איפה היית כשקנדי נרצח? / בכל סרלואי

אדם חוזר לעבר כדי לנסות למנוע את רצח נשיאו ובדרך הוא פוגש בבנאליות של הרוע. מחשבות על סופר האימה, סטיבן קינג, שגדולתו בקטנות דמויותיו

22/11/63  

סטיבן קינג

מאנגלית: רוני בק

מודן, 2012, 798 עמ'

ג'ייק אפינג הוא מורה לספרות בן שלושים מהעיר מיין שבארה"ב. הוא חי חיים חסרי ייחוד שהוא מודע להם עד ייאוש: אשתו עזבה אותו (מטעמי שעמום רגשי), יש לו בית קטן ומשכנתא גדולה, והדבר המרגש ביותר בחייו הוא בדיקת חיבורים של תלמידים. יום אחד מבקש ממנו אל טמפלטון, האדם המוזר שמנהל את מסעדת המזון המהיר שבה הוא נוהג לאכול, לבוא אליו בדחיפות. ג'ייק מגלה שידידו אל הזדקן בן לילה בכמה שנים, איבד חמישה עשר קילוגרם ממשקלו והוא גוסס מסרטן. הוא מבקש ממנו להיכנס למזווה שלו לכמה דקות, וג'ייק נענה לו מתוך נימוס של אדם בריא כלפי בקשה של גוססים.

אלא שהמזווה הזה הוא לא פחות מאשר "מחילת ארנב": שער לארה"ב של סוף שנות החמישים. ג'ייק מבקר לכמה דקות בארה"ב הישנה והתמימה, שבה נשים לובשות שמלות וגברים מסירים את הכובע בפניהן מתוך נימוס, שבה לבירה יש טעם טוב יותר, ללא חומרים משמרים. הוא חוזר המום אל ההווה ומגלה שכל ביקור כזה בעבר, לא משנה כמה שעות או ימים הוא נמשך עבור המבקר בו, מתרחש בעולם ההווה למשך שתי דקות בלבד, ושטמפלטון מבקש ממנו לחזור שוב אל העבר, לכמה שנים, מסיבה אחת – למנוע את רצח קנדי.

אם ההיסטוריה היא זרם נהר אדיר, הרציחות הפוליטיות הן אלה שמטות את זרם הגורל לכיווניו השונים: ההתנקשות בארכי דוכס פרדיננד מאוסטריה פתחה את מלחמת העולם הראשונה וכשלון ההתנקשות בהיטלר ב־1944 הביא למותם של מיליונים. אפילו בישראל עדיין מתקיימים דיונים על גורלה של החברה הישראלית לו רבין לא היה נרצח. טמפלטון מאמין שמניעת רצח קנדי תביא לעולם טוב יותר עבור אמריקה: עולם ללא מהומות גזע וללא מלחמת וייטנאם, עולם שבו אמריקה תמימה יותר אך חזקה ואמיצה.

לג'ייק ניתנת ההזדמנות החד פעמית המוענקת לאדם בודד לשנות את מהלך ההיסטוריה. אבל בטרם הוא מתיישב באמריקה של שנות החמישים, הוא מבקר בה כדי לנסות לבדוק השלכות אפשריות של שינוי העבר על ההווה. הוא מגלה שהעבר נלחם באכזריות באדם המנסה לשנות אותו, ושההשלכות מרחיקות לכת מכדי שניתן יהיה לחזותן מראש. ועם זאת, בסופו של דבר הוא משתקע בעבר כדי לנסות למנוע התרחשות החרותה כטראומה לאומית.

הוא מנהל חיים כפולים – כמורה מהוגן לספרות בבית ספר תיכון בעיירה קטנה בדרום ארה"ב, ובמקביל כמרגל המסתובב בחצר האחורית של אמריקה כדי לעקוב אחרי לי אוסוואלד. הוא נדרש לזהירות שלא תיאמן: אסור לו להשתמש בסלנג מודרני או לזמזם שיר של להקה שחבריה טרם נפגשו; אסור לו לגלות פרטים אישיים על אודות עצמו או ליצור קשרים אינטימיים עם האנשים שסובבים אותו. הוא עושה כמיטב יכולתו כדי לוודא אם אוסוואלד אכן פעל לבדו, או שמא יגלה שתיאוריות הקונספירציה על רצח קנדי אכן מתאמתות לנגד עיניו. לא לחינם גיבור הספר הוא מורה לספרות. הספרות, על־פי אריסטו, עוסקת במה שעשוי להתרחש. הרומן עוסק במה שעשוי היה להתרחש בתוך מה שכבר התרחש.

הזדמנות חד פעמית לשנות את מהלך ההיסטוריה. הנשיא קנדי ורעייתו 
לפני ההתנקשות צילום: וולט סיסקו, 'חדשות הבוקר בדאלאס'

הזדמנות חד פעמית לשנות את מהלך ההיסטוריה. הנשיא קנדי ורעייתו 
לפני ההתנקשות
צילום: וולט סיסקו, 'חדשות הבוקר בדאלאס'

אמריקה גדולה־קטנה

סטיבן קינג הוא סופר חשוב, מכיוון שהוא מקיף את מרחב הצללים של הנפש. הוא אולי הבוחן המעמיק ביותר של "מה יכול היה לקרות אילו". ב"העמדה" – הרומן הגדול ביותר שלו –  הוא בוחן מה היה קורה ליכולת הבחירה של האדם לו נכחדה האנושות במחלה; ב"זה" הוא בוחן כיצד מתמודדים ילדים ומבוגרים עם ישות שטנית הלובשת דמות; ב"נדודי שינה" הוא מראה כיצד העליבות שבזקנה וקרבת המוות הן גם פתח לעולם מיסטי.

אבל עיקר אומנותו בתיאור אותן מחשבות פרטיות, מוזרות, עמוקות, שאין לשתף בהן אפילו את הקרובים לנו ביותר. בספריו הגדולים הוא מגלה בקיאות מפליגה בתיאור עולם נפשי (לא גבוה במיוחד, יש להודות) של בני אדם מכל סוג כמעט. הוא מתאר עולם רגיל שיש בו הבלחות של הבלתי אפשרי והלא ייאמן, ואת התמודדותם של אנשים כמונו עם הפרצות האלה, בהתלקחות הנפש. דווקא אנשים רגילים מסוגלים לחולל את הדברים שלא ייאמנו. אנשים כמו ג'ייק אפינג למשל.

קינג הוא סופר שמרבה לעסוק ברוע, במפלצות ששוכנות במרתף הנפש האנושית. אבל בספר זה הוא עוסק ברוע המחריד מכול, זה שכמעט לא ניתן לחזות אותו או לזהותו מראש: המפלצתיות הבנלית של אנשים רגילים. שכן הרוע האמיתי אינו שוכן בחיקן של מפלצות אלא בבתיהם של בני אדם קטנים, באמריקה של החצר הקדמית והאחורית; באיש שמכנה את אשתו כלבה ומכה אותה ובאנשים הפשוטים שאין לתת עליהם את הדעת. זוהי הבנליות האכזרית של ההיסטוריה: אלה שמעצבים אותה הם אנשים קטנים, מאוסים, הזבל הלבן ולא הרוע ההרואי, הדוחה ומושך כאחד. לי אוסוואלד הוא אדם משעמם שההשפעה שלו על ההיסטוריה האמריקנית היא כבירה, אבל הוא בסך הכול אדם קטן ובודד.

וזהו אולי העלבון הגדול ביותר עבור התרבות האמריקנית. המחשבה שאיש קטן ולא מתוחכם מסוגל לרצוח את נשיא ארה"ב, האיש שהציל שנתיים קודם לכן את העולם ממלחמה גרעינית, מזעזעת בעוול שלה. לא פלא שהרצח גרר אחריו עשרות תיאוריות קונספירציה, שמנסות כדרכה של כל אמונה לתת משמעות לעלבון שבריקנות האנושית.

קינג מצליח לתאר בעת ובעונה אחת את אמריקה האדירה והקטנה: אמריקה המפוארת של חלומות וכישלונות גדולים, ואמריקה הלא הרואית המורכבת מאנשים קטנים. אמריקה מנומנמת, מוכת שמש היום וצללי הלילה הגופניים והנפשיים. קינג מתאר עולם שגיבוריו הם אנשים כמונו. אנשים רגילים, שהתמודדויות היום יום שלהם כבירות בחד־גוניותן, בבנליות שבהן. אבל דווקא אנשים כאלה הם אלה שמסוגלים לחולל את המעשים הכבירים ביותר.

כוח עליון ודאי

בביקורו הראשון בעבר, המנסה לבדוק השלכות אפשריות של מניעת רצח על העתיד, מבקר אפינג בעיר הבדיונית דרי, שכבר הופיעה בכמה מספריו של קינג. נוצרת הנגדה בין הרוע של דרי – עיירה המופיעה בספר "זה" כעיר שבה שוכן רוע מוחלט חסר שם המקרין על כל יושביו – לבין הרוע של אוסוואלד בדאלאס. זהו רוע אנושי יותר, ולכן מסוכן יותר בהשלכותיו. “זה“ פוגע בחייהם של ילדים ומציף את העיירה בזרם עכור של ביוב, אבל אוסוואלד מטביע את אמריקה בבוץ הווייטנאמי ובמהומות גזעיות שגבו את חייהם של עשרות אלפים.

מכיוון שהרוע המסוכן באמת אליבא דקינג אינו שטני, חסר פנים ושוכן בביוב מהסוג של “זה“, אלא קטן ומשעמם בקרב אדם לא חשוב המתעלל באשתו ומתחבר לאנשים הלא נכונים, הפרקים המתארים לפרטי פרטים את חייו של אוסוואלד ואשתו מרינה ברובע העלוב ביותר של דאלאס, טקסס, הם הפרקים הקשים ביותר בספר לטעמי. פרקים אלה מגלים את קינג בגדולתו. הוא מצליח לתאר את חייה של משפחת אוסוואלד, ולעורר בקורא סקרנות ואמפתיה עדינה כלפי משפחה שבכל מובנים אחרים הייתה דוחה אותנו.

לי אוסוואלד מכה את אשתו היפה והאומללה מרינה, הסובלת גם מחמות מפלצתית. בים התינוקת היא צופה שקטה ומיואשת, כבר בגיל הינקות, בחיי הוריה שמן הסתם יהפכו גם לחייה שלה. משפחה משעממת בהעדר האושר שלה, מהסוג הלא נפוץ אך גם לא נדיר; משפחה הגורמת לנו להסיט את מבטנו כדי שלא ייצבט לנו הלב. אפינג צופה בהם בדבקות אומללה, חסרת שנאה. מוזר עד כמה חסרי משמעות בחייהם הם האנשים שמשנים לבסוף את פניה המצולקים של המציאות.

מטרתו של הספר אינה להפחיד אלא לבחון את התגובה של האדם הפשוט למה שמכונן את ההיסטוריה; לגלות כי הדרך הטובה ביותר להפריך מיתוס היא במפגש המציאותי עמו ובירידה לפרטיו. לו קנדי לא היה נרצח, ההיסטוריה לא הייתה רושמת את תקופת כהונתו כמאושרת בימיה של ארצות הברית, ואסונות אחרים – אולי קשים מאלה שהתרחשו – היו פוקדים אותה.

וכאן מפציע שוב אותו חוט דק הקושר את כל ספריו הגדולים של קינג – ההימצאות המוחלטת, הוודאית והלא מתנצלת של כוח עליון המנהיג את העולם. העולם מלא ברע, מסוג האנטי כריסטוס המנסה להשמיד את הטוב, אבל ישנו כוח מכוון וא־לוהי שמכוון את ההיסטוריה למרות הזוועה שבה.

להזדהות עם הסיפור

זהו מסע אל הקוד הגנטי של ההיסטוריה האמריקנית של המאה העשרים, ונראה שהוא הופך גם למסע אל צופן הכתיבה של קינג עצמו. סופר שכותב רומנים פופולריים אינו נחשב לסופר גדול בעולם שבו ספרות טובה היא שוות ערך לעתים לרגשות מינוריים ושעמום קטלני. אצל קינג, גם המעשים הגדולים ביותר נעשים בידי אנשים אמיתיים, בעלי רגשות אנושיים שאפשר להזדהות עמם, להיגעל מהם או להעריץ אותם – אבל אי אפשר לפקפק בכך שהם מהווים חלק בלתי נפרד מאיתנו. קינג מצליח לעורר הזדהות אנושית ללא אותו חיטוט קרביים המתחזה לאינטימיות של הספרות המודרנית.

הדבר היחיד שמונע ממנו להגיע אל גבהיה האמיתיים של הספרות הוא הנטייה שלו לזרז כל עלילה באלימות רצחנית ומפורטת, מהסוג שהיה מונע מילדים מתחת לגיל שש עשרה לצפות בסרט לו עובד לקולנוע. זוהי  גדולתו וחולשתו של קינג ככותב ואולי גם שלנו הקוראים. האלימות שהיא נחלתו של המין האנושי מרתיעה מאוד כאשר היא מוגשת לקורא מהבילה, מדממת ומהפכת קרביים.

סטיבן קינג הוא סופר מבלבל. הוא מייצר זבלוני אימה וספרים שיש בהם ניצוץ של גאוניות. 22/11/63 אינה יצירת מופת, משום שהרומן אינו מגלה פנים חדשות באמנות הנפש או הסיפור. עבור יצירת מופת נדרשת מהסופר מתיחה של גבולות הז'אנר ושל כוחות הרוח שלו עצמו (כפי שחולל קינג ב"העמדה").  היומרה הבלעדית שבו היא לספר סיפור, ואת זאת עושה קינג היטב. במידה רבה חוסר הייחוד שבספר הוא גם הגדולה שבו: סיפורים קטנים על אנשים קטנים הם מרכיביה של כל מציאות גדולה, ממשית או דמיונית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013

פורסמה ב-15 בפברואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון תרומה תשע"ג - 810, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: