החמצת האישה כאדם / מיכל ברגמן

אל תס(ג)בירו לנו כמה אנחנו לא מסוגלות או מלאכיות וכמה המניעים שלנו לא טהורים. מספיק רמב"מיות החמיצה היהדות

הסופרת סינטיה אוזיק כתבה – "הספרות היהודית וההיסטוריה היהודית אינן מייחדות אף לא קינה אחת, אף לא דמעה אחת […] על אבדן כושר היצירה הנשי" (אוזיק סינטיה, 1989. "הערות לשם מציאת השאלה הנכונה"). אף אחד לא מדבר על החכמה היהודית המוחמצת. חכמתן של נשים שלא הכרנו ולעולם לא נכיר. שלא עצרנו לחשוב עליהן, ועל מה שיכולות היו להיות. על אלה שדבריהן אינם ממלאים ספרים בספריית חכמת הדורות היהודית. אני רוצה לדייק – הכוונה לחכמת המשכיל והשותף לדרך הקהילה, לא לחכמת האם השרה לתינוק שלה בעריסתו.

לעתים, כשסאת ההתקפות על הפמיניזם הדתי עולה, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי כמה רמב"מיות הפסדנו. כמה רש"יות יכלו להיות לנו, ולא היו. כמה נערות הקשיבו לדברים החכמים שנאמרים בין אבא שלהן לבין תלמידיו, וקפצו את פיהן גם כשידעו היטב את התשובה. כמה אוצרות של חכמה, עומק ויצירה הפסדנו כשהתעלמנו מיכולותיהן של מחצית מתושבות העולם במשך רוב ההיסטוריה האנושית.

יהודיות, כמו נשים אחרות, חונכו להיות חלק. חלק ממשפחת אביהן, חלק ממשפחת הבעל. הן חונכו לחשוב על עצמן כאמהות ולתרום את תרומתן מאחורי הקלעים. לדאוג לצדדים הפיסיים של החיים, ולהביא חיים לעולם. לא כולן הושפלו, אך לכולן הועבר המסר כי הייעוד שלהן הוא פיסי, כי בזה כוחן וכי השכלה היא מחוץ לתחום. אין מדובר רק במסר עממי – האליטה המשכילה והדתית הייתה משוכנעת בכך וכתבה על כך: האישה נחותה ואינה מסוגלת לבשלות מחשבתית. ההשפעה של מחשבה זו על השכלתן של נשים הייתה עצומה, ויוכיחו מדפי הספרים שלנו.

בדורות האחרונים חלו שינויים ומה שנחשב בלתי מתקבל על הדעת אך לפני מאתיים שנה הפך לטבעי וברור מאליו בחברה הדתית של ימינו. החברה הדתית השכילה לשלב את מהפכת ההשכלה לנשים כדבר אורגני ומקובל; אפילו מהפכת הלמדנות הנשית־יהודית כבר הולכת ותופסת מקום והערכה. אישה מלומדת היא לפתע דבר טבעי.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

ההחמצה ממשיכה

אך אנו ממשיכים את ההחמצה. רוב הבנות לא זוכות להשכלה תורנית שוות ערך לזו של הבנים. כדברי ורד נעם, אנו מחמיצים את מה שקורה מהצד השקט והמכוסה של המחיצה. לא כולן תקומנה ותמחינה בקול. חלקן תחפשנה מחוזות אחרים, שבהם קולן נשמע.

הקש ששבר את גב הגמל האישי שלי היה העלייה לתורה של בני הבכור בבר המצווה שלו, כשבתיאום מראש הוזזה מעט המחיצה כדי שאראה ביומנו הגדול את הילד שילדתי בצער. לא צפיתי את ההתנפלות הצעקנית ולא את המילים הקשות שהוטחו בי מהצד הנשי של המחיצה. גם לא ידעתי אז שזו הפעם האחרונה שבה כף רגלי תדרוך בבית הכנסת הזה, אבל מאז לא מצאתי שום סיבה לשוב ולהיכנס לשם. אני חוששת שההחמצה הגדולה כאן היא שלא חשתי החמצה; חשתי ניכור, עלבון, כעס, אבל לא החמצה. המקום הפך כל כך זר ומרוחק עד שאפילו מעט מצער ההחמצה לא היה כאן.

בכל  חיינו הדתיים, שבהם לנשים אין המקום הראוי להן, אנו מחמיצים את היות הנשים בני אדם. יש בהן שיפליאו לגדל ילדים ויש בהן שתכונותיהן דומות לאלה של "מלאכי עליון ממעל"; יש נשים שבורכו ביופי צורני בלתי רגיל ויש שסגולותיהן ביצירה; ויש שלא.

יש נשים שנפשן חשקה בתורה והן מסוגלות לכך; יש נשים שהמלאכה המאתגרת והסיזיפית של גידול ילדים מתאימה יותר לבני זוגן (כי גם גברים הם בני אדם, שונים זה מזה); יש נשים שרוצות ויכולות להיות חלק מההנהגה הקהילתית; ויש כאלה שבתקופות מסוימות בחייהן יהיו אדם שנוטה יותר לכיוון מסוים ובתקופות אחרות – אותה אישה־אדם תטה דווקא לכיוון אחר. כי זה כל האדם. לכאורה אין כל חדש בכך, אך כנראה שיש חדש. חלק מהתפיסה הפשוטה הזאת הופנם עד תום, וחלקו זוכה להתעלמות, ללגלוג או להסגברה.

להסגביר לנשים

הסגברה (mansplaining) היא הסבר גברי המסביר לנשים את מצבן, בהנחה שהוא יודע מהו מצבן הקיומי של נשים טוב יותר ממי שחיה כאישה. ההסגברה תסביר מדוע מצבן השונה הוא למעשה אפליה לטובה, או מדוע הימצאותן מאחורי המחיצה היא ביטוי לסגולותיהן הנפלאות, גם כאשר חלק מהנשים יאמרו בבירור כי הן אינן חשות בנוח עם המצב הקיים. המסגביר יסביר לנשים מדוע ברכת 'שלא עשני אישה' היא למעשה ביטוי להערכה לאישה (ממש כמו לעבד?). המסגביר לעולם ידע מה טוב עבור הנשים כולן – משום שלכולן אותן תכונות. משום שהן לא בני אדם נפרדים; נשים עם בפני עצמן הן.

המסגביר יכול לבחור בטקטיקה המגביהה – אתן הנשים כל כך רוחניות ומושלמות שזכיתן לשבת מאחורי המחיצה ואשריכן שהטיפול בבית ובילדים נפל בחלקכן. הטיעון כי הנשים כה נאות ועדינות עד כי חבל להשחית אותן על עיסוק בענייני היומיום הגבריים והגסים הוא דוגמה להסגברה מסוג זה. המסגביר יכול גם לבחור בדרך הפוכה – שבה הנשים פשוט שונות מהגבר ובמובלע נחותות ממנו. מוחן אינו מותאם ללימוד גמרא, למשל. הן לא מסוגלות מטבען. לרוב יתפלא המסגביר על הנשים היוצאות כנגד הטבע, ואינן מבינות עד כמה שפר עליהן גורלן. טענותיהן השונות של נשים שונות נדמות בעיניו כחריגה תמוהה מסדרי בראשית.

המסגביר הדתי יבחר לא פעם לפנות אל הטבע בכמיהה רומנטית – כך הן הנשים העדינות/מטפלות/יפות מטבען ומי אנו שנצא כנגד הטבע. אמנם לרוב יתגאו אותם אנשים שהיהדות עניינה חתירה אל מעבר לטבע ולא כניעה לו; רק הנשים זוכות ליחס 'טבעי' שכזה.

סוג נוסף של הסגברה באה דווקא מתוך הצדקה של טיעונים פמיניסטיים, אך המסגביר נתקל בחומה בצורה ובלתי עבירה שאינה תלויה בו. הוא באמת רוצה לשתף את הנשים במעשה הדתי, אך נבצר ממנו: הפה שאסר טרם התיר. ישנן בעיות קוסמיות דחופות המחייבות טיפול שורש כלל־חברתי וארוך טווח ולכן לא ניתן לשנות את מקומן של נשים עד שלא תפתרנה אותן בעיות. תשבנה הנשים ותחכנה עד לקץ הימים, שאז יבואו הדברים על פתרונם. או שהפריץ ימות.

הסגברה כמובן אינה נחלתם הבלעדית של גברים. לא מעט נשים מוצאות טעם בהצדקת מקומן החברתי על ידי שימוש בהסגברה; כל כך הרבה אנרגיות הושקעו בחינוך הבנות לקבלת מקומן החברתי, עד שנשים רבות רואות בכך חלק מזהותן כנשים וכיהודיות. ערעור על הטיעונים 'הטבעיים' הללו יוצר תחושת איום, כאילו התוהו עומד לשוב ולכסות את הארץ. ולא היא.

שאלת המוטיבציה

פן נוסף ליחס השונה לנשים הוא טענות החשדנות. זהו שלב מתקדם בסרבנות לשינוי. אמנם החשדן יודע כי ההלכה לא בהכרח מונעת מאישה לעלות לתורה למשל, או להניח תפילין, אך דעתו אינה נוחה מכך. לשם כך הוא מגייס את ההסבר החשדני – לו היו אותן נשים עושות לשם שמים, אומר החשדן, אז יכולנו לקבלן; אך מה לעשות ואבא שבשמים סובב את הדברים כך שדווקא נשים שאין להאמין להן הן אלו שדורשות שינוי?

הטיעון החשדני הוא טיעון שלא ניתן לנצח אותו ולטעמי גם אין כל טעם לנסות לעשות זאת. איננו יודעים מדוע פלמונית נותנת צדקה ולמה אלמוני מתפלל במניין. איננו יודעים מה כוונתו של גבר המקיים מצוות ובאופן מעניין איננו מבקשים לדעת את כוונותיהם של גברים; בין אם הם דורשים שינוי ובין אם הם עמך ישראל, הם מקובלים ונאמנים עלינו כבעלי רצון להיטיב. כוונות בלתי טהורות הן עניין נשי מובהק.

מלך בשר ודם חותם את כל מטבעותיו בחותם אחד, אך הקב"ה חותם כל מטבע בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחברו. ואין אחת דומה לחברתה. אישה היא  אדם – לעתים יפה, לעתים פחות; לעתים מוכשרת בגידול ילדים, לעתים לא כל כך; לעתים כוחה יפה לפיקוד צבאי, או לבישול, או להנהגה קהילתית. לעתים היא אדם נינוח עד כדי מלאכיות ולעתים רוגז ושוצף. בן אדם.

כל כך הרבה החמצנו וכל כך הרבה אנו עוד עלולים להחמיץ. לשמחתה של האנושות היו בהיסטוריה נשים שלא החמיצו את ההזדמנות לתרום לכולנו מחריפות שכלן ומחכמת לִבן. אני מקווה שלא נחמיץ את הבנות שלנו: מי בדמות הרש“ית שטרם הייתה לנו, ומי בדמות האדם שכוונתו להיות שייך לקהילת המתפללים; פשוט כאדם.

מיכל ברגמן היא אומנית יודאיקה ומנחה סדנאות בנושאי תרבות ואומנות יהודית‎

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013

פורסמה ב-8 בפברואר 2013, ב-גיליון משפטים תשע"ג - 809 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 77 תגובות.

  1. מאמר מעניין שאני מסכימה עם רוח הדברים הבאים מתוכו ! ראוי לציין שספרי: אישה חוה אדם. קיבל את שמו מתוך המודעות להפסד ולחוסר הכרה בחצי מהמין האנושי. מהמקום בו לא נתנו לאישה את ההכרה באדם שבה. אדם שנברא בצלם. בעוד שבמשך אלפי שנים הכירו ונתנו לגיטימציה לאישה ולחוה שבה.

    • עכשיו יקשיבו לחוות דעתה!

    • על משחק המילים בין 'חוה' ל'חוות' דעת,עמד כבר רש"ר הירש, בראשית ג,כ:: '"חוה" מורה תמיד על החייאה רוחנית, "יחוה דעת" (תהלים יט,ג), "אחווך" (איוב טו,יז)'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. אפשר לקשר גם בין 'אדם' ל'דמם'. יש בצאצאי אדם וחוה גם את הכוח לחוות חוויות ולחוות דיעות, להיות מודע ל'אני', ומאידך, לידום ולהקשיב לזולת ולהרגיש כלפיו דמיון והזדהות.

      • ולדברי הגב' ברגמן, שתי הערות:

        א. תפקיד האם המסורתי אינו רק פיזי. האם מטביעה בילד את האהבה והחום, את 'תורת החסד' של הרגש הבריא, שהן היסוד לכל השכלה ומוסר. הביטחון שמשרה האם נותן לילד את היכולת להתעלות ולהצליח בחיים. אין לזה תחליף.

        ב. המגמה להגביר את השכלתן התורנית של הנשים ומעורבותן בחיי העשיה של הקהילה, היא מבורכת. אין לזה דבר וחצי דבר עם הנסיונות לאמץ את סדרי התפילה של הרפורמים והקונסרבטיבים. אנחנו מכירים את הסיפור הזה כבר כמאתים שנה. לא יצאו משם לא רש"יות ולא רמב"מיות.

        ביישוב החרד"לי שלי נשים תופסות עמדה בכל הגופים הקובעים: בועד המקומי, במועצת החברים, בועדות החינוך, התרבות והקליטה, במינהלת בית הספר ובמינהלת בית הכנסת. את דברי תורתן וחכמתן הן מפרסמות הן בבמות מקומיות והן בבמות איזוריות וארציות. אחת מהן (בכל סרלואי אולמן) כותבת כאן לעתים קרובות. ואולי דוקא, ההקפדה על ההלכה – נותנת יתר כוח להשכיל ולהצליח?

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • נ.ב. לגבי המזכירות שבה יש חמישה חברים ויש מצב שיושבים עד שעה מאוחרת בלילה היתה הנחיה של הרב בזמנו שאין רצוי שיהיה עירוב של נשים וגברים, ואכן נמנעו נשים מלהגיש מועמדות למזכירות. לאחרונה, עקב מחסור במועמדים, נקראו הנשים, בהסכמתו של הרב, להגיש מועמדות גם לגוף זה, ושונתה ההנחיה הקודמת שמעיקרה היתה בבחינת 'לכתחילה' ולא איסור מוחלט.

      • שם 'אדם' קשור בהתאחדות איש ואשתו, ככתוב: 'ויברא את האדם בצלמו בצלם אלקים עשה אותו, זכר ונקבה ברא אותם' (בראשית א,כז), וכדברי רבי אלעזר: 'כל מי שאין לו אישה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה,ב)' (יבמות סג,ב)..

        אולי ניתן לומר ש'אדם' מלשון 'אדמה', הבסיס עליו ניתן להקים בניין של קיימא, ושממנו ניתן להצמיח פירות ראויים. – הוא הבית היהודי הנבנה מהתאחדות איש ואישה והשכינה שביניהם.

        • ש.צ,אכן כך וכל מי שיסתכל בברכות הנישואין "השבע ברכות" יראה שזה התוכן "יוצר האדם" המופיע פעמיים שם בחתימת הברכות וכמו כן היחס לחתן וכלה כ"רעים אהובים" ו"משמח חתן וכלה"

          מי שרוצה להסתכל על הקידושין כאל קניין כמו קניין חפץ -שבו למיטב זכרוני לא אומרים "הרי החפץ מקודש לי" או בקניין בהמה "הרי את מקודשת לי"-בגלל הניסוח של המשנה "האשה נקנית" מתעלם לחלוטין וכנראה בזדון מכל עניין הנישואין לפי התורה וההלכה

          הגמרא בקידושין [ב:]אומרת שהסיבה שהאיש מקדש ולא האשה מקדשת היא שמאבד האבדה מחזר אחר אבדתו ולא להיפך-עניין זה הוא כה עמוק וטבוע בבני האדם פנימה שגם כיום בעידן שוויוני הרבה יותר מהעידן בו דברים אלו נאמרו עדיין הדבר המקובל הוא שאת הצעת הנישואין עושה הגבר ולא האשה וממנו מצופה להיות ה"אביר על הסוס הלבן" שיראה יוזמה ויציע נישואין

          [מעניין אגב אם אצל פמיניסטיות זה הפוך והן אלו שמציעות נישואין לבחיר ליבן?]

          • וכך כותב פרופ' חנוך אלבק:

            קניין האישה על ידי כסף או שטר אינו אלא דבר שבסמל… ובאמת לא נזכרו במשנתנו אירוסי האישה בתורת קניין אלא בפרק הראשון של המסכת שלנו,במקום שנשנו כל דרכי הקניין, ובהם גם דרכי הקניין באישה. אבל בשאר המקומות נקראים האירוסין: 'קידושין'… וכבר כינו הנביאים במשליהם את קידושי האישה כריתת ברית בין הבעל והאישה ולא קניית חפץ. מלאכי אומר על אשת נעורים (ב,יד): 'והיא חברתך ואשת בריתך', ויחזקאל ראה בחזונו: '…ואפרוש כנפי עליך… ואבא בברית אתך' (טז,ח).

            (מבוא למשנה מסכת קידושין, עמ' 308)

            • אכן כך, יש לשים לב שהרמב"ם כתב על הלכות קידושין הוא עשה זאת בספר "אישות" ולא עם שאר דרכי הקניינים בספר "קניין"

              מי שבאמת משוכנע שהיחס לנישואין הוא כמו לקניין בעלמא או כקניין עבדים ושפחות כנראה רוצה לחשוב כך ושום דבר לא יניע אותו מכך

              אני תוהה מי באמת משוכנע שבני זוג דתיים או חרדים מתחתנים היחס הוא כאל מקח וממכר של החתן את הכלה

              ברור שישר יזעקו חלק מהחכמולוגים דה לה שמטע כאן "אפולוגטיקה" אבל אם אותם חכמולוגים באמת ובתמים חושבים כך על הנישואין בהלכה ובמחשבה ההלכתית אז שיעשו בדק בית לקשר עם הסביבה

              • בין איש ואשתו יש מערכת הדדית של חיובים המתחילה ב'נישואין'. הקניין שב'קידושין' הוא בעיקרו יצירת חלות של איסור 'דאסר על כולי עלמא כהקדש'. הרחבתי בנושא, בהערותי ל'מעשה ושתי' מאת ר' הלל גרשוני, באתרא הדין.

              • עוד אוסיף שמי שמפריע לו לראות בפרק הראשון של קידושין אחרי "האשה נקנית" את "הבהמה נקנית" ו"עבד כנעני נקנה" כאילו כולם מבחינת היחס אותו הדבר כנראה לא מבין מימינו ומשמאלו בש"ס
                הכתוב וערוך אסוציאטיבית כאשר נושא מסוים נידון בהתחלה אז לאחר מכן נידונים נושאים נושקים ולו באופן טכני גם אם הם לא דומים לנושא הנידון בהרבה אספקטים אחרים

                כך במסכת סוטה שנושאה הוא כמובן דיני סוטה ובסוף המסכת ישנה התייחסות רחבה לדינים שאינם קשורים לנושא דיני סוטה כמו דיני עגלה ערופה ודיני מלחמה

                כך במסכת סנהדרין שפרק חלק שבסופו מוקדש בכלל לעניינים רוחניים עליונים ולא לעניינים משפטיים טכניים

                וכך במסכת יבמות שמוקדשת לעניין ייבום וחליצה ובפועל כוללת הרבה נושאים נושקים אחרים כמו פסולי קהל ודיני התרת עגונות וכד'

                וכך במסכת חגיגה שמלבד דיני קורבן חגיגה נידונים בה ענייני מעשה בראשית ומרכבה

                וכך במסכת מגילה שנידונים בה בכלל דיני מניין וקריאת ספר תורה והפטרות

                ישנם עוד דוגמאות ואסתפק בזה ובנידון דידן משמסכת קידושין פותחת בנישואין שיש בהם צד קנייני כאשר הכלה מקנה לחתן זכיויות ממוניות ואיסוריות המשך הפרק דן באופן אסוציאטיבי בשאר דיני הקניינים שלא דומים לנישואין מהבחינה הרוחנית והמהותית

                כל מי שלומד ש"ס בין משנה ובין גמרא מבין שכך העריכה עובדת גם במשנה וודאי ודאי שבגמרא שהיא עוד יותר אסוציאטיבית ושם הגלישה לנושאים המתרחקים ממושא הדיון הראשוני קיימת במלוא עוזה

                וזה ידוע לכל בר בי רב דחד יומא

  2. תודה אביבה. אכן כתבתי מעט על התפיסה האריסטוטלית של האישה כחלשה פיסית ורוחנית ובמילה על כך שזה השפיע על דורות של חכמים יהודים ונוצרים אבל היה צריך לקצץ. נשמע מסקרן. אחפש ואקרא.

    • כן מיכל, תמיד יש הגבלות של זמן ומקום. אבל מה שכתבת חשוב וראוי לפרסום. תודה על ההתעניינות בספר: אישה חוה אדם, שיש לו קיר משלו בפייסבוק.

    • ש.צ,רציתי להוסיף על דבריך שגם בישוב החרד"לי שממנו היגיעה זוגתי שתחיה ושמיודעינו צבי ריחם על הנשים שם את אחד התפקידים החשובים -רכזות קהילה-מאוייש ע"י אשה וכך גם תפקידים אחרים בדומה לתפקידים שהזכרת בישוב שלך

      ואכן כדבריך לא ראינו שמתנועות הרפורמית והקונסרבטיבית יצאו גדולות עולם שיצא שמעם בכל ישראל

    • על הדימוי של איש ואישה למושגים האריסטוטליים 'צורה' ו'חומר' והשימוש בדימוי זה בהגות היהודית, ראו: פרופ' שלום רוזנברג, 'וירוס יווני', באתר זה. בתגובותי שם דנתי על שימושם של הרמב"ם והמהר"ל במושגים אלה.

      • בתפיסה האריסטוטלית, 'הצורה' מבטאת את הקביעות, בעוד שה'חומר' את הדינאמיות, השאיפה התמידית לשינוי. מהר"ל מדבר על ה'חומר הזך' המשתוקק אל התורה ואל עשיית הטוב!

  3. יפה מיכל. דברים פשוטים ומדוייקים, שלהוותינו כלל לא מובנים מאליהם.

    • ש.צ,מעניין הדבר שהקונסרבטיבים "ייבאו" תלמידי חכמים מהאורתודוקסים בשביל להעלות את הרמה שלהם הן לימודית והן נשמתית

      כך למשל הם לקחו את הרב שאול ליברמן ז"ל בעמח"ס "תוספתא כפשוטה" שילמד אצלם בהיותו תלמיד חכם גדול

      וכך גם את אברהם יהושע השל ז"ל שנתבקש ללמד בסמינר הקונסרבטיבי מכיוון שהיה ביקוש מהתלמידים שהרגישו חוסר ב"יידישע נשמה" והם רצו דמות קצת יותר חסידית-רוחנית שתלמד ותלווה אותם

      • גם בין מייסדי היהדות הקונסרבטיבית היו 'ימניים' יותר, כיצחק ליסר ושבתאי מוראייס, שהיו קרובים לאורתודוכסיה, הן בענייני אמונות ודעות והן בענייני הלכה. ראה בספרו של משה דייוויס, יהדות אמריקה בהתפתחותה – תולדות האסכולה ההיסטורית במאה התשע-עשרה, ניו-יורק תשי"א. עמ' 13-45, 191-194, 291-319.

      • תיאור של הימין, המרכז והשמאל בתנועה הקונסרבטיבית, בתוך: מ' קצבורג- יונגמן, החוויה היהודית האמריקנית, האוניברסיטה הפתוחה תשס"ח 2007, עמ' 222 ואילך.

  4. דוקא הזמן החדש (ועיתון זה בפרט) מראה שלא הפסדנו הרבה.
    לא רמב"מיות ולא רש"יות, אלא שהיה להן באמת מה לומר מצאו תמיד את הדרך לומר זאת אם תחת תומר , או מאחרי וילון, או בכל דרך אחרת.
    לגבי הסגברה, זה לא שגברים סתם כך מתנדבים להסביר , זה שנשים מסוימות מבכות את מר גורלן ומבקשות הכרה גברית ו/או העדר ביקורת כלפי גחמותיהן (שמדי פעם מוצדקות, אך בהרבה מקרים טרחניות וטרדניות) כשהן לא נענות לפי מה שנראה בעינהן הן ממציאות גם שמות גנאי (כביכול) לתשובות שהן מקבלות.
    התוצאה היא שהשיח סביב הנושאים האלו הולך ונהיה דל וצפוי מראש יותר ויותר, וממילא גם מיותר.

    • ריקי1, דתל"שית

      וואו, אתה אמיתי? לא אפסו שובניסטים אולד-סקול מן הארץ….

      • ריקי,
        אמיתי לגמרי.
        ולפי רמת הטיעונים כאן סביר שיתברר אט אט שיש עוד רבים כמוני.
        אם כי אני כלל לא רואה את עצמי כשובינסט, לכל היותר נגד פמינזם מהסוג הקשקשני .(אך הנפוץ.) אם יש לך טיעונים קצת יותר עניניים, מלהסביר לי שאני לא אופנתי , אשמח לשמוע ולהגיב בהתאם, ובינתיים המשך יום נעים לך.

      • הם אמיתיים לגמרי, ריקי. מה? פעם ראשונה שאת רואה קריקטורות מהלכות ומשפריצות באינטרנט?

      • צבי כפרה,
        האהדה המדומה שאתה זוכה לה לא תוכיח את עצמה בשעת מבחן.
        חבל שתשלה את עצמך.

  5. ריקי 1,ברוכה הבאה למציאות ונעים להכיר לך את העובדה שלא כולם כורעים ברך לעגל הליברלי והפמיניסטי ולא כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים

    אכן יש דעות שונות בנושא זה של הבדלי גברים-נשים ואם את עד כדי כך מנותקת מהמציאות ואת חושבת שמי שלא חושב כמוך הוא או שוטה או רשע כנראה שדיון ענייני לא תוכלי לנהל

    לפחות כך זה נראה

  6. גם אני מצטרף להנ"ל ואומר מייד שאני גם לא רואה את עצמי שובניסט ואני פשוט חושב שהאידיאולוגיה הפמיניסטית מכילה דברי אמת עם הרבה שטויות וכדאי לעיין בכל טיעון לגופו בנושא הנ"ל

  7. אשר ואמיר ולוינגר – ק ר י ק ט ו ר ו ת

    • רועי,
      "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות/קריקטורות אשר אמרת עמם אכבדה "
      מעדיף להיות קריטורה בעיניך, מאשר לתמוך בתנועה שדוגלת למעשה בהרס התורה.
      וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם.

  8. אני רק ממלא את תפקידי להזהיר מפני טרולים כמו: אמיר ואשר ולוינגר

      • אשר,אני מציע לך לא לקחת ללב כל מיני צעקנים טרדניים כמו רועי ל שהיות ואין להם שום יכולת וידע לנהל דיון רציני הם מסתפקים לזעוק ולהאשים כל מי שלא מסכים איתם שהוא טרול או משוגע

        וכדרכם הטובה של הבולשביקים בבריה"מ ששלחו לבתי משוגעים מתנגדים פוליטים שהרי איך אפשר לשיטתם שלא להסכים עם התיאוריה השלטת? מי שלא מסכים הוא ודאי משוגע שאין לדון עימו ולבוא איתו במו"מ

        זה בסדר תאמץ את האימרה שהאווילים האלו בעצמם משתמשים בה כלפינו "הכלבים נובחים והשיירה עוברת"

      • אמיר,
        אני לא לוקח ללב.
        אני באמת נבוך, מבן אדם שלא מסוגל להתמודד עם טיעונים, וחושב שאם הוא יגיד טרול זה יקדם את מעמדו בדיון.
        מה שמביך עוד יותר שכנראה הוא מקבל על זה כמה נקודות מ"קובעות דעת הקהל בקבוצה בפייס.
        געגועי לגן הילדים.

    • לרועי – יישר חילך על מילוי התפקיד המזהיר להזהיר מפני טרולים. כדאי לציין שמתכונות הטרול להפוך לצור איתן כאשר הוא נפגש עם 'בני האור'. אנחנו מומינים בני מומינים.

      בברכה, מומין-טרול

  9. לאשר ואמיר –
    ככל הנראה אתם לא נשואים, ולא מבינים מה המשמעות של להיות אשה בעולם הגברו-דוקסי.
    אז הנה טרחתי והנפתי ידי ללקט כעמיר גורנה כמה פכים קטנים, שמראים איך ההלכה (יותר נכון – השילוב שלה עם המנהג) גורמת אולי שלא בטובתה להדרת נשים:

    * מעמד בקהילה –
    בקהילות הגברו-דוקסיות, חלק מענייני הקהילה נסגר בבית הכנסת. ככה זה.
    יתירה מכך – עצם הפעילות הקהילתית מרוכזת בחלקה הגדול סביב בית הכנסת.
    עכשיו, מי רשאי להגיע לבית הכנסת ולקשקש על ענייני דיומא? אנו הגברים, כמובן (יש לנו בין רבע שעה בין מנחה לערבית (אלו שטורחים להגיע), שעתיים כל שבת, שעתיים-שלוש כל חג, חצי יום כל שמחת תורה…)
    וכשיש ועד קהילה – מי משתתף בו? זה תלוי בקהילה, אבל גברים זו ברירת המחדל.
    תוצאה – באופן טבעי לגמרי, נשים לא תמיד יכולות להשפיע על התנהלות הקהילה, גם בדברים שנוגעים אליהן.

    * מעמד בדיונים משותפים –
    אם איכשהו הגברו-דוקסיה איפשרה דיון משותף בין גברים לנשים, ברגע שהנושא מערב פן הלכתי הנשים אוטומטית בעמדת נחיתות – אפילו הגבר היותר-דתלייטי רואה עצמו כרוגצ'ובר לפחות, ביחס לנשים בוגרות אולפנה שמבינות אולי בסעודת אמנים וכו' ומה להן ולהלכה. וכמובן שאם הנושא חשוב מספיק, תופנה שאלה לרב הקהילה (גבר, ניחשתם נכון) ותשובתו נובעת מאותו מקום בערך, עם כל הרצון הטוב להתחשב בנשים.
    תוצאה – בשאלות כמו האם לאפשר מניין נשים לקריאת מגילה בפורים, או האם בטקס סיום בבי"ס ירשו לבנות כיתה ג/ד/ה/ו לנכוח/לדבר/לשיר/לרקוד (בחר בהתאם לרמת חרד"ליות קהילתך) – העמדה הנשית נשמעת אולי דרך הבעל, אם בכלל.

    * היעדרות מהבית –
    באופן טבעי, לגבר יש חובה להתפלל, אז הוא משאיר את אשתו בבית עם הילדים (כמה נוח).
    כמו-כן, לגבר יש חובה ללמוד משהו (דף יומי וכו') – אז שוב הוא יוצא מהבית.
    כמובן, גם לאשה יש חוגים וכו', אבל בזה היא שווה לגבר (מכון כושר, כדורסל עם החבר'ה וכו').
    תוצאה – הנצחת 'מעמד האשה' בבלטה שליד הכיור (הביטוי נאמר בהגזמה-מודעת-לעצמה…)

    * דיני טהרה –
    נושא רגיש ומביך, אבל מה לעשות, חלק מהחיים. מי שקובע את החומרות או הקולות הם כמובן גברים.
    גברים לא נדרשים לעבור את סאת הייסורים שמתחילה בגיל הנערות ונמשכת רוב החיים (!) בדמות בדיקות פולשניות – עצמיות וגניקולוגיות – טבילה בחשאיות מדי חודש, שליחת עדים לרב, נטילת הורמונים וכו' וכו'. אם הייתי מברך 'שלא עשני אשה' הייתי מתכוון רק לזה.
    התוצאה – החומרות היתרות בנושא נידה ובדיקות גורמות לתוצאות קשות, תחת הכותרת המלבבת של 'טהרת עם ישראל' ואכמ"ל.

    * תשתית היחס לנשים –
    השגרה היהודית שאנו חיים אותה היא כידוע העתק דהוי ומטולא של העולם היהודי לפני אי-אילו אלפיים שנות.
    העולם הזה כולל – זהירות, משפט אקדמי לפניך! – טקסטים קנוניים + ריטואלים סקראליים, המכילים באופן אינהרנטי הדרת נשים, החפצת נשים, העלבת נשים וכו'. אמנם זכינו לאנשים כלווינגר ואמיר הטחים את הקיר באפולוגטיקה תפלה, אבל בינך לבין עצמך אין לך אלא להודות שהמצב לא מזהיר:
    החל מ'שלא עשני אשה', עבור דרך כל 'יהי רצון' שמניח שהדובר הוא זכר, משם דרך מעשיות ואמרות חז"ל שנחשפות לכל לומד ממוצע של הדף היומי (או קורא עלוני השבת), ועד למיקום הנשים בבי"כ.
    התוצאה – באופן לא מודע, תשתית היחס לנשים מניחה מראש מעמד נחות של האשה כמעט בכל תחום.
    let's face it, כמו שאומרים.

    • אברם,אומר לך שבתור אחד שבתוך עולמי אני יושב ואני מכיר את הציבור הדתי לאומי גם את הבורגנות הדתית וגם את הציבור החרד"ל אני יכול לומר לך באר באר היטב שכל מה שהעלית לא מציק בכהוא זה לרוב נשות הציבור הנ"ל למעט כמה פמיניסטיות צעקניות שמינו את עצמן להיות השופר של בנות ישראל

      ולגבי החומרות בדיני נידה-חבל שאתה אומר כאן דברים לא נכונים ביודעין וכנראה עבורך כל עוד לא מבטלים את חומרת ר' זירא לא תנוח ולא תשקוט

    • אברם,קצת משונה ללעוג לאורתודוקסיה בכינויים שנונים כמו "גברו-דוקסיה" בעוד אתה הגדרת את עצמך כאורתודוקס בעצמך

      אבל כנראה שתמיהתי אינה במקומה ופיצול אישיות הוא אחד מקווי האופי המייחדים שלכם

    • רציתי להעיר כאן לגבי ה"האשמות" של אברם כאן ואתייחס למה שאני רואה עניין:

      לגבי מעמד בקהילה:התיאור כאן שגוי וברוב הקהילות יש נוכחות ערה של נשים בענייני הקהילה

      לגבי רב קהילה כגבר-בהרבה מאוד קהילות גם לרבנית אשת הרב יש משקל משפיע ולגבי שאלות כמו שהוא העיר שיתפלא לשמוע כמה נשים בעצמן הן בעלי דעות שמרניות בנידון והן מקבלות את המצב כמו שהוא

      מה לעשות שרוב נשות הציבור הדתי הן לא סטייל מיכל ברגמן הכותבת כאן.

      ואגב בדיונים הלכתיים של הקהילה וכד' למעט העובדה שהרב הוא גבר אין הבדל בין גברים לנשים ואם אשה תאמר דבר מה נכון ומיוסד הלכתית לעומת גבר עם הארץ מדאורייתא יקשיבו לדבריה ולא לדברי העם הארץ-אברם ולא בפעם הראשונה משחיר את המציאות בכדי לזעוק "צריך לשנות".

      לגבי היעדרות מהבית-מה אברם רוצה? שעכשיו גם נשים יעשו מילואים ולא הגברים ושהנשים יחוייבו גם הן בתפילות ציבור כמו הגברים? האם בעולם הכללי אין הבדלים בין גברים לנשים בעניינים שוטפים? אולי גם אברם יתלונן שגברים לא יולדים ולא מניקים? חוץ מזה האם נשים באמת ובתמים היו רוצות להתחייב בכל התפילות הציבוריות?

      לגופו של עניין-התורה וחז"ל בעקובתיה אכן רואים באימהות ובדאגה לבית תפקיד גדול של הנשים ואילו הגברים בדר"כ אמורים לקחת על עצמם את ענייני הציבור ולא רק התורה כך גם במציאות המודרנית עדיין הנשים הן הלוקחות בעיקר את משימת הטיפול בילדים וכשראיתי אחרי לידת בני הבכור מה אשתי עוברת בלידה ואחריה-ולא בעקבות "ההלכה הגברו דוקסית" אלא בעקבות המציאות שנשים יולדות ומניקות וגברים לא מציאות שגם מיכל ברגמן הכותבת וגם אברם לא יוכלו לשנות- ממש הבנתי עד כמה הפטור מתפילות ציבור ובכלל מצוות עשה שהזמן גרמן כה נצרך

      מה לעשות שאני מסתכל במציאות כהוויתה ולא דרך מודלים תיאורטיים בנויי סיסמאות של הפמיניזם הלוחמני?!

      דיני טהרה-כבר כתבתי שה"חומרות" עליהם מדבר אברם מצוצות מהאצבע וממוחו הקודח ודווקא גדולי הפוסקים משתדלים להקל כמה שיותר. נכון שהדינים האלה לא קלים ו"לפום צערא אגרא" ובניגוד לדברי אברם למשל את חומרת ר' זירא קיבלו על עצמן בנות ישראל וחכמי ישראל נתנו את הגושפנקא

      ומה אברם רוצה ? לבטל את דיני הנידה? ועוד להפיץ את בשורתו לאורתודוקסים?

      ואם נשים היו פוסקות אז היה משתנה משהו מההלכה הפסוקה?

      לגבי האשמתי ואשמת לוינגר ב"אפולוגטיקה תפלה"-אחלה דרך לסתום דיון. לא מתייחסים לכל טענה לגופה ופשוט מכתירים הכל במילה אחת שסוגרת עניין ומראה על כך שבעצם הכותב מולך לא באמת מאמין במה שהוא כותב שהרי דבריך הם האמת הצרופה שמי שלא חושב כמוה הוא משוגע או שקרן

      אז גם אני אכתיר זו במילה אחת-דמגוגיה

    • http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=13526&cat_id=3897

      זה בשביל המגיב למעלה שרואה את דרכו כמושפעת מהרב שרקי ובשביל קוראי האתר-שיעור מוסרט של הרב שרקי על נושא מעמד האישה ביהדות בו כלולים כמעט בכל מילה בו מה שמכונה ע"י המגיב למעלה "אפולוגטיקה תפלה" ו"מצב לא מזהיר"

      שיעור מעניין וכדרכו של הרב שרקי עמוק ובעל תובנות

      מעניין מה ""תלמידו המובהק"" יאמר על ה"אפולוגטיקה התפלה" בשיעור של מורו ורבו

      והציבור ישפוט

    • http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4470219,00.html

      למגיב שמעלי שזועק מרה על "להיות אשה בגברו-דוקסיה"

      כדאי לו ולדומיו לעיין במאמר כאן בלינק של הרב רפי פוירשטיין -מילים כדרבנות!

      • התגובה כוונה כלפי תגובתו של אברם העברי מה10 בפברואר

        פשוט כל כדאי לקרוא את מאמרו של הרב פויירשטיין-לחשוב שקבוצה קטנה אך רעשנית מדברת בשם הציונות הדתית פשוט מעורר רחמים.

      • אובססיבי

        • דניאל,קרא לזה אובססיה או איך שתרצה ושיגרום לך להרגיש טוב

          מבחינתי זו עשיית צדק מתבקשת עם התעמולה של הקונסרבטיבים המתחזים כאן שנוהגים כסוס טרויאני בתוך המחנה האורתודוקסי

          אז תסתכל על זה איך שתרצה ותבוא עליך ברכת הטוב

          • אתה בעצם מתייחס לקוראים כאל חבורת מטומטמים ובורים שצריכה את ההסברים המלומדים והעמוקים שלך איך לזהות קונסרבטיבים. כי אתה ראית את האור ולמדת לזהות אותם.
            הוא זה שאמרתי, גמל שלא רואה את דבשתו.

            • לא גוטה לא

              אני שם את הדתיים הליברלים מול מראה וטוען כלפיהם "טול קורת בית הבד מבין עיניך"

              היות ולפחות חלק מהמגיבים כאן שמזוהים עם ה"אורתודוקסיה הליברלית" שמכחישים בזעם את זה שהאידיאולוגיה שלהם זהה לחלוטין לזו של הקונסרבטיבים והם מנסים לטייח את זה אני מראה את האמת. אני דווקא יודע היטב שרובא דאינשי יודעים לזהות והם מספיק אינטיליגנטים בכדי לדעת שההבדל המלאכותי בין ה"אורתודוקסיה ליברלית" לבין הקונסרבטיבים לא עובר מסך.

              יש לך בעיה עם המראה שאני מציב? משהו בסגנון "על ראש הגנב בוער הכובע" אולי?

              • 'מקור ראשון' או 'דיילי מירור'?

                לאמיר – שלום רב,

                הצבת מראות היא פעולה חשובה מאד, ומוקדש לה העיתון Daily Mirror. ברם, כשהיא נעשית לדבר של יום יום – יש בה טעם של מירור.

                אני ממליץ על סוג שונה של הצבת מראה, המומלץ במקורותינו הראשונים: 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם'. זוהי 'אספקלריא המאירה'!

                בברכה, ש.צ. שפיגעלמאכער

                • ש.צ שלום רב

                  ככל הנראה בנושא זה נישאר חלוקים

                  כמוך אף אני אביא מדבריו של שלמה המלך ע"ה

                  "את לחבק ואת לרחק מחבק……עת מלחמה ועת. שלום"

                  כאשר דוברי הדתיים הליברלים ברשת מתבטאים בבוטות והשתלחות וחוסר כבוד כלפי מתנגדיהם השמרנים הם לא יכולים לשחק את המשחק של ה"נעלבים ואינם עולבים" ולהיפגע כאשר מבקרים אותם באופן נוקב

                  אם הם יודעים לתת ביקורות נוקבות הם צריכים לדעת גם לקבל ביקורות כאלו בכבוד

              • מדוע אתה משים את עצמך כחוקר ובוחן לבבות? "הם" אומרים שהם אורתודוקסים, ו"אתה" אומר שהם לא.
                ביום שבו יהיה לך גלאי אמת נמשיך את השיחה.
                ושוב אתה לוקח את המקום של "ההוא" שיודע יותר טוב מכולם: יותר טוב מהכותבים, יותר טוב מהקוראים, יותר טוב בעצם מאלוהים.
                ולא, אין לי בעיה עם דעותיך. אני אפילו במובן מסוים ב"צד" שלך בהקשר הנ"ל. הבעיה היא עם הפוזיציה.

                • דניאל,זה לא עניין של בחינת כליות ולב ועיסוק בחוכמת הפרצוף וכד'

                  זה עניין של סבירות בסיסית.

                  כאשר אני קורא את הדעות של לפחות חלקם אני לא יכול שלא לזהות שמדובר באופן ברור בעמדות של הזרם הקונסרבטיבי שאותן אני מכיר ויכול לזהות שאין להם שום קשר להגדרה הכי בסיסית של יהדות אורתודוקסית.

                  לכן אני עושה את ה1+1 המתבקש שלא רק אני עושה אגב אלא כל המתנגדים לזרם המכונה "אורתודוקסי ליברלי" שמבחינים בכך מיד

                  אשאל אותך ככה: אם יבוא אדם שיאמר לך שהוא מאמין שישו הוא המשיח והוא הבן של הקב"ה ותורתו ותורת שליחיו אמת והוא היה מפרט לך את כל הסקרמנטים והדוגמות של הכנסייה הקתולית שבהם הוא מאמין ואחרי כל זאת הוא יתעקש לומר לך שהוא בכלל יהודי דתי אורתודוקסי לא היית נתקף בהתקף צחוק?

                  האם היית תוהה ואומר לעצמך "הוא אולי מאמין בנצרות הקתולית אך אם הוא מגדיר את עצמו כיהודי אורתודוקסי מי אני שאגדיר אותו כנוצרי קתולי"?

                  משום מה נראה לי שהתשובה לשאלות אלו ברורה ואתה בעצמך מבין שלפעמים הגדרת זהות היא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית וכך לדעתי גם במקרה שאנחנו מדברים עליו.

                  היות ואני לא רואה שום הבדל בין ההשקפה הקונסרבטיבית לבין ההשקפה של חלק מהאורתודוקסים הליברלים אני מסיק את מה שאני כותב

                  זה לא מרוח הקודש ולא מבחינת כליות ולב

    • http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4479940,00.html

      לגבי דברי אברם העברי על ה"אפולוגטיקה טפלה" בעניין מעמד האשה.

      שיעיין נא בסרטון הזה בדברי הרב שרקי הנערץ עליו-מעניין מה יש לו לומר על הדברים.

      שמא יאמר "הדברים יצאו מהקשרם" או "זה לא הרב שרקי האמיתיי אלא כפיל שלו" או "הרב לא אומר בציבור את דעתו האמיתית"[שאותה הוא מעביר במרתפים סודיים רק למיודעינו העברי ועוד כמה בני עליה שהם מועטים כמובן]

      מעניין מאוד

  10. אבי,
    מה הקשר ?
    ניהול קהילה זה נושא מעניין, הקשר בינו לבין שינוי ההלכה על בסיס הנחות יסוד ריקות , כמעט לא קיים.
    (ואגב אני נשוי לא ממש טרי , ואשתי הרבה יותר פעילה ממני בקהילות השונות אליהן יש לנו איכשהוא קשר, ובכלל מניסיוני הנשים בהרבה מובנים הרבה יותר משמעותיות בגיבוש החברתי של קהילות, הגבריןם בדר"כ עובדים הרבה יותר שעות ופחות מתענינים בכל זה, אבל כאמור זה כמו כל הפוסט שלך לא קשור לנושא כלל)

    • אשר,זה עתה הגבתי למטה ומה שרועי ל כתב לך שהוא ניסה לדון איתי ועם לוינגר ולא הצליח אז תדע שמדובר בשקר שכן הוא אפילו לא ניסה לדון עניינית אלא רק לומר את דעתו ללא שיפריעו לו החרד"לים שחלק מהם הוגדרו על ידו כ"כת"[אנשי הר המור]וכ"שורש כל דלף"

      מה שהוא עושה כאן בנבלות ושחצנות זו סתימת פיות כפשוטה וכנראה ההשוואה שלי לבולשביקים הייתה במקומה יותר משחשבתי.

    • בעצם אתה שואל – מה הקשר בין ההלכה לחיים?
      שאלה טובה.
      אגב, אתה עוד חייב לנו מדיונים קודמים איזושהי תובנה מנוסחת בנושא כלשהו (לא כ"כ חשוב איזה – רק שיהיה ברור מה בעצם אתה אומר… למשל משהו על דיני טהרה והעומק האמיתי מאחורי דעת התורה בזה וכדומה).

      • לא אבי, אני שואל מה הקשר בין הדיון לבין הטיעון שלך, אני יודע שזה קשה אבל תשתדל להתמקד.
        לגבי הסיפא , אני לא חייב לך (ובטח שלא "לכם" , מי זה "אתם" בכלל ?) כלום, אם יש לך שאלות כלשהן בהקשר לדברים שכתבתי באיזה דיון אתה מוזמן לשאול, שאלות כוללניות קנטרניות או סתם לא עניניות לא יתקבלו בברכה
        ערב טוב.

  11. אברם,למען הגילוי הנאות גם אני נשוי ובלי שום קשר אומר לך שמצאת פיתרון טוב להתמודדות עם טענות

    שלפת את מילת הקסם "אפולוגטיקה" ובזה גמרת עניין.

    פעם אחת לא ראיתי שהתייחסת עניינית לאחד מהמובאות שלוינגר או אני הבאנו ותה מסתפק באמירות כלליות וריקות

    מה אומר? שנהייה כולנו בריאים

  12. אשר,

    ניסיתי פעם לנהל דיון עם לוינגר ואמיר אתה יכל לדפדף אחורה, ולבדוק בגליונות קודמים. זה פשוט בלתי אפשרי כמו שהראה אברהם העברי בגליון קודם או לפני זה על הטרוליות שלהם. אתה כנראה נמצא על אותה סקאלה ככה שאין טעם, פשוט אין טעם לנהל ויכוח אתכם. אתה סה"כ צריך להודות לי שאני לא מבזבז את זמנך. אני את שלי עושה בלציין שפשוט אין טעם לנהל עם שלושתכם ויכוח. אתם בכל מקרה מנהלים שיח חרשים עם עצמכם ודי נוח לכם בשלולית הגברית טסטורונית שלכם. אשריכם!

    • רועי,
      לפי האופן בו הפצעת לדיון פה, דוקא אתה זה שמסתמן כאן כטרול.
      קח לתשומת ליבך.

      • אשר,לא רק שהוא טרול גם כמו שאמרתי לך הוא משקר במצח נחושה

        כאשר הוא טוען שהוא התדיין איתי ועם לוינגר באופן ענייני והמסכן לא הצליח

        תראה שם בדיון על המאמר "תבניות זרות" איך לוינגר ואני הבאנו סברות ומקורות [לוינגר כדרכו בקודש הביא הרבה מקורות גם תורניים וגם מחקריים]

        וכתבנו באופן ענייני ומכובד והוא פסל את הדברים ישר בטיעונים לא מנומקים של "אתם חרד"לים שמעמיסים את האידיאולוגיה שלכם" בלה בלה בלה וכיו"ב בלבולי שכל

      • אמיר,
        לא מפתיע אותי , אך גם לגמרי לא מעניין, יש ברשת כמוהו בכמויות. (אלמלא הייתי חש לכבודו משום מה, הייתי מתנסח בלשון העם "כמו זבל", אך אין דרכי בכך, גם כשזה לגמרי מתבקש)

  13. רועי ל,מעבר לכך שלא זכור לי שמתי שהוא דנת איתי בכלל

    אתה יכול לראות ולהיווכח שלי וללוינגר היו דיונים רציניים כאן עם מגיבים רציניים שלא הסכמנו איתם בכלל אך מכיוון שהיו מקורות+סברות ורצון להיפתח לדיון התנהל דיון נורמאלי

    אם אתה יכול להביא לינק על דיון שהיה לך או איתי או עם לוינגר הואיל נא ותביא ואוכל להתייחס

    בכל אופן לא זכור לי שהיה דבר כזה

    • אשר,אכן כדבריך וכל הזבל הנכתב כאן על ידי שני הלייצים נשמר ב"גזור ושמור" לפעם הבאה שאחד מהם יעז לטעון כלפי מאן דהוא שהוא מדבר באופן לא ענייני ומכובד

      כנראה שצדקת מאוד בכך שהליברליזם מתבטא יותר כקבוצה חברתית מאשר אידיאה המיושמת באמת

      רואים את זה כאן שחור על גבי לבן

  14. הדיון על המאמר של יוסף מגנהיים כמדומני

  15. רועי ל,זה עתה עברתי על הדיון על מאמרו של יוסף מגנהיים ואני חייב לציין שאתה חוצפן גדול

    אני ולוינגר הגבנו לתגובותיך לא בהתלהמות ולא בזלזול ואפילו אני כתבתי שבאספקטים מסויימים הצדק עמך

    אמרנו את טענותינו בנימוקים ובהרחבה ואילו אתה גם שם בכלל לאניסית להתייחס עניינית לטענותינו ורק שפכת עליהו את כל הכעס שלך

    מהתגובות שם נראה שאתה פשוט מתעב את הזרם החרד"לי והמתדיינים כאן מוזמנים לראות שכתבת שם על החוג של הר המור שמדובר ב"כת" וכתבת שם לדרול שצריך להעיף את החרד"ל שהם "שורש כל דלף"

    ובקיצור השנאה קלקלה לך את השורה ומה שעשית שם היה רחוק מאוד מדיון ענייני

    אבל יפה עשית ששלחת לשם את המתדיינים שם הם יראו את ה""תגובות הענייניות"" שלך ואת התגובות שלי ושל לוינגר שאמרנו את דעתינו בנימוקים וסברות

    בקיצור:לטובת המתדיינים מדובר בדיון על המאמר של יוסף מגנהיים "תבניות זרות" והציבור החכם ישפוט מי התדיין שם עניינית ומי פשוט רצה "להכות בחרד"לים שהם שורש כל דלף"

  16. עוד יש להוסיף לגבי שנאתו חסרת המעצורים של רועי ל למתנגדיו לדעה שבדיון על מאמארו של מגנהיים הוא כתב בדאגה שלחרד"לים יש השפעה בישיבות והמכינות והצבא ובתנועות הנוער.

    בקיצור יצא המרצע מהשק והפחד מעוצמתה של התורה בטהרתה שהביאו יוצאי "מרכז" ו"הר המור" ושלוחותיה [כמובן ביחד עם שאר הישיבות אלא שאני מזכיר את הנידונות כאן]גורם ליצורים כמו רועי ל לשקשק מפחד ולזרוק בוץ ללא שום תוחלת וכמשל על הילד שחומת ארמון המלך הגדולה הפריעה לו לראות את הנוף והוא זרק עליה אבנים בכעס במחשבה תמימה שכך הוא יהרוס את החומה

    לא נורא אפשר להבין את הפחד והכאב ולהביא לבוכים ממחטות.

  17. רק תיקון כתבתי "החרד"ל שורש כל דל", לא "דלף".

    ואכמ"ל ודו"ק וצע"ג (ונמצא בספרים הקדושים בסוד והר סיני עשן מאוד ובסוד הלולקע של הבעש"ט שצע"ג זה צריך עישון גדול ודפח"ח).

  18. על מה שנכתב בשעה 22:41 ו21:16
    [הזבל הזה לא ראוי לכינוי תגובות]

    נאמר "ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות"

    אם שני החכמולוגים האלו היו מתדיינים בעצכ"ח ממזמן היו אוכלים אותם בלי מלח ולא היו עושים להם הנחות על השמצות מהסוג הטוקבקיסטי הירוד ביותר כמו הזבל שהם שופכים כאן

    לא נורא כמו שרועי ל כתב בצדק רוב הסגל החינוכי של הציבור הדתי הוא לא מה"אורתודוקסים הליברלים" ולא הם אלו שיובילו את הדור וצעירי הצאן

  19. אמיר יקירי, אבל למה להיות היסטרי אני ממש מציע לך להתנסות בפרשנות החסידית לצ"ע. נשמע שאתה צריך קצת להשתחרר מותק. מכל הליצנויות האלו שרודפות אותך, מכל הנשים הפמיניסטיות שאתה מודאג מהן, מכל הלייטים. קח לריאות אחי, ותשמע לי אל תשחרר מיד.

  20. צבי ורועי ל,אומר לכם שאין לי זיכרון קצר

    ואם רק תחשבו באחד הדיונים כאן ליבב בצדקנות על "תגובות לא ענייניות" או "חוסר כבוד" וכיו"ב זעקות הקוזאק הנגזל

    אזכיר לכם את ""תגובותיכם"" מכאן -המאמר "החמצת האשה כאדם" של מיכל ברגמן שישימו את הצביעות והגסות שלכם מול מראה

    כך שלא לעולם חוסן!

    נ.ב

    אכן כל הפוסל במומו פוסל וכנראה שלא לחינם נפקדתם מאחד הדיונים הענייניים והמעניינים שהיו כאן באתר [על מאמרו של יואב שורק "בדה לך דת"]

    ולא לחינם אחד המגיבים הרציניים יותר כאן שמקבל באופן קבוע "שבחים" מצבי בכלל לא טורח לענות לשטויות שלו
    ולרועי ל לך הוא ענה פעם אחת בטון מזלזל כראוי לך

    היות וה""תגובות"" שלכם הם בגדר של בל תשחית על אותיות יאה לכם הכתר העלוב של "תגובות קריקטורה"
    ולא רציתם להיכנס לעובי הקורה מתוך מוגות לב בדיון שהזכרתי וכד'

  21. אמירי יקירי, דחוף, אבל דחוף אתה חייב לשחרר לחצים אחי. סע לאומן, סע להודו, סע.

    דע לך אחי היקר, שכתיבתך משרה עלי שמחה גדולה יחד עם עצבות גדולה ממנה. שמחה כי אני רואה כתיבה משובחת ועניינית חפה מכל חוש הומור. ועצב גדול ממנה על כי אין עיתותי בידי יתר על המידה לכתוב לך יותר ולהנות מפנינך. אחי יקירי! סימני קריאה הם כאלו ניינטיז. נכון שהדתיים תמיד מפגרים בעשור אחר אופנות וכו', נכון, גם נכון, אך עדיין אחי טון אפוקליפטי, עדיין מצוי בניינטיז. אז אחי יקירי, שדרג מחלצותיך אזור כגבר (ועוד איזה גבר!!!!) חליצך והרה לנו שנית נוצותיך. אנחנו כבר נמסים. מת עליך.

  22. לגבי ה""תגובה"" שמעלי סיפור מעניין:

    על הרב חיים צימרמן זצ"ל שהיה תלמיד חכם בולט בארה"ב אחרי השואה ועלה ארצה מאוחר יותר מסופר שהוא היה חד לשון ותקיף וכשהוא קיבל ספר בשביל לתת לו "הסכמה" והוא חשב שהספר לא ראוי לעלות על שולחן מלכים הוא הביא לכותב במקום הסכמה דף מקורות עם המקורות מהש"ס והפוסקים לדין "בל תשחית" בשביל לרמוז לכותב ברמז עבה שהוא כתב דברים לא לעניין שמשחיתים את הדיו והנייר.

    הוא הדין לגבי הזבל שנכתב למעלה שהיה ראוי לעשות לו כך

    ודי בזה למבין

  23. לשם איזון של המאמר הנ"ל של מיכל ברגמן אביא לתועלת הקוראים המעוניינים מאמר של הרב חיים נבון שלדעתי מומלץ לעיון בהקשר זה בבקשה:ארמון הפמיניזם, צריף התורה

    בכל הנוגע לתורה ולפרשנותה, ד"ר תמר רוס מעלה תאוריות פוסט מודרניות מתוחכמות על ריבוי פירושים וריבוי אמיתות, ועל הצורך להשלים עם עולם של חוסר ודאות. אך בשום מקום בספר לא עולה כל שאלה בנוגע לאמיתוֹת הפמיניזם. רוס טוענת שבמידה שהפמיניזם מחלחל לחיי המאמינים ומשפיע, יש לראותו "כמתת ה´ וכהארה מגבוה". בכך היא סותמת למעשה את הגולל על כל ניסיון לשפוט את הפמיניזם באופן ענייני
    (הרב חיים נבון ירחון נקודה עורך מוטי קלפר )

    2007-11-11

    ישנן פמיניסטיות הטוענות שכבר הפסוק הראשון של התנ"ך נגוע בהטיה גברית. למה "בראשית ברא א'-והים" ולא "בראשית ילדה אלוהים"? הטענה המהממת הזו רק מראה לנו מה עומק הפער בין היהדות האורתודוקסית לבין הפמיניזם הרדיקלי. פרופ' תמר רוס, בספרה "ארמון התורה ממעל לה – על אורתודוקסיה ופמיניזם", אינה מסתפקת בגירוד פני השטח של העימותים הללו, אלא מתעקשת לחפור עד שייחשפו שאלות העומק. אלא שהחפירות הללו מאיימות למוטט את הבית כולו.

    הליקוי המרכזי שאני מוצא בתפיסתה של רוס משתקף כבר במבנה הספר. רוס סוקרת שלבים שונים של הניסיונות להתאים את היהדות לגישה הפמיניסטית, ושופטת את מידת הצלחתם. הבחירה במבנה זה היא הכרעה מתודולוגית, אך גם אמירה עניינית. מבנה הספר מכתיב את הפמיניזם כאקסיומה, ואת היהדות כמסטיק אלסטי שאפשר למתוח לפה ולשם כדי להתאימו לאקסיומה זו.

    כדוגמה קיצונית – שאף רוס מביאה בבחינת "reductio ad absurdum" (עמ' 228) – מוזכרת גישתה של הפמיניסטית היהודית ג'ני קיין, שטוענת כי "אם ברצוננו לעשות את היהדות לדת המעצימה נשים, הדבר מחייב להשליט ביהדות אֵלה נשית במלואה, מינית וחזקה" (עמ' 229). על פי דת חדשה זו, המקרא השתיק את האמונה באשֵרה-עשתורת – ועלינו לחזור ולשקם אמונה זו, כדי לקדם את האג'נדה הפמיניסטית. קיין נאבקת להוכיח שהמקרא הציג את עבודת האלילים באופן מסולף ומטעה; למעשה, האלילות ראויה להערכה ולא לבוז (עמ' 244).

    תמר רוס מבקרת את גישתה של קיין: ראשית, אין הוכחה שהמונותאיזם תרם לדיכוי הנשים. היא מעלה את הספק – הכּה מובן מאליו – האם באמת בחברה עובדת אלילים מצבה של האישה היה טוב יותר מאשר בחברה היהודית המסורתית. שנית, לדבריה אי אפשר לבנות רוחניות חדשה, המתעלמת כליל מן המסורות הוותיקות שהתקיימו בעבר. פעולה מעין זו, מעירה רוס בנימוס, "אין בה כדי לתרום לעניין" (עמ' 248). הסיכויים שמאמצים בכיוון זה יתקבלו על ידי יהודים מאמינים הם קלושים (עמ' 251).

    קראתי את העמודים הללו – והתפוצצתי. זה מה שיש לומר כנגד הצעה להמיר את עבודת ה' א'-והי ישראל בעבודת האֵלה עשתורת? כל מי שמכיר את עוצמת הלהט של התורה במלחמתה בעבודת אלילים, מבין עד כמה הפולחן המתועב הזה שנוא על ה' א'-והינו. ועכשיו, כשאנחנו עומדים מול הצעה להחליף את תורתנו הקדושה בפולחן אלילי נורא, נדחה אותה בנימוס מחמת טעמים פרקטיים מעשיים?
    אכן, רוס דוחה את הצעתה האלילית של קיין; אבל היא דוחה אותה מתוך שיקולים פמיניסטיים, ולא מתוך שיקולים יהודיים. ואין זה משום שספרה הוא חיבור אקדמי צונן, המחויב לאובייקטיביות מוחלטת. זהו ספר מלא להט ומסירות – אך אלה אינם מופנים כלפי דת ישראל, אלא כלפי דת הפמיניזם.

    "להילחם עליה גם כן"
    בכל הנוגע לתורה ולפרשנותה, רוס מעלה תאוריות פוסט מודרניות מתוחכמות על ריבוי פירושים וריבוי אמיתות, על חוסר היכולת לכונן משמעות יחידה לטקסט מסוים, ועל הצורך להשלים עם עולם של חוסר ודאות. בחריפות מרשימה היא משלבת אמירות פוסט מודרניות עכשוויות עם תורתו של ויטגנשטיין, אשר גאונותו מוסיפה להרעיל את האקלים האינטלקטואלי שנים רבות לאחר מותו. כל זה בנוגע לאמיתוֹת התורה. אך בשום מקום בספר לא עולה כל שאלה בנוגע לאמיתוֹת הפמיניזם.

    כל ניסיון לשאול האם הפמיניזם אכן מתיישב עם תורת ישראל נתקל מיד במענה שאין פירוש אחד לתורה ואין אמת אחת לתורה. אך מה בדבר הפמיניזם עצמו? מדוע הוא אקסיומה מובנת מאליה? האם על אמיתוֹת הפמיניזם אין כל ערעור, ולגביהן אין כל ספק? כאשר מגיעים להנחות הפמיניסטיות, כל התאוריות הספקניות המלומדות נשכחות. הייתי אומר שרוס מתייחסת להנחות אלה כתורה למשה מסיני, אך למעשה היא מייחסת להן כבוד רב הרבה יותר.

    רוס מקבלת את מרבית הביקורת הפמיניסטית על המקרא, על קרבה וכרעיה. אפילו עצם התפיסה של א'-והים טרנסצנדנטי – שהיא נשמת אפו של המקרא, ורוח חייה של אמונת ישראל – מתוארת אצלה כתפיסה גברית, המציבה בעיה בפני אישה פמיניסטית (עמ' 331).

    ספרה של רוס קיבל את שמו מציטוט מפורסם של הרב קוק: "ובכלל זהו כלל גדול במלחמת הדעות, שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה הננו מתרוממים על ידה" (אגרות הראי"ה א, עמ' קסד). אך רוס השמיטה – ולא בכדי – את המשך דבריו של הרב קוק: "ואחר כך, כשאין אנו נלחצים משום דבר, הננו יכולים בלב מלא ביטחון להילחם עליה גם כן". הרב קוק אינו קובע שעלינו לאמץ אוטומטית כל חידוש תרבותי ורוחני. הוא אומר שקודם כל עלינו להוכיח שגם אם הצדק עם תוקפינו – למשל, עם המצדדים בתפיסת האבולוציה הביולוגית – עדיין אנחנו יכולים ליישב את גישתם עם התורה. לאחר שהוכחנו זאת, אנחנו יכולים לגשת בלב שקט ולבדוק האם אכן הצדק אתם, או שמא מדובר בטעות גמורה. את האפשרות הזו רוס אינה מעלה כלל.

    הולמס והאימבצילים
    לקראת סיומו של הספר, רוס מציגה את המודל המועדף עליה ליישוב הפמיניזם עם היהדות האורתודוקסית. היא מכנה דגם זה בשם "התגלות מצטברת". לפי הצעה זו, דבר ה' מוסיף ומתגלה אלינו דרך ההיסטוריה (עמ' 345). רוס תומכת יתדותיה, בין היתר, בקביעה הקלסית שכאשר חכמי ישראל (או בלשון התרגום המשונה של ספר זה, "בני הסמכא ההלכתיים") מפרשים את התורה, יש להם השראה שמימית, או רוח הקודש. אך רוס הופכת את הטענה הזו על פיה. במקורה, טענה זו משמשת לחיזוק סמכותם של החכמים הפועלים על פי הכללים המוסכמים של פרשנות התורה. אך על פי רוס, "ההתגלות המצטברת" מקנה תוקף מיידי לכל דבר שאומרים חכמי ישראל – ובעצם, כל אדם בעל ידע – בלי קשר למתודות הפרשניות שבהן השתמשו. שהרי ה' מדבר מפיו של הפרשן, ודבריו אינם שונים באיכותם ובמהותם מדברי התורה עצמה, גם אם רמת ההתגלות שונה. הרעיון הזה כל כך מזעזע במהותו, עד שהוא מגמד אפילו את נכונותה לאמץ את ביקורת המקרא – ובלי הפילטר המרכך של "שיטת הבחינות", מיסודו של הרב ברויאר (עמ' 334, 383).

    בהתחשב בקפדנות הפילוסופית המרשימה של הספר, מפתיע שרוס מזניחה את שאלת המפתח לגבי המודל שהיא מציגה: מהם הקריטריונים שיעזרו לנו לחשוף את דבר ה' המתחדש? נבחן את המשפטים הבאים: "אם אכן נכפה עלינו הפמיניזם כיום באופן שאין להימנע או להתעלם ממנו, מן הראוי שנכיר באילוץ זה לא כבעיה … אלא כסדר יום שיש לטפל בו ולשלבו באופן חיובי בחיים הדתיים היהודיים" (עמ' 365). כלומר, עצם התפתחותה של תודעה פמיניסטית מהווה הוכחה לכך שהיא רצון ה'. רוס אינה מציעה שום קריטריון לשפוט את התודעה הפמיניסטית, אלא מניחה את קיומה כעובדה. עובדת הקיום הזו הופכת להוכחה שזהו רצון ה' – שאם לא כן, המציאות לא הייתה מתפתחת בדרך זו.

    אך באיזה מובן הפמיניזם כיום "נכפה עלינו"? דומני שיהיה מדויק יותר לומר שהפמיניזם הוא אופנה פופולרית בחוגים אינטלקטואליים. אין כאן כל כפייה; אם עיון מדוקדק בתורה יביאנו למסקנה שהפמיניזם אינו הולם את דרך המחשבה התורנית, אנחנו יכולים בפשטות לדחות אותו. גברים ונשים רבים מאוד אכן עושים זאת. נכון שהפמיניזם פופולרי כיום יותר ויותר. העובדה הזו היא נתון עכשווי, שיכול להשתנות עד שתתפרסם המהדורה הבאה של הספר. אך רוס מדלגת באופן משונה מן הנתון הזה אל ניסוח טוטלי בדבר הפמיניזם כעובדה היסטורית כפויה. בשלב הבא, היא מדלגת מן העובדה ההיסטורית אל ההצדקה הרוחנית.

    הרב קוק, שרוס מרבה להסתמך עליו, אכן ראה את ההיסטוריה כגילוי רצון ה'. אך הוא ידע גם שעצם ההצלחה ההיסטורית של גישה מסוימת אינה יכולה לעולם להוכיח או להצדיק גישה זו: "הציונות לא תוכל למצוא את מלוא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית, מפני שלא כל מה שהוא מודרני הוא צודק. גם המלחמה האכזריה היא תנועה מודרנית, ומכל מקום כמה רשעות יש בה" (אגרות הראי"ה ג, עמ' קנז). אם, למשל, נמצא שהולכת ומתגברת בציבור הדתי תופעה של הכאת נשים, המגובה באידאולוגיה מעוותת – האם נראה בכך ביטוי לרצון א'-והי הקורא לנו לאמץ גישה זו?

    זו אינה שאלה תאורטית בלבד. בתקופות רבות הייתה הסכמה כללית על נורמות שכיום אנחנו יודעים עד כמה הן מעוותות. בשנת 1927 עדיין יכול היה השופט האמריקני הדגול הולמס לפסוק שהמדינה זכאית לתבוע מנשים מפגרות לכרות את החצוצרות שלהן; לדבריו, "דיינו בשלושה דורות של אימבצילים". הציבור האמריקני הנאור הסכים עמו, לאסונן של הנשים האומללות. מן הסתם, גם יהודים דתיים רבים נטו להשקפה זו, אחרי שלקחו יותר מדי ברצינות את מאמרי המערכת של הניו יורק טיימס. האם הקונצנזוס החברתי ביטא תמיכה א'-והית ברעיון מפוקפק זה?

    לאור ניסיון העבר, אין סיבה להניח שכל הנורמות המקובלות כיום בחברתנו הן מוצדקות וראויות; וודאי שאין סיבה להניח שבעתיד לא ישררו נורמות מעוותות אחרות. רוס עצמה ניסחה כמה משפטים המצביעים על מודעות לבעיה זו, ואף הזכירה את "אותם רגעים שליליים בהיסטוריה, שהם מבחן של אמונה ומן הראוי אפוא להילחם נגדם" (עמ' 375). אך היא אינה מתייחסת כלל לאפשרות שגם הפמיניזם נכלל בקטגוריה הזו.

    רוס טוענת שבמידה שהפמיניזם מחלחל לחיי המאמינים ומשפיע, יש לראותו "כמתת ה' וכהארה מגבוה" (עמ' 364). בכך היא סותמת למעשה את הגולל על כל ניסיון לשפוט את הפמיניזם באופן ענייני. שהרי עצם יכולתו של הפמיניזם לשכנע – על פי אילו קריטריונים? – מבטא לכאורה סמכות שמימית.

    מה הרס את ילדי הקיבוצים?
    במסגרת ניסיונה ליישב את הפמיניזם הרדיקלי עם תפיסה שהיא רואה כאורתודוקסית, רוס מצהירה כי ההטיה הגברית של התורה הייתה אכן נכונה לתקופות מסוימות. במבנה החברה הפטריארכלי היו יתרונות רבים (עמ' 363). רוס אפילו מפנה למחקרים אנתרופולוגיים שתיעדו השפעות פסיכולוגיות הרסניות שנגרמו לילדי הקיבוצים בשל המגמה למוטט את ההבחנה בין תפקיד האב לתפקיד האם בגידול הילדים (עמ' 364). היא מתעלמת מן השאלה המתבקשת: אם כך, מי אמר שאכן הגישה הזו אינה בת תוקף גם בימינו? אולי גם בימינו יש לכונן מבנה חברתי פטריארכלי? האם אין צורך להעמיד את הרעיון הפמיניסטי עצמו תחת שבט הביקורת?

    אני עצמי אינני מסכים כלל עם התפיסה שהתורה מכוננת מבנה חברתי המעדיף את הגברים ומדיר את הנשים. אני מעדיף לצדד בתפיסות שרוס רואה כאפולוגטיות, שמבחינות בין המסר של התורה עצמה לבין מנהגים חברתיים חיצוניים, אשר לעתים עלולים להיות מפלים. ברם, אין ספק שגם בגרעין הקשה של התורה יש הבדלים בין גברים לנשים. את ההבדלים הללו אינני רואה כאפליה, אלא כהתאמה של מסר זהה למבני אישיות שונים. אני מודה שאינני מצליח להבין למשל מדוע אישה פסולה לעדות מן התורה, אך ברי לי שאם כך אומרת התורה, זו האמת, ועלינו לכונן את חיינו על פיה. כמובן, זוהי עמדה שיש לתאר ולנתח ביתר פירוט ממה שמרשה מסגרת זו.

    ברוח המשמעות הא'-והית שרוס מייחסת להיסטוריה, היא אינה מהססת לנבא לאיזה כיוון זו תתקדם. היא מתארת תהליך הכרחי של התקבלות העמדות הפמיניסטיות בעולם האורתודוקסי: "הדחף הכללי ללא ספק נע … לקראת פריצת המחסומים המגדריים … משיתפתח משורות אלו גרעין של תלמידות חכמים בעלות תודעת אחריות הלכתית, הוא עתיד לתרום להתמוטטותן של גישות רבניות נושנות", וכן הלאה (עמ' 416-417). מוקד תהליכי השינוי, בעיני רוס, הוא במדרשות לבנות, שהן מוקדים של לימוד תורה נשי מעמיק. כמי שאינו נוטה לנבואות היסטוריות, אך מצוי לא מעט בעולם המדרשות, אני אומר: נחיה ונראה. סבורני שיש סיכוי רב שההיסטוריה עצמה, שאתה כרתה רוס ברית חד צדדית נאמנה, תפריך את חזונותיה בעודם באבם.

    • כדאי לעיין גם במאמרו של הרב אברהם וסרמן, 'יורה יורה', אתר 'מוסף שבת', י"ב אב תשע"א (סקירה על ספרו של הרב יעקב אריאל, הלכה בימינו – מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה, מכון התורה והארץ תש"ע).

      וכן במאמרו של הרב יעקב אריאל, 'רב-תרבותיות' יהודית', אתר 'מוסף שבת', ח' אדר תשע"ב.

      בברכת 'פורים שמח', ש.צ. לוינגר

  1. פינגבק: התעוררות « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: