חיים ללא התגלות / שי נווה

הדרשות הפותחות את מסכת מגילה מציגות את המהפך שעברה היהדות עם המעבר לתקופת החכמה, ומעניקות תקווה לקיום דתי גם בלא נבואה וחזון. עבודה דרך שכל

בתחילת מסכת מגילה (ג, א) מובאת סדרה בת ארבע מימרות משמו של רבי ירמיה או רבי חייא בר אבא. המימרא הראשונה דנה בהיבט הלכתי מסוים של ערים מוקפות חומה, ולאחריה מובאות עוד שלוש מימרות משמו. במבט ראשון הקשר בין המימרות נראה אקראי ונטול משמעות, אך הקשבה פתוחה ובעיקר 'מצפה' יותר תבחין במשמעות ובתחכום של המארג האסוציאטיבי־לכאורה המונח בפניה (זוכרים את אוספי הנקודות שהבוהה בהן רואה לאחר זמן תמונה תלת ממדית? כך אף כאן):

ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום [חמש האותיות הסופיות בעברית השתלבו בשפה בשלב מאוחר, ואינן 'מקוריות'].

ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: תרגום של תורה – אונקלוס הגר אמרו מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. תרגום של נביאים – יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי זכריה ומלאכי, ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. יצתה בת קול ואמרה: מי  הוא זה שגילה סתריי לבני אדם? עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגליתי סתריך לבני אדם; גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא, אלא לכבודך עשיתי שלא ירבו מחלוקת בישראל. ועוד ביקש לגלות תרגום של כתובים, יצתה בת קול ואמרה לו: דייך!

"וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא". מאן נינהו אנשים? [מיהם אותם אנשים?]

אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי.

רבי ירמיה מצביע על שלושה שינויים כבירים שהתרחשו ביהדות בשלהי גלות בבל ובמהלך ימי הבית השני: הכתב, השפה ו'ערוץ התקשורת' עם ה'. לכל אחת מהתמורות הללו אפשר למצוא מקבילות שונות בים התלמוד, אך די אם נצביע על שתי עובדות היסטוריות חשובות מאוד בהקשר זה: סביב ימי הבית השני משתנה הכתב מכתב עברי לכתב אשורי והשפה המדוברת מוחלפת מעברית לארמית.

התרחקות זו מ'המקור' משקפת מהפכה היסטורית חשובה, שאחת מתוצאותיה המיידיות היא תרגום התורה. לפרויקט זה של תרגום התורה לארמית שתי משמעויות: מצד אחד יש כאן מענה לציבור רחב ששפת התנ"ך אינה נהירה לו, ומצד שני יש בכך ביטוי לעקשנות חיונית של ההנהגה להמשיך את דברי התורה אל בני דורם גם בהיעדר קול נבואי חי, כשם שבהיות הגעגוע חזק והאהוב רחוק תמשמש האהובה במכתבים הישנים, 'והמכתב מכתב א־להים הוא'.

אבנר מוריה, קטע ממגילת אסתר. קליגרפיה: אברהם בורשבסקי www.creativejudaicagifts.com

אבנר מוריה, קטע ממגילת אסתר. קליגרפיה: אברהם בורשבסקי http://www.creativejudaicagifts.com

מוסרי התורה החדשים

הנה התבאר שתמורות הזמן לא רק כופות עלינו שינויים ותגובות, אלא גם מאתגרות אותנו ותובעות מאיתנו חיות בלתי פוסקת של הקשבה ופרשנות לתורת הנצח. כך מבואר מעשה עזרא ונחמיה (נחמיה ח, א־ח):

וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ… וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל. וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ… וַיִּקְרָא בוֹ… מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר… וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם. וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת ה' הָאֱ־לֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוֻ לַה' אַפַּיִם אָרְצָה… וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱ־לֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא.

חשוב להעיר, מההיבט המתודולוגי, שהסוגיה עצמה מפנה לפסוקים אלו. כשהסוגיה מעוניינת להפרות את הדיון, להעמיק אותו, להדגיש משהו, היא תדאג להביא את המקורות הרלוונטיים. ואף שהפסוקים מספר נחמיה מתפקדים בסוגיה בהקשר מסוים (הסוגיה מעמתת בין דברי רבי ירמיה שלפיהם התורה תורגמה על ידי התנאים רבי אליעזר ורבי יהושע לבין הפסוקים מספר נחמיה), הרי שמעבר ל‘פונקציה האנאלוגית‘ של הפסוקים ב‘זרימת‘ הסוגיה יש משמעות וחשיבות לעצם נוכחותם.

פסוקים אלו מתארים תמונה חזקה ומשמעותית: נחמיה עומד על ‘מגדל עץ‘, סביבו המוני העולים מהגולה, הגבהת הספר, ההצבעה עליו (‘במועל ידיהם‘), העמידה, הקריאה בתורה ובעיקר הפרשנות והדרשה, כל אלו יוצרים תמונה משמעותית וחדשה. בספרי עזרא ונחמיה אין נביא לדרוש מאיתו את דבר ה‘; הדמות שסביבה היה רגיל העם להתארגן ולהתכנס נעדרת, וצריך לבנות ‘מילוי מקום‘ לוואקום שנוצר. התורה, החכם, הפרשן – אלו הם מוסרי התורה החדשים.

את מה שהתחיל רבי ירמיה לבטא במימרא השנייה שלו מוסיפה ומעצימה המימרא האחרונה: דניאל רואה דברים שחגי, זכריה ומלאכי לא רואים. מה המוטיבציה של רבי ירמיה לומר שהמילים הסתומות ‘והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה‘ מכוונות לשלושת הנביאים האחרונים?! מנין לך שהיו אלו חגי, זכריה ומלאכי?

רבי ירמיה לא יודע שהאנשים שלא ראו את המראה היו נביאים, הוא גם לא מתכוון לומר משהו ‘היסטורי‘, אבל הוא כן מתכוון לומר משהו משמעותי על ראשית ימי הבית השני. אמנם ברגיל הנביא עומד ‘בראש הפרמידה‘, ולא סביר לומר שהחכם רואה מעבר לנביא, אך לא עוד. דניאל לא היה נביא, וכישרונו המובהק היה חכמתו, אך כשרוח הנבואה פסקה ודבר ה‘ החבוי בתורה עשוי להיחשף בכוח החכמה האנושית, מרכז הבמה עובר מן הנביאים וניתן לחכמים:

יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כָּל מוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּילִים בְּכָל חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ וּלֲלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים… וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱ־לֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל סֵפֶר וְחָכְמָה וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת (דניאל א').

עד כאן שלוש המימרות של רבי ירמיה. ברצוני להציע שקובץ המימרות הזה מהווה ראשי פרקים לדרשה לפורים שדרש רבי ירמיה. אמנם אין בפנינו הדרשה המלאה, אך הגיע לידינו סיכום תמציתי ומרוכז שלה.

הספד הנבואה

התלמוד מסביר בהמשך מדוע הזדעזעה הארץ כשתורגמו הנביאים – שכן בנביא ישנם פסוקים סתומים שהתרגום בעצם מפרש אותם ו'מתערב' בהם. בשלב זה מביאה הסוגיה פסוק אחד מספר זכריה ותרגומו, על מנת להמחיש את הפער ביניהם.

ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון (זכריה יב), ואמר רב יוסף: אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר: ביומא ההוא יסגי מספדא בירושלים כמספדא דאחאב בר עמרי דקטל יתיה הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספדא דיאשיה בר אמון דקטל יתיה פרעה חגירא בבקעת מגידו. [אמר רב יוסף: ללא תרגומו של פסוק זה לא ידעתי מה הוא אומר: ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד אחאב בן עמרי שהרגו הדדרימון בן טברימון ברמות גלעד, וכמספד יאשיה בן אמון שהרגו פרעה נכה בבקעת מגידו].

הקושי בפסוק נעוץ בכך שאיננו מכירים הספד שמתאים לתיאור שבפסוק, הספד "הדדרימון בבקעת מגידו". בקריאה הראשונית של הסוגיה נראה שהתלמוד בחר באופן אקראי וסתמי דוגמה אחת מני רבות לפעולתו האקטיבית של המתרגם בנביא, אך במבט מעמיק נמצא שהנבואה בספר זכריה מפתחת בדייקנות כירורגית את דרשתו של רבי ירמיה. מתברר שאמנות העריכה של בעל הסוגיה היא מלאכת מחשבת מדויקת ומעוררת התפעלות, כצורף משבץ יהלומים.

לשני המקורות שמאחד זכריה יש מכנה משותף משמעותי – שבר נוראי במעמדה של הנבואה וביחס אליה. בפרק שמתאר את מותו של אחאב שואלים יהושפט ואחאב 400 נביאים האם לצאת למלחמה. כולם אומרים פה אחד: "עֲלֵה וְיִתֵּן אֲ־דֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ". בהמשך מגיע נביא נוסף, מיכיהו בן ימלה, אשר מתנבא כי המלך ימות. כך מסביר מיכיהו את הסתירה בין הנבואות:

וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר ה' רָאִיתִי אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו בַּמָּה. וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן ה' רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וה' דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה. וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ ה' מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ.

מתוך פשטי הכתובים עולה תמונה קשה של נבואת אמת מניפולטיבית ושקרית. הרושם הינו שצדקיהו בן כנענה הוא נביא אמת, אך מיכיהו מספר לנו על ההתרחשות מאחורי הקלעים־ הנבואה פיתתה את אחאב אל מותו. אפשר להזדהות עם תסכולו־כאבו של צדקיהו בן כנענה. האם אפשר יהיה לתקן את השם הרע שיוצא כאן לרוח הנבואה? האם מכאן ולהבא עוד תוכל לשמש רוח הנבואה משענת?

ההפניה הבאה של זכריה היא להספדו של יאשיהו. ההקשר של הפסוקים שם הוא השיפוץ הכללי שנערך בבית המקדש במצוות המלך יאשיהו, שבמהלכו נמצא ספר תורה:

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל… סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה'… וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ… וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו… 

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם. וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וְכָל אִישׁ יְהוּדָה וְכָל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה'. וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית.

פסוקים אלו מבליטים באופן מעורר השתאות את ההשפעה שהייתה לקריאה בספר התורה על המלך ועל הקהל. הדבר מעורר השתאות, משום שירושלים מלאה מקצה אל קצה בעבודה זרה, והנבואה, ככל הנראה, עומדת חסרת אונים. מנגד, ספר תורה אחד מצליח לשנות מן היסוד את מצב העניינים. בעקבות הקריאה בתורה מטהר יאשיהו את כל יהודה מעבודה זרה.

אפשר אולי לדמיין את נאומי ההספד שנאמרו בלוויות שני המלכים. בהספדו של אחאב נאמרו מן הסתם דברים בגנות הנבואה. בלווייתו של יאשיהו כנראה שיבחו את כוחו וחשיבותו של ספר התורה, ואפשר שחוו תסכול על דבר חולשתה של רוח הנבואה. הנקודה המשותפת לשני ההספדים היא קלונה ורפיון כוחה של הנבואה, ופתח תקווה לעבודת ה' אחרת, דרך העיון בספר התורה.

הספד הנבואה

נשוב לזכריה. המתרגם מבאר שזכריה מספיד את הנבואה, ולכן ההספד הגדול בירושלים יהיה אף יותר גדול משני הספדים שקדמו לו־ על אחאב ועל יאשיהו:

בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְ רִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן…  וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְ־בָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ. וְהָיָה כִּי יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו לֹא תִחְיֶה כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם ה' וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ. וְאָמַר לֹא נָבִיא אָנֹכִי אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי…

זכריה מתנבא על ייבוש מעיין הנבואה. אפשר שזכריה מצביע על כך שההספד הגדול על הנבואה לא יחל ביום אחד וברגע אחד, אלא זהו תהליך ארוך וממושך ששורשיו נעוצים כבר באמצע ימי בית המקדש הראשון, מלכות אחאב, המשכם בשלהי ימי הבית הראשון, בימי יאשיהו, והתהליך ממשיך ומתפתח.

הפסוק ותרגומו מובאים בסוגיה בין שתי המימרות האחרונות של רבי ירמיה, וזהו המקום המדויק ביותר להניח אותם. שכן המימרא השנייה תיארה את המעבר מעברית לארמית, וכפי שראינו היא מרמזת גם למעבר מתקופת הנבואה לתקופה הפרשנות והחכמה, והפרויקט של התרגום מעיד על מעבר מרכז הכובד מתקופת הנבואה לתקופת העיון בתורה. והרי בזה בדיוק עוסקים הפסוקים של יאשיהו המלך, שם ראינו כיצד מציאת ספר התורה והקריאה בו מהוות מקור נפתח ופורה לעבודת ה'.

מיד לאחר הדיון בפסוק מזכריה עוברת הסוגיה למימרא האחרונה של רבי ירמיה, על כך שדניאל החכם מבין דברים ששלושת הנביאים האחרונים אינם רואים. והרי מימרא זו היא בדיוק ההמשך של נבואת זכריה, שלאחר ש'יבושו איש מחזיונו' ילך ויפחת מעמדם של הנבואה והנביאים, ואדם בעל כושר התבוננות (כעזרא) ופרשנות יעמוד למעלה ממדרגתם של הנביאים.

*

סוגיה זו פותחת את מסכת מגילה, משום שמגילת אסתר מלמדת אותנו כיצד להיות אנשים דתיים בעולם נטול התגלות וחזון. אנו רגילים לשמוע היום דיבורים ומחשבות של געגועים לחידוש הנבואה, אך סוגיה זו – דרשתו של רבי ירמיה ותרגומו של רב יוסף – מדגישה את התמדתו והמשכיותו של הקיום הדתי גם בעולם ללא התגלות, ושמא אף את יתרונו. וכבר הדגיש הרב קוק במאמרו 'חכם עדיף מנביא' שאיננו מעוניינים לשחזר את בית המקדש הראשון, שכן הבית ההוא היה נעוץ כולו בכוחה של הנבואה ובטל כלפיה לחלוטין. החכמה, נקודת המבט האנושית, הייתה לא רלוונטית. מנגד, גם לשחזר את בית שני איננו חפצים, שכן אז הייתה רק החכמה ולא נותר דבר מעולם ההתגלות והנבואה. ימי הבית השני הם ימי פריחתה של רוח האדם בגילוי החכמה האנושית בפרשנות התורה, כששיאה של העמדה הזו בא לידי ביטוי באמירה 'לא בשמים היא'.

האם אפשר יהיה להגיע לאיחוד הפלאי של הרוח הנבואית עם החכמה? האם שני הכוחות הקוטביים הללו יוכלו לשכון בבית אחד?

שי נווה מלמד במדרשת נשמת בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בפברואר 2013, ב-גיליון תצווה תשע"ג - פורים - 811 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. חיים ללא התגלות כאלה , למה לי חיים ?

  2. ראשית המאמר מקסים, תודה רבה (אני מורה לתנ"ך שקורא את המאמר עקב הפנייה פדגוגית ממלכים ב כב).
    שנית רציני להציע לעניות דעתי כי המהפך בפרק כב עם יאשיהו מתרחש באמצעות שילוב של חוכמה ושל נבואה. שכן יאשיהו בעצמו לא עושה שום דבר לפני שהוא שולח את שריו אל חולדה הנביאה שהיא מאשרת את מה שכתוב…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: