דברים על ההכרח הדתי והרוחני בשותפות של נשים וגברים יחדיו בקהל עובדי ה' ראוי שייאמרו, בקול, שוב ושוב, בסוד ישרים ועדה. השנים האחרונות העמידו אותי על הגבהים הלימודיים והרוחניים שאליהם יכולה להגיע קהילה שאנשים ונשים חברים בה באופן שווה, ועל הנחיצות בשותפות זו בעולם התורה דווקא.

ברצוני להוסיף הערה הלכתית אחת הנעדרת לרוב מדיונים מעין אלה, והיא שנשים וגברים חייבים בתפילה באופן זהה, שניהם "מחויבים בדבר", ואין מצד זה מניעה שנשים תוצאנה את הרבים ידי חובתם בתפילה. דבר זה מפורש במשנה, שנוי במשנה תורה ומשולש בשולחן ערוך, ולא היה אחד מגדולי ישראל עמודי ההוראה שחלק על כך עד ימיו של בעל "מגן אברהם" במאה הי"ז.

ביתר פירוט: המשנה (ראש השנה ג, ח) קובעת שרק מי שמחויב במצוה מסוימת יכול להוציא אחרים ידי חובתם, למשל כשליח ציבור. המשנה גם אומרת במפורש שגברים ונשים מחויבים בתפילת העמידה באופן זהה (ברכות ג, ג). המשנה בקידושין (א, ז) אכן קובעת שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך הבבלי (ברכות כ, ב) מסביר שתפילה אינה מצווה כזו ועל כן נשים חייבות בה. הרמב"ם סבור שתפילה היא מצוות עשה שלא הזמן גרמה, כי מדאורייתא אין למצווה הזו גדרי זמן מסוימים (משנה תורה, הל' תפילה א, א־ב), ורש"י ורמב"ן סבורים שמצוות תפילה היא מדרבנן, ויש רמה אחת בלבד של מצוות תפילה, שבה אף נשים חייבות, משום שהיא בקשת רחמים שהכול צריכים לה.

לפי שתי הגישות נשים וגברים חייבים בתפילה באופן שווה, ועל הלכה זו לא חלק אדם. ואכן, בסוף התיאור והפירוט של מצוות תפילה "דרבנן", הרמב"ם קובע שחיוב זה מוטל גם על נשים: "נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפילה וכל איש שפטור מקריאת שמע פטור מן התפילה…" (הל' תפילה ו, י).

היו שניסו להסיק מדברי הרמב"ם שנשים חייבות רק בתפילה "דאורייתא", אך פטורות מתפילה כתקנה, "דרבנן", שהיא מצוות עשה שהזמן גרמה. קריאה זו אינה עומדת במבחן הביקורת: קשה לחשוב שהרמב"ם יחזור לנושא שאותו חתם אחרי יותר מחמישה פרקים של עיסוק בתפילה דרבנן. בנוסף, הרמב"ם כבר ציין בתחילת הפרק הראשון שנשים ועבדים חייבים בתפילה דאורייתא, וכאן הוא מוסיף שנשים, עבדים וקטנים מחויבים בתפילה, כלומר תפילה דרבנן. לבסוף, בפירושו למשנה בקידושין (א, ז) הרמב"ם מסביר שתפילה אינה "מצוות עשה שהזמן גרמה", למרות שהיא תלויה בזמן, ולכן נשים אינן פטורות ממנה. כך גם פסק מרן בשולחן ערוך.

החיוב הזהה של נשים וגברים במצוות תפילה היה מוסכמה בספרות ההלכתית, כאמור, עד ימיו של בעל "מגן אברהם". הוא מעיר על השולחן ערוך כך (בתרגום הארמית): "מצוות עשה – כך כתב הרמב"ם [ששיטתו היא ש]תפלה מצוות עשה דאורייתא היא, [שכתוב] ולעבדו בכל לבבכם וכו'. אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה. ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות משום [ש]אומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה ומדאורייתא די בזה. ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר. והרמב"ן סובר תפלה דרבנן וכן דעת רוב הפוסקים (מג"א אורח חיים קו, ב)". כדי לסנגר על הנשים שאינן מתפללות, המגן אברהם מציע כי ייתכן שחז"ל לא חייבו את הנשים מעבר לגרעין "דאורייתא" של התפילה, למרות שאין בידינו או בידו עדות לשיטה זו. סניגוריה זו עומדת בניגוד להנחה המופיעה בכל המקורות ההלכתיים עד זמנו, ואף הוא מציין שרוב הפוסקים סוברים שתפילה דרבנן. מדברי המגן אברהם עצמו במקום אחר עולה שגם הוא סבר כך (או"ח רצט, יז).

דברי המגן אברהם וההולכים אחריו אינם אלא ניסיון (אמיץ) להצדיק את המנהג הרווח (והמצער) של נשים שלא להתפלל כלל, ולא קריאה פשוטה ברמב"ם. פוסקים אחרים קבעו בצדק שהרמב"ם מחייב נשים בשלוש תפילות ביום, ובעל המשנה ברורה לעומתם פוסק כרמב"ן ומטיל בזה חיוב שווה בתפילה על נשים וגברים כאחד. זאת ועוד: האפשרות להיפטר ממצווה מכורח הנסיבות לא משפיעה על היכולת להוציא אחרים ידי חובתם. גם מי שטוען שנשים פטורות מתפילה משום שהן מטופלות בילדים אינו משנה את חיובם העקרוני בכל עת שהן אינן מטפלות בילדים, ואף לא את הפטור הכללי מתפילה של גברים בזמן שהם מטפלים בילדים.

לסיכום: החיוב של נשים ואנשים בתפילה זהה בעיקרו, והמניעה ההיסטורית של נשים מלעבור לפני התיבה לא תלויה בחיובן במצוות תפילה, אלא בנורמות חברתיות המכונסות תחת השם "כבוד הציבור". בזה איני אלא כמוסיף על דבריה של פרופ' נעם, המראים עד כמה כבד המחיר של הגדלת פערים שלא לצורך בין אנשים לנשים בעבודת ה', בזמן שהם נעשים שוויוניים יותר בעולם החולין.

הרב ד"ר איתן טוקר הוא ראש ישיבת הדר בניו יורק

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013