רוקמת סיפורי בדים / מירה מגן

חוקרת התלמוד ופרשנית המשנה חנה ספראי מתגלה כמי שהייתה גם נבונת כפיים. תמונת מגילת אסתר שרקמה היא מעשה פרשנות בחוט ומחט

מרבים לזכור לפרופ‘ חנה ספראי ז“ל את העשייה בשדות הרוח, לשבח אותה על תנובתה האינטלקטואלית, על הידע הרב, העמקות והנועזות הפרשנית שאפיינה אותה, על דעתנותה ועל כישורי ההוראה והבקיאות המופלאה בארון הספרים היהודי. ובתוך כך שוכחים או אולי לא יודעים שחנה גם שלחה ידיה בכישור וכפיה תמכו בפלך, שהייתה מחוננת ויצירתית מאוד במלאכת החוט והמחט והפליאה לרקום ולעשות.

מי שזכה לבקר בביתה לא יכול היה שלא להתפעל מטוב הטעם והדעת שהושקעו בכל פריט, רהיט, ברז, ידית, קיר ותמונה, בין שנרכשו על ידה ובין שנעשו במו ידיה. הרקמות של חנה הן המחשה מובהקת לביטוי ‘מעשה חושב‘. ביטוי המשלב את המעשה המוחשי של היד הנועצת מחט בבד ומחברת תך לתך ופועלת מכוחם של מחשבה עמוקה ותכנון, השורים על כל פרטי העשייה, החל מסוגי החוטים, בחירת התכים, הצבעים, ועד הצורות ובעיקר עד תוכנה של תמונת הרקמה, הסיפור שמגולם בחוט, האמירה שנרשמת בבד ומגלה את התבוננותה החכמה של חנה בטקסט כמו בחיים, התבוננות מפוכחת מאוד, לרוב הומוריסטית ומדי פעם אירונית.

לא בכדי נטבעו הביטויים מעשה חושב או מלאכת מחשבת. חנה ידעה לעשות ברקומים מה שידעה לעשות בכתובים, שליטתה בממלכת החוט והמחט לא נפלה משליטתה בממלכת הספר והעט, היא ידעה להתיר קשרים ולקשור קצוות, ידעה למצוא קצה חוט, להדק ולפרום, להתיר סבך, ידעה למשוך בחוטים, להקנות משמעות בנגיעת נקודה של מחט, לעשות ולרקום סיפורי בדים.

דוגמה מופלאה לחכמת הרקמה של חנה היא תמונת מגילת אסתר שהוענקה לי על ידי המשפחה לאחר מותה. תמונה אשר די במבט אחד לגלות בה את הצבעוניות של חנה, את ההתרוננות השוקקת שלה. התמונה שופעת שמחה, חיים, צבע, תנועה והרמוניה בין כל הברואים, האדם, החיה והצומח. הנך מתבונן ברקמה ועוד טרם שהעמקת בה אתה מגלה חיוניות רעננה עולה ופורצת מכל ניצן ועלה, כנף ופרח, מגלה את עזות המבע של חנה ואת המקוריות. אבל לא תוכל להסתפק במבט ראשון ושטחי כי רקמת המגילה של חנה מפעילה את המתבונן בה ומדרבנת אותו לגלות את צפונותיה. כי כל פרח, עלה או חיה לא נעשו לתפארת היופי בלבד ולא נבחרו באקראי, בכל תך, חוט וצבע הושקעה מחשבה שמעניקה עומק לסיפור ובד בבד משקיפה על הסיפור במבט פורימי, מהתל, קורץ, מתלוצץ ואירוני.

חנה ספראי, רקמת מגילת אסתר

חנה ספראי, רקמת מגילת אסתר

אסתרראש גדול

התמונה חצויה באופן סימטרי על ידי שרביט פריחה מרהיב שכתר זהב בראשו. השרביט מחלק את הרקמה ומפריד בין חציה הראשון של המגילה, זה הטרגי שנשלט על ידי המן וכוונתו להשמיד ולאבד, ובין חציה השני שבו מתרחש המהפך שחל בסיפור ומרדכי יושב על הסוס. השרביט עם הכתר שבראשו מסמל את המלוכה ואם ניטיב להתבונן בו נראה שהפקעת שבראשו חצויה וכמוה כפרי שנחתך לאורכו ומתגלה תוכנו ומה שבתוכו. כידוע, אחשוורוש הבטיח לאסתר עד חצי המלכות, אז הנה השרביט החצוי, סמל המלוכה החצויה.

בחציה הימני של הרקמה כמו גם בשמאלי ישנן ארבע נפשות, מימין: אסתר, המן, הינשוף והנמר. בחצי השמאלי: מרדכי, הסוס, הברבור והשועל. נראה שאף לא אחת מהנפשות החיות הללו לא נבחרה באקראי, כל אחת קשורה לסיפור המגילה כך או אחרת, מסמלת משהו ומתכתבת עם כתובים אחרים.

נתחיל באסתר שגופה מבוקבק, מעין כד או קנקן. והרי אסתר לא נלקחה להרמון הנשים אלא בשל הקנקן שלה ולא בשל מה שבתוכו, שהרי אחשוורוש לא נמנה על המצייתים ל"אל תסתכל בקנקן", מעייניו היו רק או בעיקר בקנקן והוא בחר בה בשל קנקנה הנאה. אלא שבהמשך הסיפור מתברר שמעבר למראיה הנאים אסתר ניחנה גם בראש, וראשה הוא הראש הגדול ביותר בתמונה. לרמז שאסתר, מרגע שהתעשתה והבינה את כורח השעה ואת מה שהוטל על כתפיה, נעשתה ראש גדול, הד לביטוי המוכר, ראש גדול המתייחס למידת האחריות והיוזמה שאדם לוקח על עצמו. גם מעל ראשה של אסתר מתנוסס שרביט פריחה וכתר בראשו, אבל פקעת הפריחה צנועה ולא חצויה, בהתאם למעמדה של אסתר המלכה – אמנם מלכה אבל מלכותה מוגבלת, כבושה ומאופקת.

עוד נשים לב שחנה בחרה לרקום את דמותה של אסתר בחוט ירקרק על פי המדרש האומר שאסתר הייתה ירקרקת. רבי יהושע בן קרחה אמר: אסתר ירקרקת הייתה וחוט של חסד משוך עליה (יש אומרים הייתה בלונדינית, לפי שמחלת הירקון שמוזכרת במקרא אינה אלא מחלת הצהבת. כלומר ירוק וצהוב מחליפים זה את זה). ועוד נשים לב לעיניה של אסתר שהן הגדולות ביותר בצדה הימני של הרקמה ומקבילות להן עיניו הגדולות של השועל בצד השמאלי, לרמז על 'החכם עיניו בראשו'. לעומת אסתר והשועל, שני הגברים שבציור סובלים מעיניים קטנות חיוורות ואנמיות או מהעדר עיניים כלל. האם זה מרמז משהו על חכמתם של שני הגברים הללו שלא נרקמו להם עיניים בראשיהם? לחנה הפתרונים. אבל גם אם נרצה לא נוכל שלא להידרש לפמיניזם הגועש שלה.

נישאר בחציה הימני של הרקמה ונתבונן בהמן – הרע האולטימטיבי, האב־טיפוס של צורר היהודים, הארכי צורר – מחליף תפקידים עם מרדכי. הוא עובר לעמדת הנחות ומרדכי יורש את מעמדו. גורלו הנוכחי של המן הוא מה שהיה קודם גורלו של מרדכי, ואולי משום כך חנה רקמה לו כיפה ופאות, חזות של מי שנידון לגורל של היהודי, בעוד שמרדכי בצד האחר עוטה עטרת זהב ולבוש בגדי בוץ וארגמן. מרדכי הנוכחי הוא מי שהיה קודם המן, אפור וחסר פנים, וכבר קשה לדעת מיהו ארור המן ומיהו ברוך מרדכי. הם מחליפים זהויות ותורמים לאווירת ה"ונהפוך הוא" ששורה על הרקמה כולה.

פיקחות של שועל

מה ראתה חנה לרקום דווקא ינשוף מרחף בסמוך וכמעט מעל ראשו של המן? מה להמן ולעוף הלילה הדורס הזה? ובכן, הינשוף מוזכר בספר ישעיהו בנבואת חורבן קשה שיביא אלוהים על אויבי ישראל:

 קִרְבוּ גוֹיִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִים הַקְשִׁיבוּ… כִּי קֶצֶף לַה' עַל כָּל הַגּוֹיִם וְחֵמָה עַל כָּל צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָבַח כִּי רִוְתָה בַשָּמַיִם חַרְבִּי… תֶחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּה.  וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפּוֹד וְיַנְשׁוֹף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ (ישעיהו ל“ד).

עופות הבר הללו והינשוף בכללם הם שיירשו את משכנות האויבים אחרי שאלה יישמדו ועריהם תחרבנה, הם סמליו המובהקים של החורבן.

חיה נוספת שנרקמה בצד הטרגי של הרקמה היא הנמר, שאזכורו מהדהד לנו מיד את “היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו?“, שאלה רטורית שמשמעה: נמר לעולם לא ישנה את צבע עורו ולא ישתנה. האמנם? שימו לב לזנב שהצמידה חנה לנמר, זנב של זיקית שהיא היצור המשנה תכופות את צבעו ומחליפו. ללמדנו שבמגילה זו הכול עשוי להתהפך על פיו, גם נמר יהפוך את עורו והרקמה כולה הינה בסימן "ונהפוך הוא".

נעבור להתבונן באזור השמאלי של הרקמה שהופך את המזל על פיו, ונראה את הברבור שכל כולו אנטיתזה חריפה לינשוף. אם הינשוף מסמל דריסה וחורבן הרי שהברבור הוא מסמלי השפע, השובע והתענוג, "להתענג בתענוגים ברבורים ושלו ודגים". ככזה הוא מוזכר כבר בספר מלכים, בתוך שלל מיסי המעדנים שהעלו העמים הכבושים לשלמה המלך: "עשרה בקר… ומאה צאן, לבד מאייל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים".

ואחרון אחרון, שלא ניתן להתעלם מנוכחותו ברקמה, הוא השועל, המקביל לאסתר מבחינת מיקומו, גודלו, עיניו והבולטוּת שלו. במקורותינו "ארי בן שועל" הינו ביטוי שמתכוון לגדול בתורה שבא מפשוטי העם. ראוי לשים לב שחנה רקמה לכל דמות את שמה – 'אסתר המלכה', 'המן' ו'מרדכי'. ואיזה שם היא רקמה לשועל? 'חנה ספראי'. לומר, שבענייני המגילה היא מזהה עצמה עם השועל שפיקחותו וערמתו הן מן המפורסמות, לומר לנו: הפכתי במגילה והפכתי בה כי הכול בה והכול הוא בחזקת ונהפוך הוא. ואולי רמזה לביטוי ארי בן שועל והפכה גם אותו ואמרה, אני השועל ואבי היה הארי, והרי ידוע לכול איזה ארי, תלמיד חכם, היה אביה, פרופ' שמואל ספראי עליו השלום.

אף שהצמידה חנה את שמה לשועל, היא בשום פנים לא הייתה שועל בן ארי. הכול יודעים שחנה הייתה לביאה בת ארי. ואם נאמר על אשת חיל "תנו לה מפרי ידיה ויהללו בשערים מעשיה", נדרוש את 'תנו לה' מלשון שינון – תנו, ספרו במעשיה, מעשי ידיה. אז הנה אנו מספרים במעשה ידיה, משתאים לכישוריה וכל כך כואבים את לכתה.

מתוך דברים שנאמרו בערב לציון חמש שנים לפטירתה של פרופ' חנה ספראי והשקת מסכת כתובות בסדרת משנת ארץ ישראל, שבפרסומה השתתפה. ספרה האחרון של מירה מגן 'עיניים כחולות מדי' יצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה־ביתן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בפברואר 2013, ב-גיליון תצווה תשע"ג - פורים - 811 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: