ניגוני אסתר / שלום רוזנברג

בניגוד לסגנון הפרסי העשיר, נשמעת במגילה מדי פעם מנגינה יהודית, חסכונית וצנועה. על הגלוי והאפל במגילת אסתר

כמבוא לקריאת המגילה מבקש אני להביא לפניכם את דבריו של פרופ' א' הראל פיש ז"ל במאמרו "הגלוי והמכוסה במגילת אסתר". את התזה שלו אנסה להציג כמבנה של שלוש קומות. קומת המסד נבנתה על ידי אֶריך אוֹאֶרְבַך (1892־1957), איש חקר הספרות. כיהודי, אולץ ב־1935 לברוח מגרמניה, ומצא מחסה זמני באיסטנבול, שם כתב את ספרו החשוב "מימזיס – ייצוג המציאות בספרות המערב". בספר משווה אוארבך בין שני סגנונות, שאותם הדגים בשני תיאורים קלאסיים – בין בראשית כב, הפרק המתאר את עקדת יצחק, לבין שיר י"ט ב'אודיסאה' של הומירוס, המשורר היווני הגדול.

בשלל פרטים צבעוניים וחושניים מתוארת באודיסאה חזרתו של אודיסיאוס לביתו אחרי מלחמת טרויה. תיאורים אלה מהווים, לפי אוארבך, ניגוד בולט לחסכנות שבתיאורי המסע לעקדה: "מצד אחד (באודיסאה) תופעות מעוצבות… מחשבות והרגשות מפורשות… מצד שני (ב'בראשית') לא ייתכן כי יתואר כלי שמשתמשים בו, נוף שעוברים בו, הנערים או החמור המלווים את התהלוכה". על מסע העקדה לא נאמר כלום, פרט לפסוק המסיים: "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק" (כב, ד). "נשיאת־העיניים", מעיר אוארבך, "היא… הדבר היחיד המסופר על המסע… כאילו אברהם לא הסתכל בדרך לא ימינה ולא שמאלה, דיכא כל גילויי־חיים שבו ושבבני לוויתו, חוץ מצעידת־רגליהם בלבד". זהו הריאליזם המקראי. "הרבה דברים שרויים באפלה. צילתו של הסיפור מרובה מחמתו". ייסורי עולמו הפנימי של אברהם מצויים בצל, בנסתר החבוי בלבן שבין האותיות.

אסתר ואחשוורוש, ג'ון ליבנס, 1625

אסתר ואחשוורוש, ג'ון ליבנס, 1625

חיקוי פרסי

קביעתו של אוארבך התקבלה בצדק על ידי חוקרים ולומדים. הראל פיש מצביע על העובדה המפתיעה שסגנונה של מגילת אסתר שונה. הניגוד שבין שלושת ימי המסע אל העקדה לבין שבעת ימי המשתה שבפתיחת מגילת אסתר יוכיח זאת. לעומת התיאור התמציתי והחסר שבעקדה, תיאור ימי המשתה של אחשורוש מלא וגדוש בפרטים ובתיאורים: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת… עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁש, מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף… וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס", וכתמיהתו של הראל פיש: "דבר אינו נשאר באפלה".

כדי לענות לשאלתו, מפנה אותנו הראל פיש לדבריו של המזרחן שלמה דוב גויטיין (1900־1985), שיהוו את הקומה השנייה בבניין. גויטיין קובע שיש דמיון רב בין סגנון המגילה לבין הסגנון שבתיאורים שב"שאה־נאמה" ('ספר המלכים' או 'רישומים מלכותיים') של המשורר הפרסי פירדוסי (934־1020), ספר שבו משתקפות מסורות פרסיות עתיקות ימים. כאן מצוי, לפי הראל פיש, המפתח להבנת סגנונה של המגילה ש"כאילו" מחקה את הסגנון הפרסי. עלינו לקומה השלישית, מגילת אסתר היא זירה למלחמת סגנונות.

כדי להמחיש זאת, ארשה לעצמי להוסיף לבניין עליית גג מוסיקלית. נתאר לעצמנו שלכל סגנון יש ניגון משלו. המפגש בין הניגונים יוצר דרמה מוסיקלית. הסגנון הפרסי משמיע באוזניי את לחני 'שרחזדה' של רימסקי קורסקוב. המוסיקה הפרסית שולטת במגילה, אלא שמדי פעם בפעם פורצת מנגינה אחרת, מנגינה יהודית. יהודית! המקרא הוא עברי וישראלי. המגילה –  יהודית. אינני יודע מה היו המנגינות היהודיות של אותם הימים. בלית ברירה, מתנגנים בי לחנים קלאסיים של תפילות השנה, ובפסוקים מסוימים לחני איכה. אכן, שִמעו איתי את המאבק בין שני משפחות לחנים. לחני שרחזדה שולטים, אלא שמרדכי ואסתר מביאים איתם לחנים יהודיים, את הלחנים המקראיים החסכוניים (ב, כא־כג), אך גם לחני הטרגדיה והסכנה.

היפוך יוצרות

המגילה לא יכולה להסתיים אלא אם יתהפכו היוצרות. אסתר עושה משתה בסגנון פרסי לכבוד המלך והמן. אסתר מתנגנת בפרסית, אך לפתע נשמע מפיה לחן יהודי, בסגנון מקראי קלאסי: "נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי". אך עוד קודם, הכול התהפך בחיי מרדכי. לפי הראל פיש, מרדכי "מייצג את הזר, שאינו שייך לא לחברה הפרסית ולא לסיפורת הפרסית". הלחן העברי מלווה את מרדכי הלבוש בפשטות, ולאחר הגזֵרה –  בשק ואפר. והנה הכול מתהפך, וגם המוסיקה משתנה: "פרטי הביגוד, המצעד, אפילו הקריאה שקוראים לפניו – הכול מתואר בפירוט מלא". על רקע המוסיקה העברית נשמעים עכשיו לחנים פרסיים, בגדי המלך שהמן בחר.

מה מיוצג בשפע שבלחנים הפרסיים? מלך, נשים ויין. לא רק את פרס הם מבטאים, אלא גם את המלכויות הבנויות על רודנות ושחיתות, המתגאות בשפע הבזבוז, בזלילה ובשכרות, בנשים הנהפכות אובייקטים הנעולים בהרמונות ובסריסים המשרתים אותם. הביטוי הבולט של ההשחתה שמתחת ללחנים הפרסיים המכשפים מצוי בתיאור של גזרת ההרג. המלך ציווה לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים… הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים, וכקונטרסט לכל זאת: "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת".

הראל פיש מלמד אותנו שאסתר מהווה אנטיתזה לרוחה של פרס: "היא מעמידה בספק – בהתנהגותה ובדיבוריה – את ערכי העולם הפרסי", אבל גם "את ערכי הסיפור האפי ואת סגנונו", בעיניי גם את עולמות המוסיקה. הראל פיש מוסיף: "כפי שלימד אותנו אוארבך על סיפור העקדה, הרבה דברים שרויים באפלה". באותם סתרים שוכנת השכינה המשפיעה על המאורעות מבלי להיראות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בפברואר 2013, ב-גיליון תצווה תשע"ג - פורים - 811, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הלו? איפה המגיה הלשוני? "שחרזדה" ולא "שרחזדה" (טעות מופיעה פעמיים!). "שתי משפחות לחנים" ולא "שני משפחות לחנים"!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: