המשורר והקיסר / חבצלת פרבר

מכתבים מספרים על בן טיפוחיו של יוליוס קיסר בשלטונו, באבהותו ובזקנתו. ספרו המבריק של מחבר 'סטונר' מהדהד את חיי מחברו לא פחות מאשר את חיי גיבורו

אוגוסטוס

ג'ון ויליאמס

מאנגלית: שרון פרמינגר

ידיעות ספרים, 2013, 383 עמ'

'אוגוסטוס' הוא יצירת מופת, סיפורו הבדיוני של גאיוס אוקטביוס (אוגוסטוס קיסר) האמיתי. הספר נפתח באפילוג קצר, המכיל מכתב של יוליוס קיסר המפורסם – שעוד מעט יירצח – אל אחייניתו, אמו של גאיוס אוקטביוס הצעיר בן ה־16, מציג את יחסו של הקיסר למיועד לרשת אותו ומניח את הבסיס להתרחשויות. שלושה ספרים מרכיבים למעשה את רומן המכתבים ועליהם ארחיב בהמשך.

שמו של ג'ון ויליאמס, מחבר 'סטונר', שזכה להצלחה גדולה, משמש בימים אלה מקדם מכירות ל'אוגוסטוס' שתורגם לאחרונה לעברית. אלא ש'אוגוסטוס' מזמן לקוראיו חוויית קריאה שונה לחלוטין והוא גם מחייב מאמץ אינטלקטואלי ותרבותי לא מבוטל. לא רק התוכן מבדיל בין שני הספרים, אלא בעיקר טכניקת הכתיבה. בעוד ש'סטונר', המוקדם יותר, כתוב בטכניקה המקובלת, שבה הדברים נבחנים מנקודת הראות של דמות אחת בלבד (המספר או הגיבור), הרי 'אוגוסטוס' כתוב בטכניקה שונה ודי נדירה. זהו רומן אפיסטולרי – מן המילה "epistle“, מכתב – רומן שמורכב כביכול ממכתבים, יומנים ופרוטוקולים שנאספו על ידי המחבר.

השימוש בטכניקה זו על ידי ויליאמס מיועד להציג את הדברים כביכול מבעד לעיניהם של מספרים שונים בני התקופה, שרואים את המתרחש איש־איש מזווית הראייה שלו ובהתאם לנטיית לבו. טכניקת הסיפור הזאת מקנה למסופר עושר רב של משמעויות ופרשנויות. יחד עם זאת, זוהי גם טכניקה מפרקת ומערערת: היא חותרת תחת אחידות הסיפור ותחת הוודאות של הקורא בָּאמת של הסיפור. ויליאמס מַטרים כאן את הגישה הפוסט־מודרנית שלפיה ההיסטוריה אינה עשויה סיפור אחד ואמת אחת, אלא היא תופעה רב־סיפורית, והאמת היא בעיני המסתכל.

נוסף לצורך להתרגל לטכניקה השונה, ‘אוגוסטוס‘ מציב לפני הקורא הישראלי קושי נוסף, המחייב מאמץ אינטלקטואלי מיוחד. בניגוד לקורא המשכיל במערב – שם תולדות האימפריה הרומית וסיפור עלייתו לשלטון של הקיסר הרומי הראשון הם חלק מן המטען התרבותי המוקנה בבית הספר – הידע של מרבית הקוראים כאן באשר להיסטוריה ולדמויות של האימפריה הרומית דל עד אפסי. אבל ויליאמס בספרו מניח כמובן מאליו שלא רק שמות כגון ברוטוס, גאיוס אוקטביוס (הוא הקיסר אוגוסטוס) ומרקוס אנטוניוס מוכרים לקוראים, אלא גם קשרי המשפחה המסועפים במשפחת הקיסר, וכן משוררים כהורציוס וורגיליוס ואישים כמרקוס אגריפה, מאיקֶנָס, ניקולאס מדמשק ועוד רבים אחרים.

אוגוסטוס צילום: Thinkstock

אוגוסטוס
צילום: Thinkstock

גירוש הבת

הספר הראשון מבין שלושת הספרים המרכיבים את הרומן מתרחש בימים שלאחר רצח יוליוס קיסר. לפני גאיוס אוקטביוס, הנעזר בקבוצה קטנה של חברים קרובים, עומד אתגר ראשון מורכב: מימוש צוואתו של יוליוס קיסר, תפיסת השלטון ברומא והענשתם של רוצחיו של יוליוס. בדרך להשגת יעדים אלה חייב אוקטביוס לזכות בתמיכת הסנאט והעם הרומי, לגייס תומכים ובעיקר צבא, ולהביס את המתחרה שלו, מרקוס אנטוניוס. לרשותו של מרקוס אנטוניוס עומדים לא רק גיל בשל יותר ומעמד מוכר כסנאטור וכמצביא, אלא גם לגיונות צבא ובעיקר הכוח והעושר העצום של קליאופטרה מלכת מצרים, אהובתו.

אחרי שאוקטביוס עומד באתגר הראשון, בזכות מהלכים מורכבים של העמדות פנים ותככים, בריתות ובגידות ומלחמת־אזרחים, מתחיל האתגר העיקרי של חייו, שהוא קשה ומסובך עוד יותר: זהו אתגר השלטון והחיים היומיומיים של קיסר, שליט של אימפריה ושל עיר בירה הפכפכה, גבר ואב. חייו הפרטיים של אוקטביוס־אוגוסטוס קיסר הם לא פחות מגוונים מחייו הפוליטיים, וכמוהם הם מלאים תככים, אינטרסים, אהבות ושקרים.

החלק הראשון של הספר הוא העשיר ביותר מבחינת התרחשויות ופעילות. העושר הזה מתבטא גם בריבוי הקטעים – מכתבים, יומנים וכדומה – המרכיבים את סיפור העלילה. הקצב מהיר יחסית, והמעברים יוצרים מתח הנובע גם מן המאפיינים של טכניקת הסיפור המיוחדת. חסד עושה עמנו הסופר, שלמרות הקפיצות בתאריכי הכתיבה של המסמכים השונים המרכיבים את הפרק סדר האירועים שמתוארים בהם הוא ליניארי בדרך כלל, כך שהקורא עוקב למעשה צעד אחר צעד אחר השתלשלות הדברים.

הספר השני מוקדש לגיבורה בלתי צפויה: יוליה, בתו היחידה, האהובה, של הקיסר. המעבר בין הספר הראשון והשני חד ודורש מהקורא הסתגלות מהירה – הן לגיבורה חדשה והן לאופי השונה והקצב השונה של הסיפור.

העובדות ההיסטוריות פשוטות אך חידתיות: אוגוסטוס קיסר גירש את בתו יוליה מרומא וכלא אותה באי מבודד כעונש על שהפרה את החוקים שחוקק אביה הקיסר כנגד בגידות, ניאוף ואי־מוסריות בחיי הנישואים. ברומא, שהחברה הגבוהה שלה הייתה שטופה נאפופים ואהבות אסורות מכל מין וגיל, קל היה לקיסר לעצום עיניים מול מעשיה של בתו, שהייתה אהודה ופופולרית מאוד בעיר. דרושות היו נסיבות מיוחדות שלא הותירו לאוגוסטוס ברירה אלא לנהוג כלפי יוליה בכל חומר הדין ולהטיל עליה עונש כזה, שהיה ללא ספק טראומתי עבור האב לא פחות מאשר עבור בתו. השאלה היא, כמובן, מה היו הנסיבות האלה. ההסבר שמנסים ההיסטוריונים להציע לפרק הזה בחיי אוגוסטוס הוא חלקי, שטחי וספקולטיבי.

ויליאמס מציע בספר הנוכחי מהלך מבריק של פרשנות או השלמה ספרותית־בדיונית לפרשה זו. הוא רוקם הסבר בדיוני או בדיוני־למחצה, אך משכנע לגמרי, שמציג את ההגליה כתוצאה של שילוב מורכב ואנושי מאוד של קונפליקטים משפחתיים, פוליטיים ופסיכולוגיים בלתי־פתורים. מעניין לציין שלמרות שפרשת חייה והגלייתה של יוליה נכללת ברומן כ"ספר שני", כלומר ככפופה מבחינה עניינית וספרותית לספר הראשי – שבמרכזו אוגוסטוס – נראה שזו לא הייתה כוונתו המקורית של הסופר. כפי שמתאר נטע גורביץ באחרית דבר שלו: "הרעיון לכתיבת סיפור חייו של אוגוסטוס נבט במוחו של ויליאמס דווקא דרך סיפורה של יוליה… הוא תהה על הקונפליקט שבו נתון אב, שליט העולם, שנאלץ להגלות את בתו היחידה והאהובה…".

וידוי אחרון

הספר השלישי שוב עוסק בגיבור הראשי אוגוסטוס. אנחנו מלווים אותו בימיו האחרונים, לאחר מותם של כל חבריו ולאחר ששילח את יוליה לאי הכלא שלה בידיעה שלא ישוב לראותה לעולם. אוגוסטוס זקן מאוד, חולה וחלש, והגיעה העת לחשבון נפש. מכל ידידיו נותר לו רק אחד – ההיסטוריון ניקולאוס איש דמשק (שיש גורסים שהיה יהודי מתייוון), יועצו של המלך הורדוס מיהודה. ניקולאוס כתב ביוגרפיה אוהדת בשבחו של הקיסר אוגוסטוס, וכשהושלמה לא חזר למזרח אלא נשאר עשרות שנים ברומא. את המכתב, המהווה את הספר השלישי, כותב אוגוסטוס אל ניקולאוס, ובו הוא מסכם את חייו, את נעוריו לפני רציחתו של יוליוס קיסר, ובעיקר את המהפך שחל באישיותו אחרי הרצח – כשהחליט שייעודו הוא להנהיג את רומא "ולשנות את העולם".

אם הספר כולו ראוי לקריאה איטית וקשובה מאוד, החלק הזה – וידויו של איש זקן, שבמידה מסוימת אפשר לראות בו גם וידוי של הסופר ג'ון ויליאמס עצמו – דורש תשומת לב מיוחדת ואפילו קריאה חוזרת של קטעים ממנו. יש בו הד לתסכול של ויליאמס על כך שמרבית ספריו לא זכו להערכה הראויה (ולדוגמה ידועה – ההתעלמות היחסית מספרו 'סטונר'). רק 'אוגוסטוס', שיצא לאור כשהסופר כבר היה בן 50, זכה להצלחה מסחרית ולפרס ספרותי משמעותי.

בקטע יפה במיוחד משווה ויליאמס/אוגוסטוס בין המשורר לקיסר, ודווקא הקיסר יוצא כשידו על התחתונה: "הייעוד שלי היה לשנות את העולם… העולם היה השיר שלי, ואני נטלתי על עצמי לארגן את חלקיו לשלם אחד… ובכל זאת, אם זהו השיר שעיצבתי, הוא לא יאריך ימים אחרי. ורגיליוס, בשעת מותו, הפציר בי להשמיד את שירו הדגול (על ייסוד רומא)… מפני שאינו גמור ואינו מושלם. גם הוא הרגיש שנכשל. ובכל זאת, שירו בוודאי יאריך ימים אחרי רומא עצמה… לא השמדתי את שירו… אך הזמן ישמיד את רומא…".

האם אוגוסטוס היה יכול לכתוב דברים כאלה? ספק. אנחנו, אלפיים שנה אחריו, יודעים שהזמן אכן השמיד את רומא. אוגוסטוס בוודאי לא חשב כך. אבל מאחר שבבדיון אנחנו עוסקים, השאלה איננה האם אוגוסטוס אמר את הדברים או לא, אלא האם אוגוסטוס של ויליאמס, כפי שהכרנו אותו ברומן הזה, היה יכול לומר אותם. הסופר עצמו מתייחס לשאלה הזאת כשהוא כותב ב"הערת המחבר": "אם ישנה אמת ביצירה הזאת, היא אמת בדיונית יותר מאמת היסטורית. אהיה אסיר לקוראים אם יקבלו את דבריי ככוונתם – כיצירה בדיונית לגמרי". המבחן ל"אמת" בסיפור הוא מבחן ספרותי. ואין ספק  שהן הבדיון בספר השני המוקדש ליוליה והן הווידוי הבדיוני של אוגוסטוס בספר השלישי עומדים בו בהצלחה מרובה.

חיסרון ביופי הספרותי

מילה על התרגום לעברית. למזלי, קראתי את רוב הספר במקור האנגלי, עוד לפני שיצא לאור התרגום לעברית. למזלי, משום שספרו של ויליאמס הוא יצירת מופת בסגנונו, ביופייה של הפואטיקה שמאפיינת אותו, ובניחוח המזכיר (אך לא מחקה) את סגנון המכתבים והרטוריקה בתקופת אוגוסטוס.

התרגום של שרון פרמינגר מדויק, אבל חסרים בו ההגבהה הלשונית והיופי הספרותי של המקור, שמשקפים את הזמן, את המקום ובייחוד את הדמויות "הגדולות מן החיים". הדמויות בספרו של ויליאמס כותבות (ובוודאי כתבו במציאות) בסגנון עשיר וגבוה, רחוק מן השפה העניינית והיומיומית שמאפיינת את התרגום. בייחוד מאחר ש'אוגוסטוס' הוא רומן במכתבים, טוב היה אילו שימר התרגום משהו מן העושר וההגבהה של הכתיבה המקורית.

כדוגמה לכוונתי, אני מציעה את תרגומה החדש של פרופ' ליזה אולמן לספרו של יוסף בן־מתתיהו (שהיה כמעט בן זמנו של אוגוסטוס), 'תולדות מלחמת היהודים ברומאים' (כרמל). בהקדמתה לספר כותבת אולמן: "בתרגומי ניסיתי לשמר משהו מן מורכבות לשונו של יוספוס". כפי שמוכיחה התוצאה, היא הצליחה לעשות זאת מבלי להכביד על הקורא או להפוך את לשון הספר לארכאית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013

פורסמה ב-8 בפברואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון משפטים תשע"ג - 809 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: