משיח בערבות הפמפה / ירון אביטוב

סיפורו הגרוטסקי של 'ישו' מצ'ילה מייצר ביקורת על הממסד הדתי המסואב, אך גם על הפוליטיקאים הסוציאליסטים כביכול. סאטירה חברתית בוטה

wakedead_gהאיש שידע להעיר את המתים

ארנן ריברה לטלייר

מספרדית: פרידה פרס־דניאלי

כתר, 2012, 229 עמ'

האלפים שנופפו בדגלונים בתחנת הרכבת של סנטיאגו דה צ'ילה, כשהם מזמרים תפילות לאורם של ריבואות נרות דולקים, לא המתינו לנשיא צ'ילה או לאפיפיור אלא לפועל מכרות לשעבר שהכריז שהוא ישוע החדש, "ישו מאלקי", הנושא עִמו את הבשורה לעניים. בכל אחת מהתחנות בדרך שרבב "ישו" את ראשו מחלון הרכבת, המכונה "רכבת העניים", בירך את הילדים, הנכים והעיוורים, והכול התחננו בפניו שירקח עבורם נס מארץ הניסים.

החלכאים והנדכאים העריצו "בדבקות מרטיטת לב" (עמ' 46) את דומינגו סארטה וגה, שהיה בעצמו אחד מהם, והאמינו שהאיש בעל החזות המקראית (לבוש בטוניקה, נועל סנדלים ומצמח את שערו וזקנו פרא) ניחן בסגולות אלוהיות ובאמת הוא צאצאו של ישו.

סיפורו האמיתי אך הלא ייאמן של הפועל הצ'יליאני העני, שהתרחש בערבות הפמפה הצ'יליאנית  בשנות ה־30 וה־40 של המאה שעברה, הוא דוגמה לדבקות הדתית של הנוצרים הלטינים, ולתמימותם הגדולה, המאפשרת גם לאדם שאינו בקו בריאות הנפש להפוך למשיח בעיני עצמו ובעיני ההמונים. והגם שלצד המעריצים היו רבים שלעגו ובזו ל"ישו מאלקי", הכנסייה בצ'ילה וגם הרשויות ראו בו איום מפורש, והפיצו קול קורא המזהיר מפני המטיף "שרבים כמותו מאכלסים את בתי המשוגעים" (9).

"האיש שידע להעיר את המתים" נע בצורה מתוחכמת בין אמפתיה ללעג לדמותו של ישו־בעיני־עצמו, אולם אין ספק שגם המחבר וגם הקוראים יעדיפו אותו בסיום על פני דמויותיהם של כל אלה המייצגים את הממסד הקתולי המסואב, שניסו להתנכל לו בכל דרך. לשיאה הגיעה ההתנכלות, כאשר עם עצירתו של הספק משיח־ספק מטורלל בעיר הבירה סנטיאגו התנפלו עליו שוטרים, הפרידו אותו מנהר המעריצים והובילו אותו לאחר כבוד לאשפוז בכפייה של חצי שנה באחד המוסדות לחולי הנפש בעיר, שם ועדה של חרטומי רפואה אבחנה אותו בידענות כמי שסובל מ"טירוף מיסטי כרוני" (119). הרומן מעלה שאלה מתבקשת, שחרטומי הנפש צריכים להשיב עליה ולא רק הקוראים: "כשאנחנו, המאמינים, מדברים עם אלוהים, אומרים שאנחנו מתפללים, אבל כאשר אלוהים מתפלל איתנו, אז אנחנו סתם משוגעים סכיזופרנים מסכנים" (149).

מעצרו ואשפוזו של "ישו" הוא אחד משיאיו הגרוטסקיים של הרומן. אמנם גם בספרות העברית לא חסרו בשנה האחרונה סיפורים על משיחים שונים ומשונים, אבל סיפורו של הזר, הצ'יליאני, המצטרף לאוסף, הוא אולי הבשל והמהנה מכולם, ומסביר שוב מדוע הספרות הדרום אמריקנית כה אהובה בעולם וגם על הקורא העברי.

צילום: thinkstock

צילום: thinkstock

כוחו של הרומן הוא בכך שהקורא חש בנקל את הזדהותו העצומה של ריברה לטלייר עם הדמויות ואת בקיאותו הגדולה באורח החיים של הפמפה – המדבריות של צ'ילה – שבעיירות הכורים שלה הוא גדל ועבד בעצמו כמו גיבוריו. בפמפה הזו צמחו מיטב האגדות וגם העושק והניצול מהנוראים ביותר שידע אזור זה של העולם.

זהו למעשה הרומן השני של ריברה לטלייר שרואה אור בעברית, העוסק בחייהם של פועלי המכרות בצ'ילה. הראשון, "מספרת הסרטים" (כתר), הוא ספר מקסים שהגיבורה הראשית שלו היא ילדה, בתו של כורה נכה שאיבד את פרנסתו, המסייעת בפרנסת משפחתה בכך שהיא מספרת בדרך שובת לב את עלילות הסרטים שהיא רואה. בין שני הרומנים האלה עובר חוט מקשר: שניהם עוסקים במדבריות, במכרות ובדמויות של אנשים קשי יום וקשי לילה, שיש להם סיפור חיים מיוחד שממנו נרקחת ספרות הנושקת למאגיה.

נס התרנגולת

השילוב הזה שבין עוני מחריד וכזבים, המאפיין את שני הרומנים של ריברה לטלייר, יוצר למעשה את הריאליזם המאגי המיוחד של הסופר הצ'יליאני, שהולך בדרכם של יוצרים ידועים כמו חתן פרס נובל הקולומביאני גבריאל גרסיה מארקס, שהפך את הריאליזם המאגי לתו היכר של הספרות הלטינית במיטבה.

בכמה היבטים סגנוניים, באפיוני דמויות (כמו למשל זו של התינוק בעל שיני הזהב), ובעיקר בתיאור החיים בעיירה מקונדאית שכוחת אל, שבה מתרחשים לכאורה אירועים לא מציאותיים, יכול ריברה לטלייר להיחשב כאחד מצאצאיו הספרותיים הרבים של מארקס. אבל אצלו המאגיה היא מרוככת, אינה משתלטת על הסיפור ומה שמנחה אותו אף יותר הוא ההומור. מבחינה זו, כמדומה שהוא יותר ממשיכו של ורגס יוסה הפרואני, אף הוא חתן פרס נובל.

ההתרחשויות בעלילה הן לכאורה מציאותיות, למעט גלישות מאגיות או סמי־מאגיות כמו החוויות הטרנסצנדנטליות שחווה “ישו“, שבהן הוא יוצא לשוטט מחוץ לגופו בשעות השינה, וגם החזיונות שלו; הליכתה של מגדלנה הצ‘יליאנית אל המדבר ומיטת האפיריון שהיא מקימה באמצע השום מקום; והתעתועים הפאטה־מורגניים של המדבר והקולות והמראות שלו ביום ובלילה שהם מאגיים לחלוטין. “בתוך הבוהק היוקד של תערובת המלחת והפחם שבערה במרומי התל, הוא דימה לראות מלאכים העולים בלהבות“ (219).

ריברה לטלייר אינו מהסס לקרוץ לקורא ולרמוז שאין כאן שום מאגיה אמיתית אלא רק סאטירה טרגי קומית. כך, למשל, האירועים שבהם מתעוררים לחיים מיני שיכורים שהוכרזו כמתים גמורים מסופרים בקונדסות לשמה, המנטרלת כל אפשרות להאמין שמעשים בלתי מציאותיים יכולים באמת להתרחש. או המעשייה על התעוררותה לחיים של תרנגולת דרוסה, הממחישה לקורא שהמתה היחידה שישו הצ‘יליאני הצליח להחזיר לחיים הייתה תרנגולת. זהו הנס היחיד שהצליח לו באמת.

ריברה לטלייר אינו מסתפק בעיצוב דמות של ישו מטורלל, ויודע להעמיד שורה ארוכה וצבעונית מאוד של דמויות של משוגעים ופרוצות, פועלים קשי יום בפמפה ובוסים נצלניים, וכך בורא עולם מדברי בעל חוקים משלו. הרומן משלב לא רק את עולם הריאליה המדברית ואת השיגעון אלא גם את ההיבט הדתי ובוחן את שאלת האמונה.

ברומנים של ריברה לטלייר יש גם היבט פוליטי חברתי של מחאה מעמדית ואחרת, אם כי הוא מוטמע היטב בתוך העלילה. בתכנים של ספריו, בדמויות שמאכלסות אותם ובאמירות שמשובצות בפיהם, ניכר שהסופר הוא אדם הומאני שאכפת לו מאוד מהעשוקים. אבל ריברה סבור שהם מנוצלים לא רק על ידי הקפיטליסטים או הגרינגוס מנהלי המכרות אלא גם על ידי הפוליטיקאים. הוא שולח את חיצי הביקורת שלו גם בקומוניסטים וסוציאליסטים בפרוטה, שפיהם ולבם אינם שווים. הערצתם של ההמונים לישו המזויף נובעת מכך שהם נואשו למעשה מהמושיעים המזויפים, שלפני כל מערכת בחירות הבטיחו לגאול את הנואשים ו“קשקשו על שוויון ועל הגינות באוזני הפועל ומשפחתו“ (47).

מעדיפים את בשורתה

"ישו מאלקי" היה נגר ופועל מחצבות פשוט שפרנס את אמו. לאחר מותה, הוא התבודד וחווה חוויה מיסטית ולאחר מכן נדר להקדיש עשרים שנים מחייו להפצת הבשורה. הוא החל להדפיס עלונים עם אמרות שפר ופתגמים, ואט־אט צבר לעצמו מעריצים ובעיקר מעריצות לצד אלו שתמיד בזו לו. לממשיכו המדברי של ישו קם צבא של שליחים ותלמידים, אבל הוא חיפש בנרות את התלמידה האחת והיחידה, ומצא אותה לאחר מסע ייסורים מתיש במדבר, שבו כמעט ומצא את מותו, באחד ממחנות הכורים הנידחים והעלובים ביותר.

מדובר למעשה בפרפרזה על סיפורו של ישו ו"תלמידתו" מאריה מגדלנה, סיפור המשלב טומאה וקדושה. גם כאן ה"מגדלנה" היא קדשה־קדושה, שבביתה שוכן ברוב הדר המזבח לבתולה, שאליה היא מתפללת בדבקות לא פחות גדולה משהיא מתרועעת עם גברים.

מגדלנה, ששמה האמיתי הוא מגלנה, היא כנראה בתו הבלתי חוקית של כומר שנהג לעשות בה מעשים מגונים בילדותה. "ישו" דבק בה לאהבה, הגם ש"צאן מרעיתה", כלשון הספר, הוא כחול אשר על שפת הים, ערב רב של פועלים קשי יום ומסריחים משיכר, שאת זיעת המדבר אי אפשר יהיה לקרצף לעולם מעורם המסוקס. וכך, עד שפועלי המכרות לא יכלו לסבול עוד והכריזו על שביתה, הם מוצאים חיזוקים בתוכחותיו של ישו מאלקי כנגד בעלי המכרות שעושקים אותם ובהבטחותיה של הקדשה־הקדושה להעניק להם מחסדיה בהקפה.

בעלי המכרה מסלקים את שני הממרידים מהמחנה ומאיימים על חייהם של השובתים. מגדלנה מושלכת באמצע המדבר, עם פסל הבתולה ומיטת האפיריון המפוארת שלה, אבל היא אינה אומרת נואש ומקימה שוב את המוסד שלה סמוך לפסי הרכבת לשום מקום. נהגי הקטרים צופרים לה בהצדעה של כבוד והנוסעים הופכים את המקום לבית הארחה מבוקש, שאליו עולים לרגל צלייני מין מכל רחבי הפמפה. "ישו" מתפקד כאן כעזר כנגדה של מגדלנה ונושא איתו את ה"בשורה" שלו גם לכאן. בהמשך יתברר שההמונים יעדיפו את בשורתה של מגדלנה ולא את זו של ישו.

לספור בעברית

מדבר אטקמה בצ'ילה מעניק לעלילה הוד קדומים והקשר מקראי. "אלוהים שבשמים", כותב ריברה לטלייר, "איך אנשי הפמפה האלה נושאים בעול בהכנעה שכזו. הדימוי האפשרי היחיד היה של העם הנבחר של אלוהים שנודד ארבעים שנה במדבר בדרכו אל הארץ המובטחת… לבני ישראל (לפחות) ירד מן מיטיב משמים" (60).

ציטוט זה הוא רק אחד משורה ארוכה של אזכורים יהודיים ופסוקים מקראיים שאפשר למצוא ברומן, ביניהם גם קריצה לשימוש בשפה העברית: "ברגע ההוא היה מוכן המטיף… לספור אפילו בעברית, אם היא תדרוש את זה ממנו" (200). דמותה של מגלנה־מגדלנה היא אולי גם מעין וריאציה של רחב הזונה והכומר הסוטה שופך על ראשה אש וגופרית מציטוטים הלקוחים מספר יחזקאל פרק ט"ז (עמ' 69 ו־86).

בין הסיפורים על המשיח ההוזה ותלמידתו יכול הקורא להתוודע אל הנופים הגיאוגרפיים והנפשיים של צ'ילה והפולחנים העממיים שלה, חיי הפמפה וחיי פועלי מכרות המלחת, ההווי שלהם וניצולם החמור, ולהמשיך לקרוא בהנאה את סיפורם המיוחד המערבב צחוק בדמע. אף שזהו רומן העוסק בעממיות ובשולי השוליים של החברה, הוא אינו כתוב כספרות פופולרית אלא מדובר בעצם בספרות גבוהה העוסקת בשכבות הנמוכות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בפברואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון תצווה תשע"ג - פורים - 811, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: