שנא את השקר / אריאל פיקאר

הרב פרופ' דוד הרטמן, שנפטר השבוע, לא הסכים להשיב תשובות פשטניות לשאלות הקיומיות של חייו. את האינטראקציה בין המסורת לסבך ההווה הוא מצא ברמב"ם 

 "אני עדיין בתהליך של חיפוש. אנשים שואלים אותי לפעמים 'האם החלטת כבר מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?'. תשובתי היא: אני לא יודע". משפט זה שכתב דוד הרטמן בהקדמה לאחד מספריו האחרונים מתאר במדויק את האדם היקר הזה שהלך לבית עולמו. כל מי שפגש את דוד הרטמן הרגיש שלפניו הוגה מלומד המבקש להמשיך ולעסוק בשאלות הקיומיות המטלטלות את עולמו כאילו היה נער מתבגר. המפגש איתו תמיד היה מפתיע, מצחיק ובעיקר מאוד אנושי. קראנו לו 'דוד' כי כך רצה, לא 'הרב' ולא 'פרופסור הרטמן'. האנושיות הייתה מרכיב מרכזי של אישיותו ושל השקפת עולמו.

דובר אמת בלבבו

לעתים נדמה שהאמונה הדתית מבקשת לעקור את האנושיות שלך. אתה מצֻווה למסור את נפשך, את הרגשות הקיומיים שלך, לאמונה נעלה, ולשעבד את אורחות חייך להגשמת אידיאלים נשגבים. הנטייה הדתית הרווחת מערערת את האמון בתחושותיך הפנימיות ואף ביכולת המחשבה העצמאית שלך כאדם. הגבולות, המוכתבים מראש על ידי עיקרי האמונה וההלכה, מאפשרים מרחב קטן מאוד של שאלות וספקות. אדם ישר הדובר אמת בלבבו ואינו מוכן לשקר לעצמו ייאלץ להדחיק רבות מן השאלות הקיומיות או להסתפק בתשובות אפולוגטיות שתוקפן פג עם הזמן. דוד הרטמן שהיה בן בית במסורת היהודית לא היה מוכן לשקר לעצמו אף לא לרגע אחד בימי חייו. הוא לא היה מוכן להשיב תשובות פשטניות לשאלות הקיומיות שהטרידו את מנוחתו עד יום מותו.

לאחד מספריו שיצא לאור באנגלית הוא קרא 'האל השונא את השקר'. כותרת זו לקוחה מאגדה תלמודית ידועה שדוד הרטמן אהב ללמד בכל הזדמנות מפני שהיא ביטאה בצורה החדה ביותר את אמונתו. האגדה המובאת בתלמוד הבבלי (יומא סט, ב) מספרת על ירמיהו ודניאל ששינו את נוסח התפילה שתיקן משה רבנו:

אתא משה אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא' (דברים י), אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו [אנשי כנסת הגדולה] ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו – שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?

התפילה חזרה אפוא לנוסחה הראשון עם פרשנות מחודשת. אולם התלמוד אינו עוצר בנקודה זו ושואל: "ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה?". כיצד העזו ירמיה ודניאל לשנות את נוסח התפילה של משה רבנו? "אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמיתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו". רש"י מפרש: "שהוא אמיתי – מסכים על האמת ושונא את השקר".

אל אמת מצפה לאמת ממאמיניו. האמת הפנימית של המאמין אינה צפויה מראש ובוודאי אינה מוגבלת ומוכתבת. כאשר אין התאמה בין דרישות האמונה לתחושותיו הפנימיות של המאמין עליו לעצב מחדש את אמונתו לבל תהיה שקר. זוהי צורת חשיבה הדורשת כנות ויושר, נכונות לפקפק ביסודות המסורת שעליה גדלת ולנסות לפרשה מחדש.

הקשבה עמוקה לכל דבר אנושי. הרב פרופ' דוד הרטמן צילום: יצחק וולף

הקשבה עמוקה לכל דבר אנושי. הרב פרופ' דוד הרטמן
צילום: יצחק וולף

דרך הכדורסל

במבוא לספרו 'מסיני לציון – חידושה של הברית' כותב דוד הרטמן בגילוי לב אופייני שהשקפת עולמו עוצבה מתוך התנסויותיו האישיות:

גדלתי ועמדתי על דעתי בחברה הפלורליסטית של ארצות הברית, וזכיתי להעריך תרבויות ואמונות לרוב. משחק הכדורסל לבדו הביאני לידי מגע אנושי עם שחורים ולבנים, עם יוונים, איטלקים ואירים, עם קתולים ופרוטסטנטים. עולמה היהודי־כולו של הישיבה לא בודד אותי מהפסיפס האנושי העשיר שסביבי (עמ' 24).

ההקשבה העמוקה לכל דבר אנושי, למציאות החברתית המשתנה, הביאה את דוד הרטמן בהמשך דרכו לרב סולוביצ'יק בישיבה אוניברסיטה בניו יורק מחד, ולרוברט פולוק – מורה נוצרי נערץ לפילוסופיה באוניברסיטת פורדהם, מאידך. הנכונות לעצב מחדש את עולמו משכה אותו, רב אמריקני אורתודוקסי מצליח ומפורסם, לעלות ארצה עם משפחתו ולבנות במו ידיו מן המסד עד הטפחות את מכון הרטמן בירושלים. את השקפת עולמו הוא תיאר ככזאת "המניחה להווה להופיע במילואו, בלי הכשר שלכתחילה מטעם העבר; הווה זה הוא המעצב מסגרת התייחסות לחיות בה עם המסורת" (מסיני לציון, עמ' 25).

דוגמא מאלפת להגותו של דוד הרטמן היא פרשנותו לאיגרת השמד של הרמב"ם. באיגרת זו מציג הרמב"ם גישה הלכתית חדשנית המבקשת להציל את יהודי מרוקו מאימתם של הקנאים המוסלמים הדורשים מהם להצהיר על אמונתם באסלאם ולא – ייהרגו. הרמב"ם יוצא בשצף קצף נגד דעתו של חכם אחד שקבע כי מי שנכנע לדרישת המוסלמים יצא מכלל ישראל והוא נחשב כרשע. ההתפלמסות עם אותו חכם קנאי מביאה את הרמב"ם לארגן ולגבש את הלכות קידוש השם וחילול השם. הוא מגדיר את המושגים וקובע את גבולותיהם, ומתיר לאותם יהודים שאינם יכולים להימלט ממרוקו להצהיר מן הפה ולחוץ על נאמנותם לאסלאם.

להנחיה מורכבת זו אין מקור בספרות חז"ל, והרמב"ם אף לא נתן לה ביטוי ב'משנה תורה' בהלכות הדנות בקידוש השם. שם מופיעה דיכוטומיה ברורה מאוד – או שחובה למסור את הנפש או שאסור. דוד הרטמן ראה באיגרתו של הרמב"ם מופת לכתיבת פסק הלכה המחובר למציאות אנושית קונקרטית:

בעל ההלכה אינו יכול לגזור את פסיקתו מן המקורות באופן מכני, אלא עליו לקבל אחריות לתפקידו היוצר כמורה־דרך לעדה הבוחרת לחיות על־פי התורה בעולם בלתי נגאל. סוגיות הלכתיות הכרוכות במצבים גבוליים, כגון זו הנידונה ב'איגרת השמד', מחייבות את בעל ההלכה להאזין היטב לממד ההלכתי כמו־גם לממד הרעיוני־ערכי שבמסורת התורה שבעל־פה, כדי להגיע להחלטה המשקפת את רוח היהדות, והיות והוא מקשיב ברוב קשב לכלל ממדי המסורת, אין בהכרעתו משום יישום מכני של כללים פורמליים, אלא היא פעולה יוצרת, הנובעת מתוך אינטראקציה בין מטען המסורת לבין סבך ההווה (מנהיגות בעתות מצוקה, עמ' 48).

התצלום באדיבות מכון הרטמן

התצלום באדיבות מכון הרטמן

הלכה מתוך היחסים

השיקולים שהניעו את הרמב"ם בכתיבת האיגרת הם שיקולים ערכיים שאינם יכולים להתבסס רק על ההלכה הפורמלית. המצב הייחודי של יהודי מרוקו הוא 'מצב גבולי' שאין ההלכה התיאורטית נותנת עליו את הדעת. כדי לתת מענה לאתגרי המציאות הסבוכה על הפוסק להפעיל כלים נוספים, רעיוניים, המסייעים לו במתן התשובה ההלכתית. ההלכה לדברי הרטמן היא מכוונת תכלית:

בקביעת עמדה הלכתית צריך הפוסק לשקול את כל הגורמים, שאולי הם רלוונטיים למימוש תכלית ההלכה, שהיא: אהבת ה'. בשעה שהפוסק מתפעל את הכלים הפורמליים, המעניקים צורה ותבנית לקשר האדם לאל, הוא צריך לשמור על מודעות גבוהה למהותו של הקשר, היינו – הברית שבין אדם לאלוהים. הנורמות של ההלכה אינן אוטונומיות, אלא נובעות מתוך היחסים שבין הקב"ה לאדם (שם, עמ' 65).

ההלכה אינה יכולה להיות קנה המידה לעצמה, על הפוסק להפעיל את שיקול הדעת שלו ולכוון את ההלכה למטרותיה הראשיות. אחריות אנושית על ההלכה היא חלק מתיאולוגיית הברית שפיתח דוד הרטמן ושאת יסודותיה הוא חושף מתוך המקרא וספרות חז"ל. בכך הולך הרטמן נגד הזרם המרכזי של האורתודוקסיה, אף זו המכונה מודרנית, מפני שהוא מסרב לקבל את נמיכות הקומה וחוסר הנכונות לעצב הלכה שתהיה רלוונטית לקיום היהודי המודרני. זוהי בעיניו חולשה וחוסר אחריות של המנהיגות הרבנית בעת הזאת:

אלה הדוגלים בתיאוריה של פורמליזם הלכתי מתעלמים מן המערך העצום של שיקולים פסיכולוגיים, חברתיים והיסטוריים הממלאים תפקיד חיוני בכל החלטה אחראית. […] שיקולים כגון מה תהא השפעת התנהגות מסוימת על אישיותו של אדם, וכיצד תשפענה החלטות על המרקם החברתי של העדה, אינם שיקולים חיצוניים למהותה של פסיקה הלכתית" (שם, עמ' 66).

חלק מקהילה פרשנית

דוד הרטמן היה רב, פרופסור למחשבת ישראל, הוגה דעות שגיבש השקפת עולם על אודות מקומה של ההלכה ביהדות זמננו, אך מעל לכל אלה הוא היה מורה ומחנך. כך גם עיצב את המכון שהקים בירושלים – שילוב של מחקר ולימוד עם פעולה חינוכית רחבה ומקיפה, לתלמידי תיכון, למורים ולמנהלים, לקציני צה"ל ולרבנים ומנהיגים מצפון אמריקה. גדול היה תלמודו שהביא לידי מעשה. במאמרו 'בחיפוש אחר חזון מנחה לחינוך יהודי' הוא פרש את משנתו החינוכית הייחודית:

העיקרון הראשון של החינוך היהודי הוא שכאשר אתה לומד תורה אתה הופך חלק מקהילה פרשנית […] כיצד מציגים את הרעיון שיהדות אינה רק דת במובן הרגיל – מערכת אמונית, גוף של אמונות ומעשים – אלא גם (והיום: בעיקר) דיון מתמשך של קהילה פרשנית בעלת תודעה של מחויבות? (עשה לבך חדרי חדרים, עמ' 99).

בהמשך לתיאולוגיית הברית שלו, רואה הרטמן את החינוך כמרחב של שותפות. הלומד הופך להיות חלק מקהילה פרשנית שממשיכה בכל דור את המשימה האינסופית והמחייבת של עיצוב החיים של הפרט ושל הקהילה, ובדורנו גם של המדינה, לאורה של המסורת היהודית רבת הגוונים.

השבוע נפרדנו ממורה דגול. לנו, תלמידיו ותלמידותיו הרבים, הנחיל דוד הרטמן את האומץ ואת האחריות לקחת חלק ולהיות שותפים פעילים במסע הארוך מסיני לציון.

ד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של תכנית 'בארי' 
במכון שלום הרטמן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013

פורסמה ב-15 בפברואר 2013, ב-גיליון תרומה תשע"ג - 810 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. מאמר מרגש על איש יקר שהיה אחד ממאורי הדור. איש לא היטיב ממנו לנסח את העקרונות עליהם עומדת היהדות ההלכתית הליברלית. למשל הקטע הנפלא הזה במאמר:

    "אל אמת מצפה לאמת ממאמיניו. האמת הפנימית של המאמין אינה צפויה מראש ובוודאי אינה מוגבלת ומוכתבת. כאשר אין התאמה בין דרישות האמונה לתחושותיו הפנימיות של המאמין עליו לעצב מחדש את אמונתו לבל תהיה שקר. זוהי צורת חשיבה הדורשת כנות ויושר, נכונות לפקפק ביסודות המסורת שעליה גדלת ולנסות לפרשה מחדש."

    כמה מדויק, לעומת הפונדמנטליזם הדתי שכולו עומד על שקר ורמיה עצמית.

  2. רציתי להעיר שבנוגע לפורמליזם הלכתי שדובר עליו במאמר דווקא גדולי הפוסקים כן מביעים שיקולי פסיקה רחבים יותר והתחשבות בלפנים משורת הדין ובמסורת המקובלת בפועל ובהתחשבות בנפשות הפועלות אליהם הם פונים בפסיקה- ויעויין היטב בתשובות של ה"שרידי אש" בעניינים שונים ובתשובות של הרב עובדיה יוסף שליט"א שמדברים על כך שדורינו הוא "דור החופש והדרור" ולכן יש דרכי פעולה שונות לעיתים מדורות קודמים [הביטוי שבו משתמש הרב עובדיה נלקח מתשובותיו של הרב אליהו בכור חזן זצ"ל בעל שו"ת "תעלומות לב" שכיהן כרבה של טריפולי בלוב ואלכסנדריה במצרים]

    דווקא בציבור הדתי הליברלי ניכרת תופעה של הסתכלות על ההלכה כמתמתיקה של כללים יבשים ללא הסתכלות ערכית ומטא הלכתית מה שגורם לניתוק בין התורה לחיים והסתכלות על התורה וההלכה כאל פולחן וטכניקה של טקסים ותו לא

    יעויין במאמר המבריק של יואב שורק "ככה לא חיים עם ההלכה" שהבאתי כאן כמה פעמים במלואו מומלץ מאוד לעיון הבאתי אותו במלואו באחת מתגובותי למאמר "בגידת הפמיניזם" של עינת רימון.

    • וכך כותב הרב ד"ר בנימין לאו על הגרע"י::

      שיקולי דעת אנושיים מלווים כמעט כל נושא שהוא דן בו…

      הרב עובדיה פורס שם את משנתו על האיסור להחמיר עם העם משום שהתורה חסה על ממון ישראל. שימוש במונח זה… נמצא אצל הרב עובדיה עשרות פעמים…

      אשה שבגדה בבעלה וחזרה בתשובה… הרב עובדיה מורה לה לא לספר, משום כבוד הבריות. הוא משתמש בכלל של כבוד הבריות ביד רחבה, ללא שום היסוס.

      (ממרן עד מרן – משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף, תל אביב 2009, עמ' 153)

  3. הרמב"ם ב'איגרת השמד' סובר שרק על כפיה לעבור על מצווה יש דין 'ייהרג ואל יעבור', ולא על הצהרה בפה על אמונה באיסלאם, אף שהצהרה זו מנוגדת לעיקרי הדת. העבירה היא אם מאמינים בכך,

    הוא מביא ראיה מרבי אליעזר שנתפס בידי הגמון, ובאומרו 'נאמן עלי הדיין' נתן להגמון להבין שהוא מקבל את דעת המינים וכך ניצל מסכנה (מדרש קהלת א,ג). מכאן מוכיח הרמב"ם שאף שמינות חמורה מעבודה זרה, מותר להינצל ע"י אמירה המשתמעת כהודאה במינות, כיון שאין כאן עבירה במעשה.

    על אחת כמה וכמה, בשמד עליו מדובר, שהגויים 'נתאמת אצלם שאין אנו מאמינים בו בשום פנים', והכל יודעים שהצהרת האמונה במוחמד היא מן השפה ולחוץ, שאין בזה 'ייהרג ואל יעבור'.

    אף בהלכות יסודי התורה ה,ג\ מדגיש הרמב"ם, שדין 'ייהרג ואל יעבור' הוא בכפיה לעבור במעשה על אחת המצוות. הכסף משנה, שם, מסביר שהרמב"ם מפרש ש'ערקתא דמסנא' עליה אמרו בגמרא שיש למסור את הנפש בשעת השמד. היא דבר שהוא אסור מצד הדין משום 'חוקות הגויים'. (ודלא כדעת רש"י ש'ערקתא דמסנא' הוא מנהג בעלמא, שגם עליו יש למסור את הנפש בשעת השמד).

    וראו דברי הרב יצחק שילת ב'איגרות הרמב"ם', חלק א, ירושלים תשמ"ז, עמ' מ-מא.

    • צבי,חבל שבוגר ישיבת הסדר מפוארת וותיקה מדבר על הרב עובדיה כאחרון הטוקבקיסטים הבורים ברשת["הרבובדיה" לאן הגענו?]

      ולא צבי הרב בני לאו בשביל הרב עובדיה הוא לא "גוי" והרב בני קיבל הסכמה מהרב עובדיה על ספרו המצוטט כאן ע"י ש.צ "ממרן עד מרן"-שהיווה בעצם את הדוקטורט של הרב בני-

      סתם שתדע

      • גם ד"ר אריאל פיקאר כתב ספר: משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות – חקר ההלכה וביקורת תרבות, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשס"ז.

להגיב על אמיר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: