גאולת השמחה / שלום רוזנברג

ההומור מסוגל להחיות בני אדם, אך כשמשתמשים בו לשם לעג,  הוא נטמא ומחולל. בין הלץ והבדחן

משנכנס אדר מרבים בהומור. רשות או חובה? ואולי חטא?

על ה"מיסטיקאי" התלמודי רבי בְּרוֹקָא כמעט אין אנו יודעים כלום. אנקדוטה אחת מסופרת עליו (תענית כב, א). יום אחד היה מתהלך רבי ברוקא באחד השווקים ההומים בפרס, כשאליהו הנביא מלווה אותו. רבי ברוקא התבונן באנשים שמסביבו. על כמה מהם, שנראים היו פשוטים ואף מפוקפקים, העיד אליהו שזכו כבר להיות בני העולם הבא. רבי ברוקא שרצה לדעת במה זכו פנה אליהם ושאלם על מעשיהם. שניים מהם אמרו שהיו נוהגים לנסות להשכין שלום בין אנשים בתגרותיהם. אך הייתה בידיהם זכות נוספת. הם היו “בדחנים“: “אנן מבדחינן עציבי“ – ‘אנו מבדחים את העצובים‘.

רבי נחמן מברסלב מעיר על סיפור זה (שיחות מוהר“ן מג): “גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר. כי יש בני אדם שיש להם ייסורים גדולים ונוראים רחמנא לצלן ואי אפשר להם לספר מה שבלבם. והם היו רוצים לספר אך אין להם בפני מי לספר ולהשיח עמו את כל אשר עם לבבם. והם הולכים מלאים ייסורים ודאגות, וכשבא אדם עם פנים שוחקות יכול להחיות אותם ממש, ולהחיות אדם אינו דבר ריק, כי הוא דבר גדול מאוד“. החיוך הוא מעין דיאלוג אילם שיכול להתנהל בין האנשים. עד כאן ההומור שבקדושה.

ישעיהו (כח, כב) מוסיף לנבואתו הזהרה: “וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם“, פן מוסרות השעבוד וייסוריכם יתחזקו עוד יותר. בעקבותיו, מתריעים החכמים נגד הליצנות (עבודה זרה יח, ב). יש להבחין באופן יסודי בין הלץ לבין הבדחן. החיוך והצחוק הנולדים טהורים כתינוק המגיב דרכם לעולם החיצוני, ככל דבר נעלה, עלולים ליפול בידי השטן ולהיהפך ללעג המשרת את האכזריות והרשע. אחת מתמונות השואה עולות לפניי פעם אחר פעם. בתמונה רואים שני חיילים נאצים בווינה שלאחרי התמסרותה, מחזיקים בזקנו של יהודי ומתעללים בו. בשעת מעשה הם צוחקים. הצחוק, אחת ממתנותיו המופלאות של הקב“ה, נטמא! האם ניתן להציל ולטהר אותו? האם ניתן לגאול את הצחוק?

פורים הוא היום שבו אנו חייבים, בעקבות ישעיהו, לצחוק על הצחוק וללעוג על הלעג. הוא חג המבשר את גאולת הצחוק, גאולה שעדיין רחוקה היא. גאולה מההומור שבטומאה.

אדוארד פון גרוטצנר, 'פאלסטף'

אדוארד פון גרוטצנר, 'פאלסטף'

צחוק נגד האנושות

"גם על ידי השמחה יכולין להחיות אדם אחר". רבי נתן, תלמידו הגדול של רבי נחמן, מסביר את דברי מורו ורבו בליקוטי הלכות (הלכות נפילת אפים, ד): "עיקר מצוות פורים הוא השמחה… ועל־כן עושים כל מיני שחוק ומילי דשטותא… מעשה שכרות ושטות בשביל השמחה". מתוך כך הוא מצטט את "דבריו הקדושים" של רבו, שאמר ביידיש: "סע האט א פנים אז מע קען מער ניט פרייליך זיין, נאר מיט נאריש מאכין זיך", כנראה שאין בני האדם יכולים לשמח את עצמם אלא על ידי "מילי דשטותא דווקא, שעושין עצמן כשוטה ומשמחין את עצמן במילי דשטותא… כי מחמת שטבע האדם נמשך אחר העצבות מאוד, כי כל אדם מלא ייסורים ויגונות כידוע לכל אחד ואחד, על כן צריכין להכריח את עצמו בכל הכוחות להיות בשמחה".

מתוך כך מוסיף ר' נתן הערה מופלאה, שבה מהדהדת דמותו של הרשלי מאסטרופולי "הבדחן", שהיה קשור לרבי ברוך ממזיבוז' החמוּר והרגזן: "וזהו העניין מה שהיו נוהגין כל הצדיקים הגדולים המפורסמים שהיו בימינו שעל־פי־רוב היה להם אנשים שהיו כמו בדחנים, והיו עושים לפנים כל מיני צחוק ושטות כמפורסם". לכובד הרצינות יש להוסיף את קלות הצחוק. בהומור ניתן לנצח במקצת את ההיסטוריה. זהו סודו של ההומור היהודי: "ומגודל מרירות וצרות הגלות המר הזה בגוף ונפש וממון אי אפשר להיות בשמחה כי אם על־ידי מילי דשטותא דווקא כנ"ל".

תמונת הנאצים הצוחקים הוא סימפטום לכך "שהשמחה נפלה למטה בגלות", ואיתה נפל ההומור. פורים הוא מאבק נגד נפילה זאת, נגד עמלק ששורשו הרוחני העמוק הוא קליפת העצבות. מוזר, במקומות שונים, אף במדרש, מסמל עמלק דווקא את הליצנות, וכאן את העצבות. אך אין בכך סתירה. מאחורי הליצנות והציניות מסתתרת עצבות שאין לה רפואה, עצבות הפורצת בלעג הפוגע בזולת. אותם הרשעים "הם רחוקים משמחה אמיתית… כי הסטרא אחרא נקראת יגון ואנחה כידוע".

מי שיכול לפתח בתוכו את הטוב יכול ליהנות משמחה אמיתית. הרשע הופך את השמחה ללעג לרש ולחלש. צחוק זה הוא פשע נגד האנושות. ההוכחה נמצאת באסונם של ילדים רבים שנפגעו בבתי הספר מלעגם של ילדים אחרים. הלעג וההתעללות "מהפכים וממירים רע בטוב ולוקחים השמחה שבאה ממקום עליון מאוד ושמחים עמה בדברי תאוות רעות שלהם אשר באמת הם יגון ואנחה ומרים ממוות… כמו שכתוב (משלי יד, יב־יג): 'יֵשׁ דֶּרֶךְ יָשָׁר לִפְנֵי אִיש וְאַחֲרִיתָהּ דַּרְכֵי מָוֶת, גַּם בִּשְׂחֹק יִכְאַב לֵב וְאַחֲרִיתָהּ שִׂמְחָה תוּגָה'". הצחוק הביא את שני הבדחנים שפגש רבי ברוקא לגן עדן. המשחיתים את ההומור, מסתכלים עליהם מהגיהינום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013

פורסמה ב-15 בפברואר 2013, ב-גיליון תרומה תשע"ג - 810, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: