פינוקיו וכריש / חבצלת פרבר

ספרות המסעות בעולם היא בעלת היסטוריה עתיקה, ואין ספר דומה למשנהו. לאלה מצטרף ספר מסעות אישי המשופע באסוציאציות מפתיעות 

הרים ונהרות לעולם: רשימות מסע

דן דאור

עם עובד, 2012, 261 עמ'

ספר קודם של דאור, שגם הוא אסופה מעיזבונו, “משתה לאדם בודד“ (חרגול ועם עובד, 2010), כולל במדור יצירות המקור “כליל הַייקוּ“ פרי עטו; מחזור בן 17 שירים קצרצרים הכתובים על פי כללים מדויקים וחמורים מאוד הנוגעים הן לשיר הבודד והן למחזור כולו. ביניהם נכללים גם רשמי מסע, ולהלן שניים מן השירים, המתארים שני מסעות:

1. רכבת מבנרס לסיליגורי, הודו, סתיו:

חרגול מנתר

על חלון הרכבת –

בננות לקוף.

13. נימרוט־דאג, תורכיה, סתיו:

משתה אבנים:

עוקצו של מלך־ההר,

דובשם של מימיו.

בהערות לשיר מס' 13 כותב דאור: "אנטיוכוס הראשון, הקומאגני, בנה כאן יד לעצמו – חרוט אבנים בראש ההר, ולידו פסלי ענק של אלים וגיבורים מסביב למשתה, והוא ביניהם".

בעיניי, שני שירי ההייקו האלה הם מופת לרישומי מסע, החדים והמדויקים ביותר שיכולים להיכתב. הם מתמצתים את החוויה, זורקים אור על פרט זה או אחר ומשאירים למטייל את החופש והמרחב להתרשם בעצמו ולנסח על פי דרכו את חוויותיו, וגם מעוררים את דמיונו של הקורא ואת הרצון להשלים את הקווים על ידי שיצא בעצמו לאותו מסע. דאור עצמו, בפרק "זיכרון של נסיעה" שבספר הנוכחי, מתייחס למחזור ההוא של שירי הייקו וכותב כך: "חפצים, תמונות, קולות… כל אלה יכולים לשמש טריגר לזיכרון. אבל – לפחות לגביי – אין כמו מילים, ולכן בניסיון לשמר משהו מנסיעה אני משתדל להצמיד לה גם טקסט… טקסט המורכב לעתים רק ממילים בודדות ושמות ושברי משפטים, שיעזור לי לזכור… הדוגמה הטובה ביותר שעולה בדעתי היא מחזור של 17 שירי הייקו שכתבתי פעם. כל אחד מהם נולד מזיכרון של נסיעה אחרת…".

לשחוט פרות קדושות

 ספרו של דאור הוא חוליה בשרשרת עשירה של ספרות מסעות בעלת היסטוריה עתיקה ומעניינת. ספרי המסעות הראשונים נכתבו בעולם שבו טווח התנועה של האדם הממוצע לא עלה על מרחק רכיבה של מספר ימים ממקום מגוריו, וגם נוסעים מיומנים לא הרחיקו מעבר למסע בן שבועות אחדים בעגלה או באונייה. מרבית ספרי המסעות המוכרים כיום נכתבו על ידי עולי רגל נוצרים, שיצאו מאירופה אל הקבר הקדוש בירושלים. זה היה מסע ארוך ולא חף מסכנות, אבל עדיין בגדר הסביר ובנתיבים שהיו מוכרים וידועים.

לעומת זאת, בעולם העתיק היהודי־נוצרי, זה שבמרכזו אגן הים התיכון ויבשת אירופה, היו מסעות יבשתיים אל עומקי היבשת האסייתית, מעבר לרכסי ההרים הגבוהים ודרך המדבריות רחבי הידיים, בגדר מעשה גבורה בל־ייאמן ואגדי. אבל דווקא מסע כזה הביא לפרסומו העולמי של סוחר ונציאני אחד בן המאה ה־13 ששמו מרקו פולו. סיפור מסעו לסין (המכונה "קָתָּאי") ב־1267 ותיאור פגישותיו עם קובלאי חאן – המושל המונגולי של סין באותו זמן – פתח לפני החברה הנוצרית החשוכה והמפגרת אשנב לעולם מופלא, מתקדם מבחינה טכנולוגית ומפואר מעבר לכל דמיון.

מבחינת המרחק והחדשנות של גילוייו, מסעו של מרקו פולו הוא אולי הרחוק והמסתורי ביותר. אבל קדמו לו שני נוסעים יהודים מפורסמים: בנימין מטודלה ופתחיה מרגנסבורג. בנימין יצא ב־1165 מטולדו שבספרד והגיע עד פרס, הודו וציילון. פתחיה יצא מרטיסבון שבצרפת ב־1175 והגיע עד נסיכות רוס, ממלכת הכוזרים, גיאורגיה, ארמניה ובבל. ספריהם כוללים מידע על הקהילות היהודיות, ומהווים עד היום מקור לא־אכזב למידע על חיי היהודים בארץ ישראל ובגלויות השונות באותו זמן.

צילום: Thinkstock

צילום: Thinkstock

מן העבר הקרוב יותר מוכרים לנו ספרי המסעות של סופרים מפורסמים. כזה הוא מרק טווין בספרו "התמימים בחוץ לארץ" ("Innocents Abroad"), שמתאר את מסעו לארץ ישראל, מצרים וסוריה ב־1867. הפרקים הנוגעים לארץ ישראל התפרסמו בהוצאת אריאל, בשם “מסע תענוגות לארץ הקודש“, ויש בהם הכול חוץ מתענוגות: טווין תיאר ללא כחל וסרק את מה שראו עיניו. ומה שהן ראו לא היה מרנין או מענג: עוני ומחלות, הריסות ומקבצי נדבות ממלאים את דפי הספר. בהומור עוקצני ובחדוות־היזק שוחט טווין פרות קדושות ומקומות קדושים.

גם שני גדולי הספרות העולמית, גתה והיינה, כתבו יומני מסע. היומן של גתה כבד ומכובד ככותבו, ומשעמם ברובו. לעומתו הכתיבה של היינה מתאפיינת בהומור דק וציני, בדומה לכתיבה של טווין. ב“מסע להרי הָארְץ“ ((Harz מתאר היינה “אדון אחד… לבוש כולו בירוק, אפילו משקפיו היו ירוקים. הם הבריקו על אפו שהיה אדום כנחושת… הוא נראה כמו המלך נבוכדנצר בשנותיו האחרונות, כאשר ניזון – לפי האגדה – רק  מיֶרק ועלים, כמו חיות היער…“.

דג נורווגי קופץ

אצל דן דאור אין נבוכדנצר, אבל ישנם קיסרים ושליטים, בעיקר סינים, משלים ואמרות, אסוציאציות ספרותיות, סטטיסטיקות והשוואות מפתיעות. ב“אוגוסט בנורווגיה“ מסכם דאור בעמוד אחד את רשמיו מארץ זו, שאותה כנראה לא אהב במיוחד. “נופים, זה מה שיש שם. ואנשים, כמובן, נחמדים ואדיבים… אגמים ונהרות ומפלי מים, ולשונות ים…“. אבל בכתבה נוספת, בעלת השם המסקרן “קפיצת הדג הנורווגי בסוף הקיץ“, הוא קושר במפתיע בין הרצליה, נורווגיה ויפן סביב נושא משותף: דגי האילתית (הסלמון או הלאקס).

“השבוע חשבתי עליה שוב“, כותב דאור, “נהנה מיום שמש על שפת הים… ומאילתית נורווגית טרייה במסעדת הדגים בהרצליה…“. האסוציאציות מוליכות את דאור מהרצליה לנורווגיה ומשם ליפן – שגם היא, כמו נורווגיה, גרמה לו “תהייה, שלא לומר אכזבה…“. הדמיון בין נורווגיה ליפן מתמצה בכך שבשתיהן “עמים של לוחמים נועזים ואיכרים ודייגים…“. לעומת זאת, “על הציר של טבע מול תרבות הם תופסים כמדומה עמדות הפוכות: היפנים אוכלים את הדגים שלהם חיים, ומרגישים בנוח רק בטבע מבושל היטב. ואילו הנורווגים רוצים לשמור על הטבע כפי שקיבלו אותו מידי האלים, ואת האילתית לעומת זאת הם מבשלים יותר מדי…“.

גם בפרק “מה שאי אפשר לתת לו שם“, דאור מתחיל בקרוב – בכיכר מלכי ישראל שבתל אביב, בהפגנה. “כל העולם כולו גשר צר מאוד – נאמר שם בקול גדול… גשר בין מה למה, ומה יש בצדדים? בסיפור הסיני הכול נראה פשוט יותר…“. הסיפור הסיני הוא על צאי שיאנג, שהקים גשר מעבר לנהר  בעזרתה של גואן – אלת הרחמים.

ומכאן אל סיפורים על פקידי הממשל הסיני שהיו חייבים לבלות הרבה מזמנם בדרכים כדי לבקר בכל המקומות שהיו אחראים להם, ודיון על המושג “דרך“ – שבסינית זו המילה “דאו“, שפרושה דרך ממש, כזו שהולכים בה באופן פיזי, וגם אורחות התנהגות (כמו בעברית), וגם משהו ש“אי אפשר לתת בו שם“, משום ש“הכול בא ממנו והכול הולך בו…“. ובסוף אנחנו מגיעים אל לאוֹ דזֶה, החכם שאינו חפץ במסעות כלל, כי “ככל שתרחיק ללכת כן תמעט לדעת“. והפרק מסתיים במשפט סתום ורב משמעות כמו הסיפורים הסיניים: “אילו ידע את הדרך לא היה יוצא בה“.

דילוגים בין אסוציאציות מתרחשים גם באיטליה: בכתבה “פינוקיו וכריש בטוסקנה“ מוליך אותנו דאור בקפיצה קלילה מן הכפר קולודי, שבו נולדה אמו של קרלו לורנציני, מחבר הספר “פינוקיו“ שנטל מן הכפר הזה את שם העט שלו, אל השאלה החשובה: איזה דג בלע את ג‘פטו ואת פינוקיו? “קולודי התכוון ללווייתן, אומרים הפרשנים… אבל מה שקולודי כתב זה ‘פֶּשֶקאנֶה‘ כלומר כריש…“, ו“מה שנשאר בראש לרוב הקוראים… זה לווייתן“.

ומכאן, בקפיצה מנטלית, אל פירנצה, “העיר שבה נולד ומת קולודי… היא מין לווייתן שאינו אלא כריש, או ההפך… “, ואז אל אלכסנדר דיומא, שישב בפירנצה יותר משנתיים, וממנו אל “אחד מגאוני הרוח של כל הזמנים, יוהן וולפגאנג גתה, בעל ‘המסע לאיטליה‘, שבילה בפירנצה חצי יום בערך, ומה שהיה לו להגיד על העיר לא ממלא גלויה של נוסע קבוצתי לשבע ערים בעשרה ימים: ‘טיילתי במהירות דרך העיר כדי לראות את הדואומו… מיהרתי לצאת את העיר כשם שהזדרזתי להיכנס אליה…“.

רשימות המסע של דאור אישיות מאוד, בנויות על אסוציאציות מגוונות ויש בהן תובנות מפתיעות, הומור וציניות. המשפטים ארוכים ונפתלים, משתבללים בין פסיקים, מירכאות, סוגריים ושלוש נקודות. כל משפט באורך של פִּסקה. לפעמים אי אפשר לקרוא יותר מכתבה או שתיים בבת אחת. ההכללות של דאור, כמו הכללות בכלל, לא תמיד מדויקות, והן גם עניין של טעם. יש מי שיאהב אותן ויש מי שיאהב פחות, אבל ללא ספק דאור מספק בספרו משפטים יפים רבים שמתאימים לציטוט, וההומור הציני שלו מעלה לפעמים חיוך על השפתיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013

פורסמה ב-22 בפברואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון תצווה תשע"ג - פורים - 811, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: