תערוכת אמנות עכשווית המוצגת במוזיאון לארכיאולוגיה מעלה שאלות על טיבו של הזמן, על היטמעות בתוך ההיסטוריה ועל הרלוונטיות 
שבמעשה האמנות. חוויה מחוץ לזמן

 מוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה לא יכול היה לבחור לעצמו מקום טוב יותר כדי לחדד את התחושה המוזרה שבכניסה אל תוך שכבות עמוקות של זמן קדום. שכבות זמן המגולמות בחפצים נהדרים, יפהפיים, מסותתים באבן, מגולפים בעץ, מכוירים בחומר; שכבות הנפרשות בפניך נטולות ציר כרונולוגי אחיד, צופנות את סיפורה העשיר והמרובד של הארץ הזאת.

בניין המוזיאון המרהיב, שמִתארו דמוי פרפר לבן, כמעט סימטרי, ממוקם ברחוב סולטן סולימאן שליד שער הפרחים, אל מול חומות העיר העתיקה. המבנה יושב על קו הגבול העובר בין מערב למזרח, בלב לבו של סכסוך מתמשך, חוצה צבעים, ריחות ותרבויות שונות; הוא צף על קווי התפר כמעין בועת זמן סגורה בפני עצמה, והכניסה אליו מזמנת חיזיון מזמן אחר.

בימים אלה מוצגת תערוכת אמנות עכשווית לאורך כל חללי התצוגה של המוזיאון. בתערוכה ‘RE:visiting Rockefeller‘ 23 עבודות אמנות, המתערבות בצניעות לא אופיינית בינות למוצגים הארכיאולוגיים המקוריים. הללו מזמינות את הצופה לנבירה “ארכיאולוגית“ בחדש ובישן, הנלכדים שניהם במבט אחד. המסע מבטיח את חדוות הגילוי, ומצליח בד בבד לשאול שאלות אמיתיות על זמן, על הרלוונטיות שבמעשה האמנות ועל המתח המצוי בהכנסתו של העכשווי אל תוך תהילת הנצח שמקנה המוזיאון – ממסד שימור העבר.

שיר אהבה לארץ

בשנת 1935 נסתיימה בנייתו של מוזיאון רוקפלר – המוזיאון הראשון לארכיאולוגיה בארץ ישראל. הבניין תוכנן בימי המנדט הבריטי, בידי אדריכל בריטי, שביקש למזג ביצירתו את מסורות הבנייה המערביות והמזרחיות המקומיות. שלטונות המנדט, שראו עצמם כממשיכי דרכם של הצלבנים, גילו עניין רב בחשיפת עברה ההיסטורי של ארץ ישראל. עושר ארכיאולוגי עצום התנקז לארץ מרחבי המזרח התיכון, עושר שנבע מעיסוקן של מעצמות אירופה זה עשרות שנים בחשיפת צפונות העבר.

כך אירע שמבנה התרבות היחיד שנבנה על ידי ממשלת המנדט בארץ הוא מוזיאון לארכיאולוגיה. המוזיאון נפתח לציבור בשנת 1938, ועד היום מונחים בוויטרינות הישנות שלו הממצאים הארכיאולוגיים, מתוארכים ומקוטלגים, בדיוק כפי שהונחו בהן עם פתיחת התצוגה המקורית. זו מכילה אינספור אוצרות עבר מדהימים, המספרים את סיפור תולדותיה של ארץ ישראל מראשית נוכחותו של האדם בה ועד לשנת 1700 לספירה. בתצוגה נפרשים לעיני המבקר אובייקטים עתיקים, פיסות חיים קדומות השוכנות זו לצד זו בענייניות של מעבדה. חלק מהממצאים נדירים ביותר, חלקם עוררו בזמנם מחלוקות מחקריות מסעירות, חלקם מפתיעים ולו בשל יופיים הפיסולי, אך כולם יחד נראים כשורים באדישות ובשכחה אל מול העושר, הפאר והייחודיות שהם מציעים.

אל מול "אדישות" זו מתרחש המפגש הפרדוקסלי והמרתק הנוצר עם החדרת תערוכת אמנות עכשווית ללב לבו של מוזיאון ארכיאולוגי; הכוח של אמנות עכשווית מגולם בעכשיו – בתקופה שבה היא נוצרת, בהצלחתה או בכישלונה לומר משהו חדש על אודות הזמן או המקום שבהם היא נעשית. חשיבותה העצמית, המופרזת לעתים, נובעת מכך שהיא המייצרת, ובד בבד גם חושפת, את רוח הזמן. אך לכאורה מה עוד נותר לומר כשדברים יפים, מרהיבים, מפוארים ומלאי כישרון נעשו כבר לפני כמה אלפי שנים?

הכניסה של העכשווי אל תוך ממד זמן עמוק, עשיר ורחב מחדדת דווקא את האילמות הנובעת מן ההיטמעות בתוך ההיסטוריה, היטמעות המאיימת על ייחודיותו של ההווה, על ייחודיותו ונחיצותו של מעשה האמנות העכשווי. באסטרטגיות פעולה שונות מתמודדות 23 עבודות האמנות שבתערוכה עם האיום הזה. חלקן מהרהרות על עצם טיבו של הזמן, חלקן מתריסות כלפי הישן, חלקן מכריזות על זרותן באמצעות צבע או חומר, חלקן בוחרות להסתוות – להתחזות בעצמן לבנות זמן אחר.

בכניסה אל האולם שבו מוצגים גילופי אבן, ציורי קיר ותבליטי סטוקו מארמון אל מפג‘ר שביריחו, אולם המשרה תחושה חגיגית של ארמון מוסלמי מן המאה ה־8, פגשתי בתייר איטלקי. למעשה היה זה המבקר היחיד שפגשתי בעת ביקורי במקום. התייר פתח בשיחה באנגלית עילגת, סיפר שהוא מדריך תיירים צליינים ושזו לו הפעם הראשונה במוזיאון המרתק. גם שלי, התוודיתי מיד. “איפה את גרה“, הוא שאל. “בירושלים“, עניתי. מלא השתוממות הוא פצח בנאום נלהב על עושר הממצאים המדהים, על יופיו של המקום, על היותו פנינה תרבותית של ממש, ותהה איך ייתכן שהמוזיאון ריק כל כך ושזו לי הפעם הראשונה בו. “מה אם כן הביא אותך לכאן עכשיו?“, התעניין. תערוכת האמנות העכשווית, עניתי מתנצלת. “ואיפה מוצגת התערוכה הזו?“, שאל. ממש כאן, הצבעתי לכל עבר, בין המוצגים של המוזיאון. “אה, לא שמתי לב“, הוא אמר, “אני לא מבין באמנות עכשווית“.

בהקשר זה לכדו את עיניי שתי עבודות פיסול קטנות ומינוריות של יונתן אופק, בשם 'הר בית חומה' (2003, אדמית שרופה). עבודות החימר, העשויות בשפה פיסולית גולמית ופשוטה, מוצבות בין הוויטרינות. בשל הדמיון החומרי למוצגים שבסביבתן קל מאוד לפספס אותן – הן נראות כממצא קדום שנדלה מתוך האדמה, ומוסוות היטב בין החרסים והכלים העתיקים שמסביב. אך 'הר בית חומה' היא עבודה חכמה שמצליחה לייצר, דווקא מתוך אותו דמיון חומרי לממצאי עבר, מהות חתרנית של ההווה. חומה שמפלחת את ההר (שהברוש והבית לא מותירים ספק לגבי זהותו – ירושלים), חושפת קו גבול, מחסום, חומת הפרדה. מציאות פוליטית מסוכסכת חודרת בשקט חתרני אל תוך המבנה העל זמני הזה, מצליחה לומר בכלים מסורתיים משהו חריף על אודות הכאן והעכשיו.

השליט הבלתי מעורער של הממלכה. אלונה רודה, 'אם אני נסיך ואתה נסיך מי ינהג בחמורים?' (2012)

עבודה נוספת המוצגת בתערוכה עוסקת באופנים שבהם אנו מספרים את סיפור העבר, ומתייחסת לניסיון העיקש ליצור מאוסף ממצאים בודדים סיפור אחד רציף; אותו ניסיון, מתסכל מעיקרו, של שכבות זמן שונות להתלכד למציאות אחת שלמה. סרטו של ניר עברון 'בארץ בראשית' (2006) בנוי כסרט טבע־מסע תיעודי. הוא מורכב מרצף דימויים של נופים שוממים ובתוליים ברחבי הארץ: נופי ביצות, מדבריות, מערות, שטחים מסולעים, ואף לא דמות אדם אחד. הנופים בשחור לבן, סטטיים כמעט, מדי פעם רוח מנשבת בהם, מטילה אדוות במים או מסיטה ענפים של עץ.

העבודה המקסימה (שמאבדת את כל יופייה בהצבה הנוכחית במוזיאון – תנאי האור והאקוסטיקה לא מאפשרים לראות היטב את התמונה והסאונד לחלוטין לא ברור) מורכבת מדימויי נוף המלווים קריינות בעברית ארכאית. הטקסט נשמע כמו יומן מסע של אדם אחד, אך הוא למעשה לקט של קטעים מתקופות שונות המתארים כולם את חוויית המסע לארץ הקודש: טקסטים רבניים מהמאה ה־12, יומני מסע מן המאה ה־19 ומכתבי מנהיגים ציוניים מתגבשים לטקסט רציף; שיר אהבה לארץ, מלא כמיהה ותסכול:

במסעותיי רשמתי לי בפנקס לזיכרון כל הדברים שראיתי בעיניי או שמעתי באוזניי. אבל לא הייתי סופר, על כן הדברים הכלולים בספר זה נכתבו מפי על ידי אחרים… אחרי שני ימים בדרך עיניי ואוזניי לא קלטו אף זיע או סימן חיים, והנוף נראה כמו עולם שומם ושכוח־אל הסובב במסילות הטובלות בשטפונות אור. השמש הבוערת כתנור יקדה על ראשי והחום הלך וגבר. שעות על גבי שעות הנוף לא השתנה, עדיין ניצבתי במרכזו של אופק עגול…  רכבתי שעות רבות ועדיין ראיתי רק אותו מעגל ושוב אותו מעגל ושוב אותו מעגל של שמים יוקדים, אותו מעגל חום מסמא. לא היה דבר שעמד למכשול בפני רצונה היוקד של השמש. היא נופפה בשרביט מלכותה הלוהט מצפון עד דרום ממערב עד מזרח, חומסת כל הארץ.

מי ינהג בחמורים

תהייתו של התייר על שממונו של המוזיאון רלוונטית מאוד לביקור בו, והיא המשיכה להדהד בראשי גם אחרי שהסתיים משחק המחבואים הקטן שלו, שבו ניסה לגלות בחללים השונים את עבודות האמנות. התשובה לתהייה זו טמונה במיקומו הפיזי של המוזיאון, אך לא רק. גם לתצוגה – זו שלא השתנתה מסוף שנות ה־30 – יש כנראה קשר לכך. איתן דור־שב, חוקר תנ"ך ואמן, טוען שהתצוגה הארכיאולוגית עצמה מנטרלת למעשה את התפקיד ההיסטורי של המוצגים בה:

מוזיאון רוקפלר הוא אולי מוזיאון נשכח, שלא לומר מוזנח, אך שמורים בו רבים מנכסי הלאום הנדירים ביותר שלנו. מה אמור המבקר להבין כאשר הוא נתקל באקראי במכתבי לכיש – מממצאי העברית הקדומה החשובים בעולם – מונחים בערבוביה בארון תצוגה אחד עם ערימת תכשיטים, משקולות וגרזנים עתיקים? מה אומר ההקשר הזה על ערכם של מכתבי לכיש? זוהי דוגמה אחת מני רבות לנטרול השיטתי של תפקידם ההיסטורי־לאומי של הממצאים הארכיאולוגיים המוצגים במקום.

שאלת התצוגה המקורית של המוזיאון מעניקה ממד נוסף של משמעות לתצוגה המשנית, העכשווית, ברחבי המוזיאון. דווקא במובן זה יש בתערוכה מן ההחמצה. האוצרים סאלי הפטל־נווה וינאי סגל הצליחו אמנם להלך בבניית התערוכה על הגבול הדק שבין היבלעות במרחב להגדרתו מחדש. הם עשו זאת בשקט, ללא חשיבות עצמית וללא שחצנות, אך התצוגה לא תמיד מדויקת. ישנם מקומות שבהם העבודות מונחות ברישול לא ברור שנראה כחוסר בחירה של האוצרים.

אולם דווקא בקצה הציר המרכזי של חלל המרחצאות של ארמון ההישאם מיריחו, בין הציפורים, בעלי החיים ודמויות האדם מלאות ההומור, מוצב באופן מושלם הפסל של אלונה רודה 'אם אני נסיך ואתה נסיך מי ינהג בחמורים?' (2012, עץ פיברגלס). זהו פסל "רדי מייד" (Readymade) של דמות מלצר הומוריסטית, אשר חובשת טורבן ומושיטה את ידיה לפנים במחווה של קבלת פנים, ומצליחה בנימה של התרסה והומור לנסח אמירה משמעותית על סביבתה. דמותו הגרוטסקית של המלצר ניצבת על במה בקצה החדר, וזהו המוצג הגבוה ביותר בו. המלצר הופך באמצעות המבט כלפי מעלה לשליט הבלתי מעורער של הממלכה. הפסל מעלה שאלות על תרבות גבוהה מול תרבות נמוכה, ישן מול חדש. כך, בניגוד לניסיון ההסתוות של עבודות רבות אחרות, משתלטת העבודה על המרחב ומציפה באופן גרוטסקי את השאלה – ‘אם אני נסיך ואתה נסיך, מי ינהג בחמורים?‘. התשובה החצופה ומלאת ההומור העצמי, שלפיה כמובן אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, מגולמת באופן ההעמדה ההיררכי של הפסל בינות למוצגים המקומיים.

עבודה נוספת קשורה באופן ישיר פחות למקום הספציפי, ומנסחת משהו פואטי על אודות טיבו של הזמן. עבודת הווידאו של דניאל קיצ'לס 'ללא כותרת' (2012) היא עבודה פשוטה אך חזקה ופיוטית, ובה מקבץ נרות בוערים בתוך כיור מצוי, שמים זורמים לתוכו באיטיות. עליית מפלס המים בכיור מכבה את הנרות לאט לאט בזה אחר זה, אך המתח והמאבק הנוצר בין הלהבות שזמנן קצוב למפלס המים העולה בעיקשות מצליח להמחיש משהו מהכוח המתמיד והמכלה של הזמן.

התערוכה, שעתידה להיסגר ב־2.3.13, היא שארית אחרונה לפרויקט 'מנופים' שנפתח באוקטובר האחרון. מעבר לעניין שמעוררת התערוכה עצמה, היא מאפשרת הצצה מאוחרת לפרויקט שבמסגרתו נוצרה. הפרויקט הוא יוזמה עצמאית והתנדבותית שנולדה בקרב אמנים החיים ויוצרים בירושלים. הוא מתנהל על ידי רינת אדלשטיין וליהי שולהוב זו השנה החמישית, ונועד לחשוף לציבור את סצנת האמנות המתרחשת בירושלים.

כעיר מלאת שכבות ורבדים מנוגדים נדמה לפעמים כאילו גם האמנות בה מסתתרת ונעשית כמעט במחתרת. השנה נפתחו במקביל למעלה מ־30 תערוכות בחללים שונים ברחבי העיר. הסעות חינם עמדו לרשות המבקרים, ואלה יכלו לנוע ולשוטט מחלל אחד לאחר ולהיחשף לאמנות חיה ורוחשת. את יוזמת התערוכה במוזיאון רוקפלר רואות מובילות הפרויקט כאפשרות להצביע על האזורים הנשכחים והפצועים של העיר. "הפער העצום", הן כותבות, "בין הפאר והייחודיות לבין השכחה ומיעוט המבקרים מצביע בבירור על הפצע העמוק שבתוכו שרוי המוזיאון. מוזיאון רוקפלר הוא פיל לבן בלב מזרח העיר, פנינה חבויה בלב הקרע והסכסוך. אולי דווקא בשל כך, כדאי לחזור אחורה בזמן ולבקר בו".

שכבה בתוך שכבה

את העבודה של איתן בן משה 'בריכה קפואה 1#' (2012, טכניקה מעורבת) צריך לחפש ברחבי המוזיאון, וגם אז היא לא נמצאת בקלות. בחדר שירות צדדי, בינות לצינורותיו החשופים של הבניין, יצר איתן בן משה שלולית של חומר מסתורי בצבעים זרחניים, המרחפת מעל הרצפה. השלולית, יפהפייה ומפחידה בה בעת, מושכת להסתכל לתוכה עוד ועוד, נראית כאילו נחתה ממקום ומזמן אחרים. "נוכחות עזה של צבעים תעשייתיים, אבקות מנצנצות ותאורה חשמלית", כותבים האוצרים, "יוצרת בבריכה בבואה של עתיד פרימיטיבי, או לחלופין גורמת לעתיק להפוך לססגוני".

השלולית הקטנה של איתן בן משה בתוך חדר השירות הקטן, בתוך אחד מחללי המוזיאון המסתוריים, בתוך העיר עמוסת ההיסטוריה – שכבה בתוך שכבה בתוך שכבה – מהדהדת את אותו תמהיל של עבר־הווה־עתיד ייחודי הנוצר בקפסולת הזמן של המוזיאון הזה, המזמין את המבקר לשעה קלה של חוויה אחרת, חוויה מחוץ לזמן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב באדר תשע"ג, 22.2.2013