רפובליקת השירה והאזרח היחיד / יונתן ברג

כל שיר של צלאן הוא יקום הרמטי של חוויה לשונית ותודעתית, הדורש השתהות מול אין ספור שכבות ההדהוד והמשמעויות הכרוכות בו. על שירת העד שביקש לצלוח את המאה

אחד הדברים המעניינים ביותר שהתרחשו בערב שנערך בבית ביאליק לרגל "תפנית נשימה" היה ההיצמדות של כמעט כל דובר לשיר בודד של צלאן. מתוך השירים הבודדים הצליחו הדוברים ללא יוצא מן הכלל למסור עדות כנה על המפגש עם השירה החד־פעמית של צלאן, חד פעמית לא רק במובן האיכותי אלא כתופעה לשונית ותודעתית שאין דומה לה, ונדמה שחוללה רפובליקת שירה שהיא היא האזרח היחיד בה.

אחת הסיבות לאותה היצמדות לשיר הבודד היא אגף הכינויים שלהם זוכה שירה זו: עמומה, חידתית, מופשטת, על גבול הבלתי ניתנת לפענוח. במובן מסוים, כל שיר של צלאן הוא יקום סגור והרמטי של חוויה לשונית ותודעתית, יקום שמבקש השתהות ובמובן מה הרמת ידיים מול אין ספור שכבות ההדהוד והמשמעות העובדות בו. צלאן הוא משורר הדורש התמסרות עצומה, והתמסרות זו יש בה עייפות וערנות, חדוות היצירה וחורבן האנושי, במידה כזו שקשה עד בלתי אפשרי לעבור משיר לשיר באותה אגביות שאנו נוהגים בה בדרך כלל. אותה הזמנה של צלאן, בשירתו, לאזורים מופשטים וחידתיים, אזורים שפעמים רבות מבהילים אותנו, גורמת, כך נדמה, לפעולת ההכלה המדודה, האיטית, של השיר הבודד.

שינוי של ממש בעברית. שמעון זנדבנק בערב לכבוד צלאן בבית ביאליק צילום: נטע אלונים

שינוי של ממש בעברית. שמעון זנדבנק בערב לכבוד צלאן בבית ביאליק
צילום: נטע אלונים

חותר נגד השפה

ההשתהות מקורה גם בעובדה כי צלאן הוא משורר שחותר נגד השפה, מפרק אותה, מפורר אותה כדי להגיע לעבר השני: לריקות ולשתיקה שאולי בהן ניתן למצוא הפוגה, הפוגה הכרחית בעבור העד שצלח את המאה הנוראה מכולן. פעמים רבות לאורך יצירתו הוא מחפש "איש מעבורת", חצייה של משהו אל עבר גדה לא מוכרת, גדה שפעמים רבות היא ההעדר. התנועה לשם היא מימוש הניצחון על המוות והאפר שהקיפו אותו, תנועה אל מחוץ לעולם שהכזיב, תנועה אל השתיקה מול עולם שעשוי מילים ומאה שכתבה את הנוראה שבתוכניות.

הוא כותב: "פקחת את עינייך־ אני רואה: האפל שלי חי/ אני רואה אותו על הקרקעית/ גם שם שלי הוא וחי/ וכי מעביר הוא אל מעבר?/ ומתוך כך מקיץ?/ אורו של מי הולך בעקבותיי/ אם נמצא לי איש־מעבורת". שאלה זו עוברת כחוט השני ביצירתו: האם אפשר להיחלץ מן ה" אופל", מאותו קיום הרוס לגמרי של המאה העשרים אל עבר אור, כלומר בהירות.

שמעון זנדבנק, מתרגמו של צלאן לעברית, עלה בסיום הערב בבית ביאליק וחיבר את אותה שתיקה למעשה התרגום. הוא דיבר על מה שאובד בתרגום, על המוזיקה הטהורה שלפעמים אינה צולחת את המעבר אך גם על מה ששורד בתרגום, וכהגדרתו: "מה שכוחו מעבר לרובד הלשוני – השתיקה". כך, אותו ממד שצלאן חתר אליו, אותו פרויקט היחלצות שנכשל בחייו של צלאן עצמו ( צלאן לקח את חייו בידיו) הצליח בשירתו, הצלחה שעוברת משפה לשפה, מתרבות לתרבות ובכל שפה מופיעה באומץ ובטוטליות שלה. מחשבה זו גם מעוררת התפעלות מול עבודתו של זנדבנק, שהרי משורר כצלאן מכריח את הקורא לבקר במקומות מורכבים ותת־קרקעיים, לא כל שכן את המתרגם. המתרגם לובש את בגדיו של המשורר, מחקה את צעדיו, את צורת המבט והמבע שלו, ובקובץ זה, כמו בקובץ הקודם "סורג־שפה", עושה התרגום, כפי שציין גם דרור בורשטיין בערב, שינוי של ממש בעברית.

צלאן, דרך זנדבנק, מרחיב את מנעד העברית ומוביל אותה אל מקומות שבהם לא ביקרה; מקומות של מיסטיקה וסמליות, אך גם של אומץ אינטלקטואלי וחשיפה נפשית ורגשית, אולי אפילו עד מעבר למה שאפשר.

הרס התום האנושי

אותה שתיקה, או נכון יותר תנועה אל העבר האחר, מופעלת אצל צלאן בכמה דרכים, שאולי הן גם דרכי התמודדות של האדם השורד, של האדם המשקם או מנסה לשקם את הנפש ואת תודעת פוסט־ מלחמת העולם השנייה. ניקח את הסוריאליזם והעמימות, פעולות המאפשרות משחק וטשטוש של המציאות ה"אובייקטיבית". הנה בשיר "החול מן הכדים": "ירוק כעובש בית השכחה/ לפני כל שער משעיריו המנשבים מכחיל נגנך הערוף/ הוא מכה לך בתוף העשוי אזוב ושער־ערווה מר/ בבוהן דלוקה הוא מצייר בחול את גבת עינך/ מצייר אותה ארוכה משהייתה/ ואת אודם שפתותיך/ כאן אתה ממלא את הכדים ומזין את לבך".

אכן, בעבור הקריאה בשיר זה, כמו בשירת צלאן כולה, יש צורך בחקירה ולימוד של מילון מושגים מגובש ומלא. צלאן, לצד משוררים אחרים כגון ססאר ואייחו או ג'ון ברימן, פיתח מילון אישי של מושגים האוצרים בתוכם סמלים ועולמות תוכן שלמים. גם בקריאה נטולת מפתחות אלו (ויש לרכוש מפתחות אלו, בעיקר בעבור משורר חשוב כל כך) ניתן לראות את הגאות בשיר, דרך מערך התמונות המיתיות והסוריאליסטיות עד להשתנות ולתמורה בשורה האחרונה. אותו מרחב הנצבע במכחולים קודרים, חולים ומתים הופך למקום של הזנה. אותה הזנה יכולה להתפרש באופן כפול־  כמקום של אותו " חלב שחור" מפורסם משירו הידוע ביותר של צלאן ואחד משירי השואה המוכרים ביותר, חלב שחור שמבטא את אותו הרס מוחלט של התום האנושי, של האִמהוּת והדאגה, של הקרבה והילדות. אך ניתן לראות אותו – ואולי את שירת צלאן כולה – כאותה שורה אחרונה. ההזנה של הלב היא היכולת לתאר את האפר והתופת ועצם היכולת לכתוב את השיר, להותיר עדות, היא טרנספורמציה של אותו הרס אל מקום של לב, שבכל זאת ולמרות הכול עודו פוגש את המציאות.

הדמעה הופכת למעיין

לבסוף אנהג במנהג שהציבו הדוברים בבית ביאליק ואקרא בשיר אחד של צלאן, שגם הוא ממשיך עם אותו ביטוי של תמורה ושינוי, מתוך, בין השאר, החשיבה וההגות  היהודית. הנה הוא: "אל תחפשי את פיך על שפתיי/ את הזר לפני השער/ את הדמעה בעין/ שבעה לילות גבוה מזה נוהה האדום לאדום/ שבעה לבבות עמוק מזה דופקת היד על השער/ שבעה ורדים מאוחר מזה הומה המעיין".

השיר מבצע תמונת מראה והיפוך: הקטלוג בשלושת השורות הראשונות מופיע אחר טרנספורמציה בשלוש האחרונות. זנדבנק עומד בהערות הכתובות בספר על החשיבות המיסטית במספר שבע. אם נרחיב בדבר הרי שחשיבות זו נולדת בסימון הקודש שנמצא בתוך עולם הטבע. זהו המעבר מן החומר אל ההרמוני; מן הסתמי הנוכח כשלעצמו אל עבר ההחייאה. הזרקת הקדושה שהיא סיום בניית העולם, השיר, האדם. אם  לעמוד על השינויים המתרחשים בשיר עם אותה הפעלה של המספר שבע,  הרי שבעיקרו של דבר הפרטי הופך לסמלי וחסר התנועה, הלא ידוע והמאיים לזוז, משתנה, וחשוב מכול, הומה. הפה הפרטי הופך לאדום המוכלל, הזר, המסמל את המאיים, המרוחק, הלא ידוע, לבקשת מפגש: לנקישה על הדלת; הדמעה בעין הפרטית, האישית, למעיין, למקור הדברים שמצוי בקצה הפעולה שלו, בקצה כוח תנועתו: הוא הומה.

נדמה שאין דרך טובה יותר לתאר את שירתו של צלאן מאשר פעולת הטרנספורמציה הזו. הוא הופך את הפרטי לסמלי, גם את האסון אך גם את הניצחון עליו. הוא הופך את הזר, את המאיים, את האחר, להזמנה למפגש (ובהקשר זה כדאי לקרוא את השיר טודנאוברג, ובו תיאור המפגש בין צלאן לפילוסוף היידגר, מפגש שכמעט בלתי אפשרי לשאת אותו בשל תמיכת היידגר בנאציזם) ואת הדמעה של האדם המובס למעיין הומה של שירה ויופי, של תנועה ומפגש. ספר חובה.

תפנית נשימה

מגרמנית: שמעון זנדבנק

הוצאת הקיבוץ המאוחד

156 עמ' 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בפברואר 2013, ב-גיליון תצווה תשע"ג - פורים - 811 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: