ראש ממשלה שאשתו מזיקה לקמפיין ויועץ פוליטי בשם בנט, הם חלק מהדמויות בדרמה שלטונית תקשורתית. כמו גם בסיפור שחרור בני הערובה מטהרן

 כשראש הממשלה הדני מושיט בעל כורחו את כרטיס האשראי הממשלתי שלו כי כרטיס האשראי הפרטי של אשתו אינו מצליח לכסות את סכום הקנייה השערורייתי – יודע כל צופה מנוסה שלא כרטיס אשראי לפניו, אלא אקדח מהסוג המופיע במערכה הראשונה. לא רק במלכות אחשוורוש משהו רקוב, אלא, הפלא ופלא, ומתבקש כל כך – גם בממלכת דנמרק!

הקבלה על הקנייה הבעייתית נופלת לידי יועץ התקשורת של מנהיגת מפלגת המתונים, ימים אחדים לפני הבחירות. המנהיגה, בריגיטה נייבורג, מסרבת להשתמש בקלף המלוכלך הזה כדי לשפר את סיכוייה במרוץ לראשות הממשלה. היא יודעת שאשתו של רה"מ סובלת מבעיות נפשיות, ולא רוצה לנצל זאת לטובתה. יועץ התקשורת שלה עוקף אותה, מוסר את המידע לראש מפלגה אחרת והלה שולף אותו בזמן עימות טלוויזיוני מכריע, ערב הבחירות ממש.

כתוצאה מכך קורים שלושה דברים: א. ראש הממשלה שניצחונו היה בטוח נוחל מפלה בבחירות. ב. גם היריב ששלף את הקלף המרשיע מאבד מכוחו (המעשה 'לכלך' גם אותו), ובריגיטה נייבורג, שהייתה במקום השלישי, הופכת למועמדת שסיכוייה להרכיב ממשלה הם הטובים ביותר. ג. בריגיטה מפטרת את יועץ התקשורת הסורר.

סרט על כוחה של האמנות לגשר ולפשר. מתוך 'ארגו', 2012

הממשלה (בורגן) היא סדרה דנית חדשה שעלתה לשידור ממש ערב המו"מ הקואליציוני הנוכחי אצלנו. שיטת הממשל בממלכה הדנית מזכירה את השיטה בישראל: מפלגות רבות – שמאל, ימין, ליברלים, מרכז והירוקים הן הגדולות שבהן; מלכת דנמרק, שתפקידה מקביל לנשיא אצלנו, מטילה את הרכבת הממשלה על ראש המפלגה שלה מרב הסיכויים.

גיבורת הסדרה בריגיטה היא מנהיגת מפלגת המתונים, אלו שאי אפשר להרכיב ממשלה בלעדיהם אבל הם אף פעם לא ניצבים בראש. היא מובילה את מפלגתה להצלחה מפתיעה בבחירות, וכעת עליה להתמודד עם החיים הפוליטיים ומאבקיהם בדרכה להקים ממשלה. גיבורי הסדרה המצוינת הזו, מלבדה, הם יועצה הפוליטי, איש אבהי ששמו בנט (!), יועץ התקשורת המבריק והמפוטר שעוד יחזור, בעלה המקסים והמתחשב, ילדיה, יריביה, וכן – חברי מערכת הערוץ הראשון בטלוויזיה הדנית.

איני יודעת מי היה הראשון שהבין את הפוטנציאל הדרמטי הקיים בסיפור הפוליטי המודרני. אמנם כבר שייקספיר ולפניו סופוקלס, ומחבר מגילת אסתר כמובן, כתבו דרמות המתרחשות בחצרות מלוכה, אבל קשה להשוות בין יצירות כמקבת או הנרי החמישי שעניינן מאבקי שלטון ותאוות כוח בסיסית לבין מורכבותה של זירת הפוליטיקה המודרנית שבה מככבת התקשורת כאחד הגיבורים הראשיים.

הסרט לכשכש בכלב של בארי לוינסון (1997) היה אחד הסרטים הראשונים והבולטים שביטא רעיון זה בעוצמה רבה, כשתיאר את עולם הספינים ואת מקומה של התקשורת כמכשיר לניווט דעת קהל. הסרט, שנעשה על בסיס ספר שכתב לארי בייהרט, מספר על נשיא בתקופת בחירות ששמועה לא סימפתית על יחסו לנשים צעירות שאינן אשתו החוקית מאיימת לפגוע בסיכוייו להיבחר. כדי לחלץ אותו מהמשבר מוזעק מומחה תקשורת, והלה מתמרן באופן גאוני, מרושע וציני את זרקורי התקשורת לכיוונים אחרים. שנתיים אחרי הסרט הזה, ב־1999, עלתה לשידור בארצות הברית סדרת המופת של סורקין, הבית הלבן, ששכללה לדרגת אמנות את הדרמה הפוליטית כמקום שבו האנושי, התקשורתי, הרעיוני והכוחני אחוזים ונאבקים זה בזה.

ההשוואה בין הממשלה לבית הלבן מתבקשת. המתח בין הציניות לאידיאליזם, הבחירות המוסריות שמשתלמות, תשומת הלב לאנושי, לרגעים הקטנים. המועמדת רוכבת על אופניים לעבודה, מגיעה בהפתעה לאולם ההרצאות של בעלה, רואה פחות מדי את הילדים שלה, מעלה כמה קילוגרמים במסע הבחירות והדיאלוג בינה לבין בעלה סביב החליפה שאינה מתאימה עוד משקף את יחסיהם הנפלאים והנוגעים ללב.

כשהתחלתי לקרוא את ההשוואות שעושים מבקרים שונים בינה לבין הבית הלבן, וכשהתחילו לדבר עליה כסדרה שמשמרת את הרעיון המוסרי – המחמירים קראו לה 'צדקנית' – פה חשדתי. כלומר, הבנתי שזו סדרה מצוינת, בליגה של סורקין, ושחובה לראות.

ארגו ללא אגו

רוב הסרטים משתמשים בחומרי מציאות כדי לבנות את הדרמה שלהם, ארגו מספר (סיפור אמיתי) על מציאות שנעזרה בקולנוע כדי לפתור את בעיותיה שלה. הימים ימי סוף שנות השבעים, המהפכה החומיינית, השאה הפרסי מוצא מקלט בארצות הברית שתמכה בו. באותם ימים השאה היה השליט הנאור שגלה, בדיעבד התבררו פשעיו ושחיתותו מול עמו העני. כשנפלה השגרירות האמריקנית בידי המון זועם נתפסו בה כשבעים בני ערובה, חברי הצוות הדיפלומטי. שישה מתוכם הצליחו להימלט ומצאו מחסה בביתו של השגריר הקנדי, אך זהו רק עניין של זמן עד שיתגלו.

הסרט מבוסס על התרגיל המבריק שנעשה כדי לשחרר אותם: טוני מנדז (בן אפלק), סוכן סי־אי־איי מומחה לחילוץ, מגייס מאפר ומפיק הוליוודיים ומקים בעזרתם אולפן בדוי וצוות שיצלם באיראן סרט מדע בדיוני שייקרא 'ארגו'. הסרט הזה מעניק משמעות נוספת למילים 'קולנוע מגויס' (בדיחות מצוינות נשמעות לאורכו על חשבונה של הוליווד ועל חשבון הממשל האמריקני). תחת כסות זו חודר מנדז לאיראן בעזרת דרכון קנדי מזויף, ועובד עם הצוות הדיפלומטי המפוחד על סיפור הכיסוי: זהויותיהם הבדויות – תפקידם לכאורה בסרט.

המכשולים שעומדים בדרכו הם לא רק חייליו החשדנים של חומייני אלא גם מפקדיו, חסרי האמון בהצלחת משימתו, והנמלטים עצמם המטילים ספק בהצלחת המיזם המסוכן והמטורף הזה. הסרט, מועמד רציני לפרסי האוסקר המתקרבים, הוא סרט מתח, סרט על כוחה של אמנות לגשר ולפשר. הוא סרט על שנות השבעים, שמככבים בו תסרוקות מכוערות להפליא, משקפיים גדולים מדי, יותר מדי שפמים והעדרם המשונה של טלפונים סלולריים, שהיו פותרים בעיות רבות כל כך לו רק הואילו להופיע כבר בשנים ההן. במרכזו עומד סיפור גבורה, של לקיחת אחריות, ענווה ואומץ.

כמו בסרט לכשכש בכלב, גם בסרט הזה ממלאת התקשורת תפקיד – מסיבת עיתונאים מזויפת יוצרת הייפ תקשורתי שאמור להעניק לצוות נופך נוסף של אמינות. בשעת בדיקות ביטחוניות יישלפו גזרי העיתונים הנכונים והידיעות על הסרט המבטיח שאוטוטו עולה למסכים ויעניקו לחבורה המנסה להימלט הגנה נוספת. ופה הבדל משמעותי בין שני הסרטים: בסופו של לכשכש בכלב דורש הספינאי המבריק קרדיט על המעשה המוצלח שעשה: ספין ענק שמציל את יוקרתו של הנשיא. לשווא מסבירים לו יועצי הנשיא שיש מי שתפקידו להישאר בצל. הוא מתעקש ומשלם בחייו על עקשנותו. בארגו העבודה בצל והוויתור על האגו הם הנחת עבודה מוסכמת. הסוכן מנדז מבין היטב שאיש לא ידע – לפחות לא בעשורים הקרובים – על הצל"ש שהוא קיבל בדין ממפקד השירות החשאי, ועל המחמאה הישירה שזכה לה מנשיא ארצות הברית, וטוב לו בכך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר תשע"ג, 15.2.2013