילום: getty images

לאחר המלחמה, בזמן שפושעי מלחמה נאצים עמדו לדין, ההנחה הייתה שקשה מאוד לאתר את הבעלים האמיתיים של הרכוש השדוד, ולכן הוא נמסר למוזיאונים ומוסדות ממלכתיים אחרים. פעמים רבות הוא נמכר במכירות פומביות במחיר נמוך באופן משמעותי ממחירו האמיתי, וכך לעתים קרובות יצירות אלו הגיעו בדיוק למי ששדד אותן.

דוגמה לכך היא היינריך הופמן, צלמו של היטלר שהזכרנו לעיל. עיתונאי גרמני כינה את הופמן "אחד הטפילים תאבי הבצע ביותר של המגפה הנאצית". הופמן זכה לתואר "פרופסור לאמנות" מפי היטלר עצמו. ב־1943, רכושו נאמד בשישה מיליון מארק. ברשותו היו 278 יצירות אמנות שלטענתו הגיעו אליו "בצורה חוקית". לאחר המלחמה הוא נידון לחמש שנות מאסר בתור פושע נאצי לא בכיר. בעלות הברית סיווגו אותו כ"פושע רב פעלים" והתכוונו להחרים את כל רכושו. הופמן השקיע מרץ כדי לערער את הגזרה מתוך הכלא וזכה בתחילה להחזר של 20% מהרכוש. לאחר מכן, ב־1956, קיבל את רכושו במלואו. אוצר האמנות במוזיאון של בוואריה אף רשם באותה עת בצורה גרמנית מסודרת: "נא להחזיר את כל הרכוש לבעלים המקורי, מר היינריך הופמן, צלם המפלגה הנאצית".

התנהלות חסרת בושה שכזו איננה הדוגמה היחידה. נציגי ארגוני הקרבנות הדורשים להחזיר את הרכוש לבעלים מותקפים בתקשורת ומואשמים שהם "מתעניינים רק בכסף". הבירורים והחקירות על אודות זהות הבעלים המקוריים של הרכוש הגזול מתנהלים בעצלתיים, ונראה שיותר מדי אנשים מעדיפים להשאיר את המצב על כנו.

המחבר מציע להשקיע מאמצים רבים יותר באיתור הבעלים, וגם צעד נוסף – מכירת הרכוש הגנוב שבעליו לא נמצאו במכירה פומבית והעברת הרווחים לארגונים של נפגעי המלחמה. אמנם הדבר עלול ליצור התלהבות סביב החפצים שהיו שייכים בעבר לנאצים בכירים, אך מדובר בתופעה שקיימת בכל מקרה וכבר היום לא קשה למצוא ברשת חפצים של אנשי הצמרת הנאצית מוצגים למכירה. במכירה פומבית שנעשתה אוסטריה נאספו 11 מיליון יורו. אם ימשיכו בכיוון זה, אולי אפשר יהיה לממן מכון מחקר שיגלה את זהות הבעלים.

———-

הספרות כפוליטיקה חלופית

הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה דוגל במעורבות של אנשי רוח ומציג עצמו כאלטרנטיבה ליברלית לשלטון הקיים

 רשימתו של מבקר הספרים החשוב אדם קירש ב־City Journal עוסקת בסופר הפרואני חתן פרס נובל מריו ורגס יוסה. לפני כחודשיים הבאנו פה מדבריו של יוסה על חשיבות התרבות הגבוהה ועל תפקידם של אינטלקטואלים בזירה הציבורית. על רקע זה מעניין לראות את הפרדוקס בדבריו של יוסה – מצד אחד הוא מצדד במעורבות ציבורית של אינטלקטואלים, אך מאידך הוא מייחל לכך שבחברה דמוקרטית לא יהיו אנשי רוח והגות שיהיו מנהיגים חברתיים ושכל העולם יצפה למוצא פיהם כאל דבר נבואה. וגם זה מעניין, כי יוסה עצמו הוא סופר מעורב ביותר ציבורית, שאף היה מועמד לנשיאות פרו בשנת 1990.

יוסה עצמו נמנה עם הדוגלים הנלהבים בחופש ובכלכלת השוק, מה שמציב אותו בעמדה מנוגדת לזו של סופר דרום אמריקני דגול אחר – גבריאל גרסיה מארקס. גם בתחומים אחרים לא חשש יוסה ללכת נגד הזרם, והדבר לא מובן מאליו כשאתה רוצה להיות נשיא של מדינה דרום אמריקנית, אזור שבו הפופוליזם קובע לא פעם את המדיניות.

מריו ורגס יוסה
צילום: getry images

יוסה כותב על התקופה בפרו שבה מי שלא השתמש ברטוריקה מהפכנית מרקסיסטית היה בעל סיכוי אפסי להיבחר למשרה בכירה. הוא גם התלהב לתקופה קצרה מפידל קסטרו ומהמהפכה שלו בקובה, אך התלהבותו התקררה במהרה לאחר שראה את הפלישה הסובייטית לצ‘כוסלובקיה ואת התמיכה שקסטרו העניק לה. מאז ועד היום יוסה הוא ליברל מושבע. הדמויות שמהן הוא מקבל השראה הן מילטון פרידמן, אבי הכלכלה הליברלית, וקרל פופר, שאת כתביו יוסה נוהג לקרוא בכל יום 
השכם בבוקר.

כשרץ לבחירות הבטיח לבוחרים שוק חופשי (גם יריבו, פוג‘ימורי, נאלץ להבטיח זאת בעקבותיו). כשהפסיד, בישר חגיגית שזהו סוף הדמוקרטיה בפרו. יוסה חזר לכתיבה ופרסם כמה ספרים ביוגרפיים. בהרצאת הנובל שלו הוא דיבר על הדמיון של הסופר שמשתחרר מכבלי המציאות לטובת עולם שבו ניתן לפנטז ולחשוב על האפשרויות האחרות. יוסה לא רואה בזה בריחה מהמציאות, אלא להיפך, אפשרות לדמיין משהו אחר ואחר כך לחזור לעולם המציאות חמוש בתפיסה כיצד ניתן לעשות את העולם למקום טוב יותר. בעיניו, זה מה שהופך את הסופר למסוכן כל כך בעיני הרודנים למיניהם. הסופר מסכן אותם גם מבלי לדעת זאת כשהוא מנסה לצייר את המשהו שמעבר. את החלופה שיוסה לא הצליח לספק בתור פוליטיקאי, כעת הוא מספק 
בתור סופר.

—————-

דת ג'ודית

התיאורטיקנית ג'ודית באטלר תוקפת בספרה את הציונות מתוך עיון במקורות היהדות, וממליצה לנו לחזור אל הגלות

החודש התוודעתי לקיומו של רבעון חדש ויוצא דופן בשם Fathom Journal (כתובת האתר: http://www.fathomjournal.org). זהו מגזין שנועד לעורר דיון רציני ומאוזן בכל מה שנוגע למדינת ישראל וההתנהלות במזרח התיכון. המגזין מביא קולות מהימין ומהשמאל הציוני גם יחד במטרה לעצב תפיסה תואמת מציאות על המורכבות של החוויה הישראלית, זאת מתוך תחושה שבדיונים הבינלאומיים תמונת המצב מוחמצת – בין מתוך עוינות אגרסיבית שלא מוכנה לדון את ישראל לכף זכות ובין מתוך רצון לגונן בצורה עיוורת על הפלשתינים.

במגזין יש מאמרי דעה, סקירות מדיניות וגם מדור שעוסק בסקירות וביקורות של חיי התרבות בישראל, תחום שלא תמיד מוכר בעולם הרחב. בחרתי להביא בתור דוגמה ביקורת של העורך, אלן ג‘ונסון, על ספרה של ג‘ודית באטלר. באטלר נחשבת לאחת התיאורטיקניות המובילות בעולם בתחום המגדר. דעותיה הרדיקליות ידועות זה מכבר וגם הטקסטים שלה אופייניים לתלמידי מישל פוקו, עם כל המטען החיובי והשלילי שבעניין. גם דעותיה האנטי־ציוניות של באטלר ידועות לציבור הרחב. כשביקרה בעבר בישראל, קראה להחרים את ישראל בעולם ואף הרצתה בג‘נין וברמאללה.

כעת מוציאה באטלר ספר שבו היא מפתחת את תפיסותיה לגבי יהדות וציונות. כוונתה לייצר ביקורת מקיפה של הציונות מתוך מקורות היהדות והפילוסופיה היהודית לדורותיה.

גישת באטלר תסכן את יהודי התפוצות. לאחר הפיגוע בבית הספר היהודי בטולוז
צילום: אי.פי

ובכן, לדעתה של באטלר חוויית הגלות הייתה טובה ויהודית מאוד, בעוד חוויית הציונות היא רעה ובלתי יהודית בעליל. מסקנתה הפוליטית מכך היא קריאה ליהודים לחדש את הקיום הגלותי. על ישראל לטענתה לבטל את חוק השבות, להכיר בזכות השיבה של הפלשתינים ולהסכים לפתרון של מדינה אחת.

באטלר מתארת את הקיום היהודי בגולה כ“חיים משותפים“ שבהם התפתחה מסורת עשירה של צדק וכבוד לאחר הלא־יהודי. את המושג “גטו“ או את סוגיית היחס לגוי המופיעה ברוב מקורות היהדות לאורך הגלות היא לא מזכירה. מייצגי היהדות האותנטית עבורה הם ולטר בנימין, חנה ארנדט, עמנואל לוינס ופרימו לוי. הגיבור הרע הוא כמובן הציונות, כאשר באטלר מתמקדת במיוחד בתקיפה של הציונים מהאגף השמאלי־ליברלי, כשותפים מלאים בכיבוש הקולוניאלי. בנקודה זו היא מייצגת מגמה בולטת בשנים האחרונות, כששמאל רדיקלי מתמקד בתקיפה של השמאל הציוני. דוגמאות אחרות לכך הן פעילת “מצפן“ תקווה הוניג־פרנס והמשורר יצחק לאור – שניהם פרסמו ספרים חוצבי להבות נגד השמאל הציוני.

נשוב לבאטלר. מאוד ברור מבחינתה שהסכמה לקיומה של ישראל בגבולות 1967 תהיה אסון, שכן היא תשאיר את האידיאולוגיה הציונית הגזענית על כנה, תחזק את הקולוניאליזם ותבגוד בפליטים (אגב, אשמת הבגידה בפליטים מוטחת גם באבו מאזן, בשל מוכנותו לנהל מו“מ עם ישראל לפחות ברמה ההצהרתית). התיקון לדעתה חייב לחזור אחורה ל־1948 ולא ל־1967. בנקודה מסוימת הביקורת של באטלר מגיעה לכך שהיא קוראת לראות בתנועות חמאס וחיזבאללה “תנועות חברתיות מתקדמות וחשובות שהן חלק מהשמאל העולמי“.

הביקורת כלפי באטלר טוענת כמובן שמעולם לא הייתה “אידיאולוגיה ציונית“ אחת מונוליטית ומגובשת ושמאז ומעולם היו בתנועה הציונית ויכוחים על כל דבר ועניין, וכך הדבר ממשיך גם בחברה הישראלית העכשווית. אך בעיה עמוקה יותר בתפיסות של באטלר היא שגישתה עלולה לסכן לא רק את היהודים בישראל, אלא גם את יהודי התפוצות, כשהם נחשפים למתקפות אנטישמיות תחת מסווה של “התנגדות לציונות קולוניאלית“. אם מישהו היה צריך הוכחה, הרי שהוא קיבל אותה בטולוז. באטלר כנראה לא השתכנעה מכך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט באדר תשע"ג, 1.3.2013