הימים ימי סיכון ימית וסיני, ב'מרכז' לא מעזים לדבר על יורש, והמסך יורד על עיני הרצי"ה קוק בבית החולים. יצא וזכיתי לשמשו ברגעיו האחרונים 

אותו יום מר וחמרמר היה י"ד באדר. בזמן איילת השחר העביר אדם מיוחד את נשמתו לבוראו, ובאורח פלא הייתי שם. עד היום לא בא איש מתלמידיו, מכריו ומוקיריו לשאול על רגעי חייו האחרונים של גדול הדעה ורבם של כל בני הארץ המתיישבת והנגאלת. עתה אספר מה היה.

בלילו של השחר ההוא חישבתי פעמיי מהישיבה אל ביתי שבשכונת עיר גנים בירושלים. בדרכי החוצה פנה אליי אחד המשמשים של הרב להחליפו במשמרת, וגם אני במשמשים. בחודשיו האחרונים היה מורנו, רגלו האחת קטועה מנמק הסכרת, זקוק לליווי ולטיפול בכל שעות היממה. ר' יוסי בדיחי, שהיה נאמן ביתו, עוזרו ומשמשו הקבוע, נישא, והיה צורך בעזרה. העמדתי עצמי לשירותו עם חברים נוספים. קיבלתי על עצמי שירות ומסירות לנאדר בקודש ארוך הימים. שניים שניים באנו אליו. הפעם האחד היה מיכאל בריס, החברותא שלי, והשני, כבר אמרנו, פינה לי את מקומו.

ייסוריו לא הניחוהו להתבונן בבא אחריו. הרצי"ה קוק זצ"ל
באדיבות הרב יעקב פילבר

זמני רחמים

גדול דעה היה עבורי הסב הישיש והאלמן שלא זכה לבנים ובני בנים באורך ימיו. הוד קדומים חרות היה בקמטי פניו ובלובן זקנו הארוך. קולו המנסר, הגם שהיה אומר וחוזר, משלש וחוזר, טלטלני כקול ששמע שמואל הנביא מעולם אחר. עובדת היותו מחבר בינינו לבין אביו הראי"ה קוק, היא שהעניקה לרושמו העז את תוקף השפעתו עלינו. הוא היה מתקפל כולו בדברו על אביו, ותמיד המו מעיו לו. אף שהיה בצ"ב שנותיו, הרבה אחר ע' שנה של אביו ע"ה, היה זה מראה בלתי נשכח.

הלילות בבית שברחוב עובדיה 30 היו לי זמני רחמים. שהיתי בביתו הצנוע והדל כברחם אם. בכל נקבוביות חושיי ספגתי את אקלים תורת הארץ ממבועו. עטפוני קרינתו ורישומו בארונות הספרים, בריהוט הדל והמיושן, בריחות הבית ובשובל שהותיר אחריו במעברים מחדר לחדר ומכיסא הגלגלים למיטה.

התמלאתי רחמים על ייחוד גורלו, אף שהאריך ימיו ושנותיו האחרונות היו ימי זוהרו, ימים בהם הבליחה תורתו ועשתה תנועת אמונים רחבת היקף ורבת תנופה. ובכל זאת. הייתי עומד ותוהה מול תמונת אהבתו, חוה לאה אשתו, שהזמן עצר בה מלכת. היא איננה, ובן אין לו. והוא מוקף תלמידים וערירי גם מקרוביו. לבד לבד נושא בעול ההדליה מתורת אביו והדור הישן להשקיית הדור הצעיר והחדש.

בימים הללו הידרדר מצבו והובא לבית החולים 'שערי צדק'. משמרת הערב היוצאת בירכה את משמרת הלילה ואנו באנו לחדרו. הרב שכב במיטת חוליו. עתותיו היו מתחלפות, פעמים ער פעמים ישן, פעמים בהכרה פעמים בערפול. בין לבין היינו משוחחים עמו. כל חילופי המגע, המבט והנשימה יצרו מרחב אחד של יחד בינינו. כך הייתי חווה את הקרבה אל הקודש, את האינטימיות שבמרחק ואת ההעפלה בהר בנגעי לא רק בקצהו.

דבריו של הרב היו קצרים. פעמים הרבה היה שואל: מהי העת הזאת? לילה או יום? מהו הזמן, פורים או אחר חגי פסח? ומה המצב, מה קורה בארץ הזאת? ואנו, כתלמידים יראי קודש, משיבים וחוזרים ומשיבים בסבלנות אין קץ; עתה ליל פורים דפרזים, והימים ימי גזרות ופחדים, ימי סיכון ימית וסיני ביד המצרים. והוא, בלילה ההוא נדדה שנתו. והוא שואל לפרטים, ואנו כקוראי זיכרונות מעלים רשמי ניסים ד"אתחלתא" ומפטירים בעננת ה"נסיגה". מייחלים לאות חיים ולמופת דרכים. ובכל פעם לשמע תשובתנו באה מפיו הסיומת "נו", בהרמת גבה ובמין פליאה.

ואז המסך יורד בעצימת עיניים. הוא, שנהם כארי בפרקים ובנתיבות הרי גורל לישראל, שמחה והנחה שומעי לקחו וגדודיו למפעל התחייה, החינוך וההתיישבות, מוטל עתה. מוטל בעיניים כלות באין כוח ובלב דואב. רוחש ודומם. ואנו לו הזרע שהותיר, הנבט שהגדיל למולו, שואבים מרוחו. להמשיכו, להנציחו, למשוך מעיניו את אהבתו.

 דעת הרב אם יש או אין ממשלה בישראל, אם לקבל את דינה של המלכות ואם שטחי ימית מצדיקים התנגדות אקטיבית, היא שאלה שעשתה פלגנות והתנצחות. כאן גם נטמן זרעם של ה"ממלכתיים" בישיבות הקו מול הניצים האקטיביסטים. ואף על פי כן, יראתי מניצול עדינות מצבו להעמידו כנתבע לשאלת "ילמדנו רבנו".  לא כשרה עת הדמדומים לכך.

פעמים הרבה, מבלי לשאול וכמעט בהתרסה, היה מסיר את מסכת החמצן מפניו. דורשי רשומות סיפרו מכבר כי הרב סלד מהצמדת כל דבר מלאכותי לגופו. ושמא לא נוח היה לו הדבר ולא העריך נכונה את נחיצותה. תפקידנו היה להשיב המסכה למקומה ומבלי להרגיז.

בין לבין התפנה כל אחד ללימודו ולתהיליו. ביני לבין מיכאל היה דיון על מצבו של הרב, עד כמה חולה הוא כשאר בני תמותה; עד כמה זה רק מה שנדמה מן השפה ולחוץ, ובחדרי חדרים הכול נותר מואר וצלול מאורה של דעת הנשמה. היו לו לרב ביטויים שונים שהיה אומרם לרגל המלאכה שלנו איתו (ואין כאן המקום לפרטם), והיו מחברינו שפנקסם בידם והיו רושמים כל תג והגה וכל מחווה. סודות עליונים קיוו למצוא בם.

צאן בלי רועה

שאלנו עצמנו אם נכון לשאול על היום שאחרי. מה יהיה? ומי יהיה? ב'מרכז' איש לא העז לבטא בשפתיו מיניה ואף לא מקצתיה. שלא לפתוח למקטרגים. כמדומה שהכול הדחיקו ומיאנו לגמור בדעתם שיש ויהיה מצב שלא יהיה בו רבנו, על אף הגיל המופלג. והוא עצמו, תהיתי ביני לבין מיכאל, האם מינה את יורשו? ידענו, היטב ידענו, כי על אף שהרצי"ה והרב אברהם שפירא נהגו כבוד זה בזה, וכביכול השלימו זה את זה, היו שונים מאוד זה מזה. הוא, בנו ממשיכו של הרוא"ה הגדול, ענק הרוח והמחשבה, שבשנותינו אלו כוח רב היה לו בהנהגת דור אמונים ובהטמעת המהפכה הקוקניקית. לעומתו, הרב אברהם שפירא, איש העיון התלמודי־הלכתי וראש רבני ארץ־ישראל שלא הוכר דיו כבן בית בנבכי הבשורה האמונית מבית מדרשם של האב והבן. האם אפשר שבראש הישיבה המרכזית העולמית לתורה ולמחשבת הדור יעמוד לבדו חניך ישיבת חברון? או שמא ייטול במושכות בכיר תלמידיו האמוניים?

לרב צבי טאו ולנאמניו התשובה הייתה ברורה. אבל הוא, הישיש הטוב, מה הוא חשב? כיצד הניח את צאנו בלי הצבעה על הרועה? כיצד הניחם להתגרות זה בזה, בישיבת האחדות העולמית? האם יסתיים חזונם של האב והבן בפיצול המרכז? ומה על האחדות שלשמה ובשמה חשקתי בתורת הרבנים קוק? אלו היו תהיותיי. אפשר ואף בזה מצבו הרפואי הוא ה"אשם", שכן לא הניחוהו ייסוריו להתבונן בבא אחריו, ולא יכול היה להשמיענו את אשר יקרה לנו, לישיבתו, באחרית הימים.

עלות השחר. מיכאל ואני ראינו מחלונות 'שערי צדק' את גאולתן של ישראל, כשהיא עולה עלינו קמעא  קמעא. הזדרז מיכאל לצאת אל תפילת "הנץ החמה", ואני, טוב היה לי עוד מעט שימוש צדיקים מתפילת ותיקין. ברגעים אלו ממש, כשזהורית נראתה ברקיע השמים, שב רבנו להשתעל כמעשהו בכל הלילה. תיכף צבאו ונכנסו המלאכים הלבנים וצוות ההחייאה ותפסו פיקוד על גופו הטהור. ואני עמדתי מהצד, רוצה להתפלל "אל נא א־לוהיי", ולא יכולתי להתייחד בשל מחשבות הלכה שפקדוני. הרב כהן ואני כהן, ואין אני והוא יכולין  לעמוד במחיצה אחת לעת צאת הנשמה. בכוח נשאתי רגליי, שלא היו קלות, ויצאתי.

בעת יציאתי מבית החולים נתבשרתי כי הרב יצא עמי. התבוננתי היטב בתכול שמי י"ד באדר שמעל ל'שערי צדק'. עקבתי אחר מסלול עלותו השמימה, לראות עננת שמים ודמעות מטר. יום רגיל היה בתחילתו, וכולם סביבי אצו בשגרת יומם אל חג סוף כל הניסים. לא קרעתי. לא נהגתי בעצמי סלסול של "רבי המובהק". הנחתי זאת לגידוליו הגדולים ממני. באותו הזמן הייתי לא דרמטי, לא סוער והומה, אלא תוהה ובוכה במסתרים: מה עלתה לי מיום שומעי שמו ושמעו בסניף בני־עקיבא קריית יובל, ואחר בישיבת כפר הרוא"ה, עד קיימי מצוות ליווי ביציאתו מן הארץ הזו.

לוויית הרב הייתה בו ביום, פורים דפרזים, יום מימוש "לך כנוס את כל היהודים". בו ביום היה כינוס בחצר הישיבה, הספד מבלי שבעה, קבורה גשומה, ומשם בלל ה' את כל הארץ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013