בגידת הפמיניזם / עינת רמון

הפמיניזם הליברלי, והדתי בכללו, אימץ בשנים האחרונות שיח חד-ממדי הגורם לתופעות הרסניות לנשים ולעם היהודי

 בסוף ספרו 'א־לוהים מבקש את האדם' מציין אברהם יהושע השל כי "לנו היהודים לא תיתכן אחווה עם הקב"ה בלי אחווה עִם עם ישראל. בהסתלקותנו מעם ישראל נוטשים אנו את א־לוהים". דומה שהדיון על הפמיניזם ממחיש יותר מכול כיצד נטשנו כולנו, כל חלקי העם, את עם ישראל, שעה שהחילונו לראות ב"מגזר" שלנו חזות הכול ומתוך כך הפכה ראייתנו את העולם לראייה של שחורים (חרדים) מול לבנים (פמיניסטים, נאורים וכו'). מגזר מול מגזר.

התבוננות ב"מלכוד המגדר" מנקודת מבט של כלל ישראל מציירת מצב מורכב מאוד. על מנת להבין מדוע הפמיניזם הדתי והפמיניזם בכלל מדברים בדורנו אל מיעוט זעום של נשים וגברים בעם היהודי היושב בציון, חשוב לעקוב אחר תהליכים שחוו גברים ונשים יהודים בעשורים האחרונים בכל הזרמים ובכל המגזרים ולהבין שהרתיעה משינוי אורחות התפילה בבית הכנסת איננה נובעת מקיבעון תמוה או מ"מחיצה פנימית", כדבריה מעוררי המחשבה של פרופ' ורד נועם, אלא מן המשבר הקיומי שחווה העולם היהודי מאז האמנציפציה.

לתומם סברו מייסדי הציונות מן הימין ומן השמאל שהציונות תהווה מעין נוסחת פלא שתפתור את הבעיות שעִמן אנו מתמודדים מראשית המאה התשע עשרה, אך הגלובליזציה הביאה את השאלות גם לפתחם של מדינת ישראל ושל ציבור היהודים החי בקרבה. ביסודו של המשבר השאלה מה צריך להיות שורש הערכים המוסריים המנחים את אורחות חיינו: העולם החילוני או התורה־התנ"ך. האם עולמות אלו מנוגדים באמת או רק לכאורה? האם במקרה שבו תפיסת העולם של התורה־התנ"ך נוגדת את עולם הערכים החילוני חייב זה האחרון להיות בעל זכות הקדימה או שיש לעולם הערכים של התורה מה לומר לנו דווקא כביקורת, כמחאה, על התובנות המודרניות שגם להן שורשים בעולם העתיק?

בהקשר היסטורי־פילוסופי רחב זה יש לדון בשאלת היחס בין גברים ונשים ביהדות, ברשות הרבים כברשות היחיד.

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

מגמה מפלגת

שעה שבראשית המאה העשרים פתח הפמיניזם המתון שערים של השכלה ותעסוקה בפני כל הנשים היהודיות – חרדיות, רפורמיות וחילוניות כאחת – בדור האחרון מקדם הפמיניזם סדר יום "פוסט־מגדרי" הפוגע מבלי משים בנשים. זאת, בשל מאבקו ב"הטרוסקסואליות הכפויה", מטבע לשון המתאר חינוך לחיי נישואין אשר נטבע על ידי הפילוסופיות הפמיניסטיות־יהודיות בארה"ב: אדריאן ריץ' וג'ודית בטלר, ובישראל מזוהות איתו עמליה זיו בפילוסופיה ומרב מיכאלי בפוליטיקה.

להלן רשימה חלקית של היבטים שבהם פמיניזם מן הסוג המטיף להתעלמות מן ההבדלים הגופניים והפסיכולוגיים בין נשים וגברים מזיק לנשים: העדפת הפמיניסטיות את זכות הפורנוגרפים לשווק עצמם כברירת מחדל בערוצי הטלוויזיה והאינטרנט, על פני זכויות נשים, ילדים ונערים, הנפגעים קשות מן הפורנוגרפיה; העדפת סדר היום של הזוגיות החד־מינית תוך התעלמות תמוהה מן הסחר בנשים לצורך פונדקאות שנועדה לשלול אם מילד; התעלמות מכך שילד שנולד מתרומת זרע או ביצית אנונימית (המאפשרים את ההורות היחידנית או החד־מינית) זכאי לדעת מי אביו, אמו ואחיו הגנטיים; היעדר דאגה לתעסוקה שבה ניתן יהיה לשלב בקלות בין אִמהות הנוכחת בחיי הילדים שעות רבות ביום ובין עבודה־פרנסה; היעדר הכוונה של גברים ונשים ליצירת קשר יציב ובר קיימא של חיים משותפים והורות משותפת, עדיף במסגרת הנישואין המסורתית; מניעת מידע מנשים בנוגע לשמירה על גופן ועל כבודן מפני מפגעי התרבות החילונית המתירנית, ובכלל זה: שקילה אחראית האם עריכת הפלה מלאכותית למען קריירה מקצועית היא תמיד בחירה נכונה או לאו. כיום, רוב הנשים חשות מנוכרות לפמיניזם משום שהפמיניזם בחלקו הגדול בגד בהן ובחר לקדם סדר יום של ניכור בין גברים לנשים, במקום לטעת קִרבה, זיקה והבנה הדדית ושותפות של אמת ביניהם.

גם בהקשר היהודי התמקד הפמיניזם היהודי בשנים האחרונות בקידום פעולות המנותקות ממצוקותיהן של רוב הנשים היהודיות וצעד יד ביד עם מגמות מבוללות ומפלגות. ליבוי מלחמות בין חרדים ולא־חרדים על שינוי מנהגי המקום בכותל המערבי, לאחר שכבר נמצא פתרון לשאלה זו בקיומן של תפילות ליברליות ב"קשת רובינסון", אינו מוסיף אהדה למאבק הפמיניסטי הנחשב גם בחוגים רפורמיים מסוימים למיותר ומפלג. לא זו אף זו, בנות הנעורים בארה"ב בדור השני לפמיניזם הקונסרבטיבי אינן מעוניינות עוד בהנחת תפילין גם לרגל בת המצווה, שכן ברמה האינטואיטיבית הן חשות שתפילין הם "כלי גבר", ואילו טקס בת המצווה שהיה בראשית המאה העשרים בבחינת מהפכה בחברה היהודית־אמריקנית מקבל לעתים צביון של אירוע חומרני חברתי, חסר משמעות דתית.

כמובן, באקלים הרואה בכל הבחנה בין גבר לאישה ובכל הכוונה לנישואין של גבר ואישה חשיבה "גזענית־הומופובית" – וזה האקלים בעולם הליברלי והאקדמי היום – אזי גם חינוך לנישואין בין יהודים ויהודיות נחשב ל"גזענות". על כן ניתן להבין מדוע פמיניזם מן הסוג שרווח באקדמיה ובזרמים הדתיים התלויים במוסכמות של האקדמיה הולך יד ביד עם נישואי תערובת והתכלות הדרגתית של העם היהודי בתפוצות. הזרמים הליברליים אמנם עדיין אינם מסמיכים רבנים שנשואים ללא יהודים אלא רק מוכנים להשלים עם תופעה זו בדיעבד, אך בעקבות הסמכה לרבנות של גברים יהודים הנשואים לבני מינם הולך וגובר בתפוצות הלחץ (המובן) להסמכת רבנים שנשואים ללא יהודים/יהודיות לכתחילה. עד כה רק תנועה אחת מבין התנועות הליברליות – התנועה להתחדשות היהדות – נענתה ללחץ החברתי־תקשורתי הזה.

חשיבה דיאלקטית

רתיעת הציבור הדתי בארץ מלשנות מאומה בבית הכנסת הדתי־לאומי צומחת על קרקע זו. כל עוד ימשיך הקול הליברלי בקרב היהדות האורתודוקסית להתעלם מן העובדה שהפמיניזם צעד בשנים האחרונות יד ביד עם תופעות הרסניות לנשים ולעם היהודי, לא יחול שינוי משמעותי לטובת מעמד האישה לא בבתי הכנסת ולא בדיני אישות. רק חשיבה דיאלקטית שיש לה אומץ לבקר ולדחות בשתי ידיים חלקים מרכזיים מן הפמיניזם הדתי־ליברלי – אותם חלקים המתנכרים לערכי הנבדלות וההזדקקות של איש ואישה; רק חשיבה פמיניסטית ברוח הרש"ר הירש הטורחת להסביר לעם את טעמי המצוות ולהבחין בין המוץ והתבן, בין האסור באיסור חמור ובין המותר, עשויה להוביל אט אט ובזהירות את מתפללי בית הכנסת האורתודוקסי לעולם של זיקה אמיתית בין גברים ונשים, גם במישור הקהילתי ולא רק במישור המשפחתי.

תהליך כזה שומה עליו לצעוד יד ביד עם למדנות, ענווה ומחויבות הלכתית ומוסרית אישית עמוקה של נשים וגברים. אל לו לפנות לערכאות משפטיות או חקיקה פוליטית על מנת לכפות אותו מלמעלה כחלק ממאבק כוחני המפלג את העם היהודי מבפנים מזה דורות. צודקת ורד נעם: אלו יחלישו בסופו של דבר את הנשים בסוגיה עדינה זו. אם אכן יתבצע המהלך ברכות ובעדינות, ייתכן שיצטרפו אליו עוד אחדים ואחדוֹת מבני העם היהודי החילונים והליברלים העומדים עדיין על ספו של בית הכנסת ומתבוננים לתוכו מבעד לפתחי חלונות הבית והנפש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח שבט תשע"ג, 8.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בפברואר 2013, ב-גיליון משפטים תשע"ג - 809 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 54 תגובות.

  1. וראו גם במאמרה של ד"ר עינת רמון, 'בסוד היחיד והיחד' (לפרשת קדושים), מוסף שבת, כ"ה בניסן תשע"א.

    בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

  2. עינת רימון יישר כח!

    דברייך כאן דומים לדברי יואב שורק בתגובתו לורד נועם אלא כאשר הוא אמר את הדברים אחד המגיבים כבר טען כלפיו שהוא אומר את הדברים מ"פרנויה שבאה על חשבון הנשים"

    ברגע שבתור אשה את אומרת את הדברים דומני שדברייך ישמעו יותר ויתפסו כאובייקטיבים ולא כ"פחד גברי מחלוקת ההגמוניה עם הנשים" וכיו"ב

    אכן דברים כדרבנות שראויים לדיון רציני

    וכדברייך וכדברי יואב שורק בתגובתו הדומה

  3. אמיר ולוינגר, חמורים קופצים בראש. הכותבת הרבה לשעבר(!) ד"ר עינת רמון. מתפללת (אני חושב) בשירה חדשה. ואני די בטוח שעל הטיעונים שלכם (שאותם אתם טוחנים שוב ושוב ללא הפסקה במלל אינסופי) יהיה לה הרבה מה להשיג.

    • רועי ל,תנוח דעתך ששנינו יודעים שעינת רימון הייתה רבה קונסרבטיבית ושהיא לא מחוגי הר המור וכד'

      אלא שכמו שלימדנו הרמב"ם "קבל אמת ממי שאמרה"

      והתשבוחות היו על דבריה הספציפים ולא שיר הלל לכל פועלה ומפעלה וכיו"ב

      כשמישהו אומר דברי טעם דבריו ראויים לציון ולשבח בלי קשר לאישיותו ומכלול דיעותיו
      וכדברי הרמב"ם הנ"ל

      שים לב שאני בדיונים מרבה לשבח את מאמרו של יואב שורק "ככה לא חיים עם ההלכה" ואפילו הבאתי אותו במלואו פעמיים בתגובותיי כאן
      וזאת כי אני מאוד אהבתי את המאמר ואני חושב שהוא מאוד קולע
      וזאת למרות שאני לא מזדהה הרבה פעמים עם מאמרים אחרים של יואב

      שוב פעם :"קבל אמת ממי שאמרה"

    • רועי ל,בקשר ל"מלל האינסופי" שלי ושל לוינגר

      אז על עצמי לא אדבר כי מי אני ומה אני

      אבל אומר על מובאותיו של לוינגר שאנחנו רק יכולים להתברך מהם ומהידע הגדול שלו בשלל הנושאים שדנים בהם כאן ושהוא מביא את הדיונים לרצינות המתבקשת עם שלל המקורות מהתנ"ך והש"ס והראשונים והאחרונים בהלכה ובמחשבה

      ונראה שאתה פשוט מקנא כי לך אין את היכולת הזו והידע הזה ולכן אתה מסתפק בלזעוק כאחרון התגרנים בשוק

      על כך אמרו חז"ל שעמי הארצות שונאים את תלמידי החכמים יותר מאשר האומות שונאות את ישראל

      ודי לחכימא ברמיזא…..

    • לך בכוחך זה , רועי, אולי תמצא את הימים במדבר, ברעותך את החמורים…

      • ש.צ,זה בסדר אותו רועי שזועק כביכול בביטחון עצמי "הכלבים נובחים והשיירה עוברת" מתכוון בעצם לנביחותיו של עצמו על השיירה שלדבריו יש לה "כח רב ושלוחות ממינים שונים בבנ"ע,בגרענים התורניים ובתפקידים הגבוהים במכינות ובצבא"[דבריו בתגובה בדיון על מאמרו של יוסף מגנהיים "תבניות זרות"]

        אכן השיירה עוברת והנביחות לא מפריעות לאף אחד

  4. עינת רמון, שלום לך,

    הטיעונים שהעלית כאן, רובם אינן מייצגים את הפמיניזם העכשווי כלל וכלל.

    להלן רשימה חלקית של תגובות לטיעונייך:

    – אין "פמיניזם". יש פמיניזמים. נשים שונות ועמדותיהן השונות והמורכבות.
    – פמיניסטיות רבות (גם פמיניסטים. נכתב בלשון אשה למען הנוחות ומתייחס גם לגברים) לא מטיפות להתעלמות מהבדלים בין גברים לנשים – להיפך הן שואפות לעולם שיתייחס לצרכיהן היחודיים של נשים ויתן להם מענה.
    – מרבית הפמיניסטיות שאני מכירה מתנגדות לפורנוגרפיה בתור "זנות מצולמת" ועוסקות בניצול של נשים וגברים בתעשיה הזאת, ובהשלכות ההרסניות שלה על המיניות של צרכניותיה.
    – פונדקאות: ישנן פמיניסטיות רבות שמתנגדות לפונדקאות באותה מידה שהן מתנגדות לזנות. ואכן גם זו הפכה לתעשיה שמנצלת גופן ונשמתן של נשים. ישנו ויכוח גם בקהילה ההומו-לסבית-בי-טראנס-קווירית באשר לסוגיית הפונדקאות, כאשר גם שם ישנן מי שבעד ומי שמתנגדות לפונדקאות כניצול.
    – קבוצות שמנסות לדאוג לעולם תעסוקה שויוני עם שעות הגיוניות עבור גבירם ונשים כאחד
    -בואי נדבר על חיים משותפים, הורות משותפת, ומסגרת הנישואין המסורתית: רבים נכנסים למסגרת הזאת כי היא הנורמה מבלי לבדוק האם היא מתאימה להם אישית. כל כך הרבה ילדים היום חיים במשפחות מתעללות, פיזית ו/או מינית. זה קורה במשפחות מסורתיות, דתיות וחילוניות. אז אולי לא נכון שהתא המשפחתי המסורתי יהיה נורמה? אולי הנורמה צריכה להיות כל צורה של התנהלות שבה ילדים וילדות זוכים לאהבה, הגנה ומחויבות שלהן הם זקוקים? האם חתונה וקהילה מבטיחות הגנה לילדים, או להיפך, מהרגע שהם ברשות ה"פרטית" של המשפחה, איש מ"בחוץ" לא יגן עליהם מאלימות הוריהם עצמם?
    – הגנה על כבודן וגופן של נשים מפגעי התרבות החילונית המתירנית – האם את אומרת שאשה שהתלבשה חשוף מביאה על עצמה תקיפה מינית? לזה קוראים "האשמת קורבן" ואני מציעה לך לקרוא קצת ולהבין מדוע זה פסול ובעצם מביא עלינו את האונס והתקיפה הבאים. מיניות בריאה היא מיניות בהסכמה.
    – הפלה מלאכותית: אני לא מכירה פמיניסטיות שטוענות שהפלה זה טוב. הן רק אומרות שלאשה יש בחירה וזכות על גופה. עמותת אפרת שאליה את מתייחסת מבין השורות מספקת מידע מסולף לנשים ונערות במטרה למנוע מהן להפיל. זה ההיפך משקילה אחראית ונכונה, זאת פטרונות ואף פגיעה באוטונומיה של האשה על גופה תוך מניפולציה של מידע רפואי.
    – באשר לתפילה בסממנים כאלו או אחרים, את טוענת שזה מיותר – אולם ישנן נשים המרגישות שרק כך הן ממלאות מצוות וצרכים רוחניים. מדוע לאפשר לאשה חירות בחירה הנראית מובנת מאליה לגבר, היא דבר מיותר ומפלג? מדוע האשה צריכה לוותר על הדברים החשובים לה למען אחדות העם? אולי האוחזים בכח יוותרו קצת למען אחדות שתצליח להכיל גם נשים?
    – רוב הנשים מרגישות מנוכרות לפמיניזם: וודאי. הפמיניזם שעליו את מדברת מנכר גם אותי, רק שהוא בכלל לא פמיניזם אלא טיעון קש. ברור שקל להתמודד איתו ולהגכיח אותו ברשימתך. אני ממליצה לך לנסות לדבר עם פמינסיטיות אמיתיות במקום לתקוף נשות-קש שאינך מכירה. אני חושבת שכולנו נרוויח מדו שיח יותר ענייני.

    בברכה

    • *גבירם=גברים. *להגכיח=להגחיך, כמובן.

    • כל הכבוד "לחייך" כל כך נכון וצודק מה שאת כותבת
      מסכימה ממש עם כל משפט

    • תודה רבה לך לחייך, חותמת על כל מילה שלך. מזה כמה שנים ארגון אשה לאשה עוסק בנושא הפונדקאות ופמיניזם, האם אפשר לכתוב על פמיניזם בישראל ולא להכיר או גרוע מכך להתעלם מהדוח הנרחב שפרסמנו בתחום? http://www.isha.org.il/upload/file/%D7%90%D7%99%D7%A0%D7%93%D7%A7%D7%A1/surrogacy_web.pdf
      פרויקט נשים וטכנולוגיות רפואיות באשה לאשה שהיתה לי הזכות להיות ממקימותיו ולרכזו בחמש שנים האחרונות דן בנושאים אלו הן בזירה המדינית, הרפואית והציבורית.
      כשכותבים מה אין חשוב לא פחות לכתוב מה יש. בטוחה שזו לא היתה הכוונה אך מאמרים המתעלמים מאיתנו על ידי נשים פמיניסטיות, מחליש את מאבקנו עוד יותר. כל טוב חדוה אייל

  5. זה היה צפוי כל כך בעקבות המאמר של פרופ' נועם, הקשה לעיכול לכל כך הרבה אנשים המסרבים לוותר על הסדר הקיים. קודם מתקפת הסגברה, ועכשיו נשק יום הדין (בידי אישה דווקא כדי שיהיה אפקטיבי) – הפמיניזם הדתי אשם בכל הרעות החולות המסתעפות יותר או פחות מהליברליזם – התבוללות, נישואי תערובת, האדרת הזוגיות החד מינית. ומה עוד? באותה מידה היתה יכולה עינת רמון להאשים את הפמיניזם הדתי ברציחות בדרפור, ברעב בסומליה, בחור באוזון וברצח רבין.

    ותגובה עניינית וממוקדת יותר – אם "התופעות ההרסניות לנשים ולעם היהודי" קשורות לפמיניזם ומצדיקות מניעת שינוי בסדרי בית הכנסת, אז מקל וחומר בן בנו של קל וחומר שיש לבטל את התפילה לשלום המדינה, בשל הקשר בין הלאומיות לבין הנאציזם.

  6. אנשים המסרבים לוותר בקלות על הסדר הקיים חוששים בצדק ממהפכות סרק שרק יעשו גרוע יותר

    כדאי בהקשר זה לקרוא את "מחשבות על המהפכה בצרפת" של אדמונד ברק ולראות בפרספקטיבה היסטורית מי צדק הוא או המהפכנים כנגדם יצא

    ולגבי לאומיות ונאציזם-ברור כשמש שיש הבדל בין לאומיות ללאומניות וכל תיכוניסט לומד זאת לבגרות באזרחות

    כך שאף אחד לא יחשוש מתפילה לשלום המדינה וישווה אותה ל"דוייטשלאנד איבר אלס" או ל"הורסט וסל"

    אבל הפמיניזם הקיים היום הוא לוחמני מאוד וכך גם הפמיניזם הדתי ולכן הרתיעה תהיה מובנת

    וזאת למרות שכמו שאני כותב כל הזמן הפמיניזם הדתי הוא סוג של בלוף

    כי ה"שויון" שיש במניינים ה"שוויוניים" הוא שויון לילדים!

    במניינים אלו בהגדרה נשים הם נספחות ולא מרכיבות ולא מצטרפות למניין כנספרות מתוך העשרה ולא עולות חזניות בליבה של התפילה

    ככה שאותם דתיים ליברלים שתומכים בעניין מנסים להיות "עם" ולהרגיש "בלי" באופן מגוחך הזועק את קריאת "המלך ערום" ו"או כנוס או פטור" ו"עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"

    כלומר להיות עם האורתודוקסיה ולהנות מיתרונותיה הרוחניים-תרבותיים ולהרגיש בלי ההפרדה בין גברים לנשים ולהיות "נאורים" נוסח עיתון הארץ

    • אהה, הבנתי. יש הבדל בין לאומיות ללאומנות, אבל אין הבדל בין פמיניזם לפורנוגרפיה וסחר בנשים.

      קריקטורה.

      • יש הבדל ועינת רימון לא טענה שהפמיניסטיות מעודדות פורנוגרפיה אלא שהמאבק בפורנוגרפיה לא תופס מקום חשוב אצל הפמיניסטיות הרדיקליות שמבחינתן צריך לצמצם את ההבדלים בין גברים לנשים לאפס וגם את ההבדלים להם אי אפשר להתכחש

        דומני שעינת רימון לא תוקפת כאן את כל הפמיניזם אלא את הפמיניזם הרדיקאלי

  7. תנוח דעתך אמיר, גם אישה יכולה לדבר ולעשות שוביניזם, וגם אותה אפשר לבקר.

    בהתאם ל"לחייך", גם אני תוהה על מי לעזאזל מדברת עינת רמון כשהיא מתארת במה עוסקות פמיניסטיות.

    "התעלמות מן ההבדלים הגופניים והפסיכולוגיים בין נשים וגברים"? לא נתקלתי בכך. הטענה הפמיניסטית הכללית אינה מבטלת הבדלים גופניים וטוענת כי ההבדלים הפסיכולוגיים הם יותר תלויי חיברות מאשר גנטיים. עם זאת, הפמיניזם היום באופן כללי (ויש בו כאמור, תת-זרמים; הוא לא משנה סדורה אחת) בהחלט מעניק מקום לאישה לבטא תכונות "נשיות" ולגברים לבטא תכונות "גבריות". אבל גם להפך. הדגש הוא על חופש הבחירה והמודעות לתהליכי החיברות שאנו עוברים (בהנחה שמודעות להם תגדיל את חופש הבחירה).

    "העדפת הפמיניסטיות את זכות הפורנוגרפים לשווק עצמם"? פמיניסטיות תומכות בפורנוגרפיה?! הפמיניסטיות שאני מכירה בוודאי שלא תומכות בפורנוגרפיה. אם התחכמה הכותבת והתכוונה ב"פורנוגרפיה" לפרסומות מחפצנות העושות שימוש במין ומיניות, הרי שגם כאן הפמיניסטיות שאני מכירה (כולל אני) מתנגדות לכך התנגדות נחרצת, ורואות בכך את "הצד השני של המטבע" של הדרת הנשים הדתית.

    "התעלמות תמוהה מן הסחר בנשים לצורך פונדקאות"? אם אפשר לקרוא למיליוני המילים שכבר נשפכו בנושא "התעלמות תמוהה" אז טוב, יש התעלמות תמוהה.

    "היעדר דאגה לתעסוקה שבה ניתן יהיה לשלב בקלות בין אִמהות הנוכחת בחיי הילדים"? פמיניסטיות לא עוסקות בבעיות שבאיזון חיי המשפחה והפרנסה?!

    אלוהים אדירים, האם עינת רמון קראה מאמרים פמיניסטיים בנשים האחרונות או קראה בפורומים וקבוצות פמיניסטיות ברשתות החברתיות? כי הנושאים הללו נידונים שוב ושוב. ושוב. ושוב.

    ולגבי "מניעת מידע מנשים בנוגע לשמירה על גופן ועל כבודן מפני מפגעי התרבות החילונית המתירנית". תמהני אם אני והכותבת חיות באותו עולם, שהרי לפי מה שאני רואה הדיון הוא *תמיד* על מעשיה של האישה ואף פעם לא על אחריותו של הגבר; עולם שבו תוקף ומטריד נתפש כאינדיבידואל בעייתי שאין מה לעשות הרבה נגדו חוץ מלהתגונן ולשמור על עצמךְ. באמת, אם יש משהו שחסר בעולם אלה עצות לנשים מה ללבוש ואיך להתנהג ולאן ללכת כדי להגן על עצמם. אף פעם לא שמענו את זה מקודם.

    והמשפט שהרגיז אותי מכל: "הפמיניזם צעד בשנים האחרונות יד ביד עם תופעות הרסניות לנשים ולעם היהודי". לאילו תופעות הרסניות גרם הפמיניזם? אה, אין צורך לפרט! אפשר פשוט לכתוב את זה וזה "ידוע לכל". מעניין לאילו תופעות הרסניות מובנות מאליהן התכוונה הכותבת. אני רואה רק יתרונות. למשל האפשרות של הכותבת לפרסם רשימה זאת.

    ולסיום: רתיעת הציבור הדתי – או יותר נכון – ציבור הגברים הדתיים – מלערוך שינויים בבית הכנסת אינה שונה מרתיעת הגברים החילוניים מלערוך שינויים במוקדי הכוח שלהם. היא אינה שונה מרתיעת הציבור הלבן בארה"ב במשך דורות לערוך שינויים בסגרגציה. אלה ואלה מסרבים לוותר על הכוח והשליטה שנמצאים בידם. זה לא ממש מסובך. ומעניין, האם לפני בוא "הפמיניזם ההרסני" עמדו הגברים להוריד מיוזמתם את המחיצה (המטאפורית והממשית) ואז באו הפמיניסטיות האלה וגרמו להם להשתבלל בחזרה? מגוחך ממש.

    • רק הערה ,
      די ברור שעינת התכוונה במילים "הפמיניזם צעד בשנים האחרונות יד ביד עם תופעות הרסניות לנשים ולעם היהודי" , לתופעות אותן היא מנתה לאורך המאמר שלה.
      כך שהטיעון שלך בעניינו קצת מוזר ונתפס כלא ישר ונגחני ו/או מראה על כשל בסיסי מאוד בהבנת הנקרא.
      לגבי שאר הטיעונים אשאיר לכם/ן להתווכח לבד, היות ואני לא מסכים עם הנחות היסוד של שני הצדדים גם יחד.
      בברכה.

  8. ל"עצובה לקרוא",לגבי סוף דברייך ותמיהתך לאילו דברים התכוונה עינת רימון בדבריה על הנזק לעם היהודי

    דומני שהיא התכוונה לאילו ארגונים הארגונים של הפמיניסטיות נותנות יד ועל כך שלא מעט מהתנועות הפמיניסטיות תומכות גם בנישואים חד מיניים ושאר הדברים שהיא הזכירה במאמרה ותסתכלי היטב בדברייה בד"ה "כמובן באקלים הרואה"

    תחשבי על כך שלא לחינם שהקרן החדשה לישראל שמטרתה היא "למערב"[מלשון לתרבת את החברה לתרבות המערבית ולהפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה]את המדינה והחברה הישראלית תורמת ל"קולך" וארגוני הנשים ביד רחבה בדיוק כמו לתנועות שמקדמות הפרדת דת ומדינה וחילוניות ורעיונות דומים

    חוץ מזה גם אני עצוב לקרוא שכמו אצל המרקסיסטים כך גם אצל הפמיניסטיות יש קריאה דטרמניסטית וחדה של ההסטוריה והחברה האנושית ומבחינתן כל טענה של גברים תהיה מזימה של "שימור הכח וההגמוניה"

    את חושבת שגבר סטנדרטי לא היה שמח לראות את בתו עולה לתורה בשמחת בת המצווה שלה ?

    גברים לא אוהבים את אימותיהם אחיותיהם נשותיהם ובנותיהם?

    אולי תחשבי לרגע מחוץ לקופסה של ראיית העולם בצבעי שחור לבן

    ותחשבי על הטיעונים המועלים של הגברים?

  9. אמיר,

    והנה שוב הגענו לקונספירציה המרקסיסטית בחסות הקרן החדשה לישראל. מישהו אמר משהו על ראיית העולם בצבעי שחור-לבן? אני לא מרקסיסטית, אני לא מקבלת שקל מהקרן החדשה ואפילו לא מבינה ומכירה את מפעלותיה. פמיניזם עוסק בסופו של דבר, בזכויות אדם. לא צריך להשתייך לאף ארגון כדי להאמין בעקרונותיו הבסיסיים. צריך רק שכל ישר.

    לא, אני לא חושבת שגברים מקבלים זימון שנתי לוועידה גברית עולמית בנושא "קידום ושימור הכוח וההגמוניה". נו, באמת. אבל כשגברים מקדמים חוקים (הן חילוניים-אזרחיים והן פסקי הלכה) שמגבילים נשים – זהו שימור הכוח וההגמוניה. כשגברים מתנגדים לנשים שמנסות לפרוץ את המסגרות, או אפילו רק לעורר עליהן דיון – זהו שימור הכוח וההגמוניה. ההתנגדות לנשים במוקדי הכוח של הדת – רבנות, פסיקת הלכה, בית הכנסת וכד' היא שימור הכוח וההגמוניה.

    האם גבר סטנדרטי לא ישמח לראות את בתו עולה לתורה? לא יודעת. אני חושבת שגבר סטנדרטי לא עוסק בזה. אני לא שומעת גברים מקוננים על כך שההלכה אוסרת על בנותיהם לעלות לתורה ומבטאים תחושת החמצה גדולה. האם גבר סטנדרטי לא ישמח לראות את בתו הופכת לתלמידת חכמים? לא יודעת. אני מודדת לפי רמת ההתנגדות שנשמעת בשטח, ולא שומעת גברים (חוץ מאלה שמזדהים עם הפמיניזם) מקוננים על כך שנמנע מבתם להיות העילוי שיכלה להיות.

    מה הם "הטיעונים המועלים של גברים"? אינני מקבלת טיעונים מהותניים בדבר תפקידיהם ותכונותיהם "הטבעיות" של נשים וגברים. הטענה היחידה המשמעותית בשיח הדתי היא גבולות ההלכה. אך כשם שגברים הצליחו להגמיש את ההלכה במקומות שנדרש להגשימה ולשנותה (לקולא ולחומרא), האם אין אפשרות לשקול זאת גם בנוגע לשינויים בעולמנו במעמדן של הנשים? בסופו של דבר, בסיס של הבסיס, נגיע לשאלה האם אנו מאמינים שגבולות ההלכה ביחס לנשים כפי שהם היום נקבעו על ידי מקור אלוקי או אנושי. אם אתה שייך לאלה שרואים בכל פסק הלכה שמרני ביטוי של רצון ה' ולא של רבנים בשר ודם הרי שהגענו למבוי סתום.

    "גברים לא אוהבים את אימותיהם אחיותיהם נשותיהם ובנותיהם?" – כאן אתה כבר מרדד את השיח לגמרי. סביר להניח שגם גברים מוסלמים שמרנים שכולאים את בנות משפחתן בבורקה ושולטים שליטה מלאה בחייהן אוהבים אותן. אפשר להתפלפל אם האם זו אהבה אבל לא נעשה זאת כאן. השורה התחתונה היא שאתה יכול להיות אוהב ומדכא בו זמנית. כשאבא, שאוהב את בתו מאוד ותומך בה באופנים שונים, אוסר עליה דברים שהוא מתיר לאחיה רק כי היא אישה – זהו אוהב שגם מדכא. יש לך הנחה כנראה שפמיניסטיות רואות גברים כמפלצות ולא היא. אתה יודע, גם לפמיניסטיות יש אבות, אחים, בני זוג ובנים שהן אוהבות מאוד.

  10. עצובה , (חבל שגם בחודש אדר…)
    ברגע בו את פוסלת חלוקה עקרונית לפי מינים , את למעשה חולקת על התורה, הדיון אינו על הלכה מסוימת, שם אפשר למצוא נוסחאות מפשרות, הדיון הוא על העקרון האם יש חילוק עקרוני בין המינים או לא, אחוז עצום מהלכות ועקרונות התורה מורה שהתורה סבורה שהתשובה לשאלה הזו חיובית, את וחברותיך סבורות שזו "מהותנות" ו/או הסגברה פסולה , באופן כזה אין שום סיכוי למצוא גשר שתוכל לכסות את התהום הפעורה ביניכן ובין מסורת את התורה. אחרי ולפני הכל התורה אינה רק אוסף הלכות שרירותיות יש לה ובה גישה לחיים , ורק דרך הבנה של הגישה הזו (שעשויה להביא הרבה ברכה לכל איש ואשה), אפשר לשפר ניואנסים כאלו ואחרים שאולי צריכים שיפור, ברגע בו הגישה מתנגדת לכל הקונספט התוריי בענין ומכנה אותו בכינויי גנאי (לשיטתה…) היא כורתת את הענף עליו היא יושבת, וממילא כשלונה ידוע מראש, וחבל.

    • עצובה לקרוא,כמו שאשר אמר לך אכן העניין של גברים לעומת נשים בהלכה זה לא עניין של מתמתיקה פשוטה שאפשר לפתור בקלות ב"ארגז הכלים ההלכתי" כי גם ה"ארגז" הזה מוגבל והוא לא בגדר מזוודת קוסמים בבחינת "ויאמר הפוסק תהי הלכה ותהי הלכה"

      ההלכה בנויה מהגיון וצורת חשיבה מסויימת שמה לעשות היא לא תמיד רואה עין בעין אם הצורת חשיבה המודרנית ואדם המאמין בתורה צריך לדעת שהוא מקבל עול מלכות שמיים גם אם לא כל דבר מתיישב על ליבו והוא מבין הכל

      כמו שאשר אמר וצדק ההלכה עושה הבחנה מהותנית מסיבותיה שלה וכל אילוץ מלאכותי לשנות זאת יראה עד כמה מדובר בחיקוי או גוגל מוגל ולא דת חיה עם אמירה עצמאית

      ושוב שימי לב שגם צבי ליפשיץ שמנסה לגרום לך להפסיק להתדיין איתי בדיונים איתי גם אמר שהוא לא יכול לתמוך במניין הסופר נשים וכך כל המניינים ה"שויוניים"

      כך שגם הדתיים הליברלים עצמם מודים למעשה [גם אם לא ברמת ההצהרה-וכאן חוסר עקביותם]בכל מה שכתבתי לך כאן

    • גם הלל הזקן שתיקן פרוזבול חלק על התורה.

      • צבי,הדמגוגיה על הפרוזבול כבר לא עובדת אין לך משהו חדש לומר?

        או שאתה מפזר מסך עשן סביב העובדה שאתה מדבר גבוהה גבוהה על מניין שויוני אך במניין בו אתה מתפלל והמניינים הדומים אין שויון בי גברים לנשים ופתאום בעניין המניין אתם "פונדמנטליסטים" מן המניין?

      • הטיעון הזה נסתר כבר מזמן.
        נסה משהו חדש.

  11. עצובה לקרוא,אכן כמו שאמרת יש את עניין גבולות ההלכה ושמי לב שאפילו הדוברים הדתיים הליברלים כאן שמנסים לקחת את הפרשנות ההלכתית עד הקצה בכדי לאפשר לנשים לבוא לידי ביטוי בתפילות בבית הכנסת לא הלכו עד כדי כך רחוק וגם הם לא מתירים לנשים להצטרף למניין ולהיות חזניות בקטעים מסויימים.

    ההסברים להבדלים הטבעיים אותם את לא מקבלת כמו של המהר"ל המדבר על חומר לעומת צורה וכיו"ב הם רק ההסברים המועלים כאפשרות לסיבת ההבדלים ההלכתיים בין גברים לנשים ובכל אופן לא הם אלו שמכוננים את ההלכה שהיא כשלעצמה מבדילה בין גברים לנשים בכל מיני תחומים.

    וכן! אם את חושבת שהטיעונים נגד עליית נשים לתורה וכיו"ב נובעים מרצון לשימור הגמוניה גברית גם אם בלתי מודעת אז אני עומד על מה שאמרתי שאת חושבת בצורת חשיבה קונספירטיבית של מדכאים ומדוכאים ב"שחור לבן" בדיוק כמו מרקסיסט מצוי.

    חשבת על זה אולי שגם הרבנים שמעודדים מאוד את המגמה המבורכת של הגברת לימוד התורה לנשים והם שותפים בעצמם בהוראה ולימוד במדרשות מסתייגים מאוד מעניין המניינים השויוניים? מה? גם הם רוצים לשמר את ההגמוניה הגברית באופן לא מודע? ואולי תחשבי על כך שדווקא פתיחת הידע התורני היא כח יותר גדול למעורבות נשית פי כמה וכמה בעלייה לתורה בבית הכנסת ובכל זאת התופעה של לימוד תורה לנשים מקבלת תמיכה ואילו מניינים שויוניים לא!

    זה לא מראה לך שהטיעונים כנגד מניינים אלו מרבנים שכן עוסקים ומעודדים לימוד תורה לנשים לא אמורים להיות תחת חשד של "שמירת ההגמוניה"?

    ולגבי טענתי על אהבת גברים את הנשים הקרובות אליהן-אני לא מבין מדוע את טוענת שאני מרדד את השיח כאשר אני מעלה את העובדה הפשוטה שאין כאן שני מחות אוייבים ואף אב לא מדכא את ביתו. מעניין שלא רצית כנראה להודות בעובדה הפשוטה הזו ולכן כתבת "אפשר להתפלפל אם זו אהבה או לא אך לא נעשה את זה כאן"

    • אמיר,
      אתה עוד יותר קוצץ את הענף עליו אתה יושב , מביך וחבל.
      על כגון זה נאמר: "לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם"…

  12. אשר,מדוע?

    נשאלו שאלות עניתי

    מה העניין?

    נ.ב

    אשריך על דבריך מלמעלה ודעתי כדעתך והבעייה של הצורת חשיבה הדתית ליברלית כמו שכתבתי לא פעם שהיא מסתכלת על ההלכה כעל מתמיקה טכנית ותו לא שאפשר לשחק איתה מבלי להבין את החתירה העמוקה יותר שלה

    • אני מתכווין למשפט הבא :
      "ההסברים להבדלים הטבעיים אותם את לא מקבלת כמו של המהר"ל המדבר על חומר לעומת צורה וכיו"ב הם רק ההסברים המועלים כאפשרות לסיבת ההבדלים ההלכתיים בין גברים לנשים ובכל אופן לא הם אלו שמכוננים את ההלכה שהיא כשלעצמה מבדילה בין גברים לנשים בכל מיני תחומים."

      כמובן אין צורך לקבל את דעת המהר"ל בדוקא (ובפרט אם הניסוח שלו רחוק מאוד מלהיות PC) , אבל יש הכרח לקבל שלדעת התורה יש הבדל מהותי בין המינים, ושלא כדעת הליברלים, אחרת אין שום דרך אמיתית להתמודד עם ההלכות השונות בעניני אישות, החל מקנין אישות, אל גירושין "לא ילבש" איסורי יחוד, איסורי עריות (בפרט בהקשרים של חד מיניות) ועוד כהנה וכהנה.
      כאן הליברליים צריכים להחליט או שהם יורדים מהעץ ומחליטים לקבל עליהם את עול התורה ועקרונותיה גם בענינים שבין המינים , ושומרים את רצונם לשינוי לסעיפים נקודתיים וספיציפים , כמו נוסח מסוים של ברכה וכד'. או שהם מחליטים להיות כנים ולהצהיר כי אין להם חלק בתורת משה במסורת שלה ובא-להיה, ומבכרים על פניו את אלהי הליברלים.
      הניסיון לאחוז את המקל בשתי קצותיו פשוט לא רציני.

  13. אשר,מקבל לגמרי את תוכחתך!

    אכן התכוונתי לדבריך וכנראה שהתנסחתי לא כל כך טוב ובתגובתי מלפני שנייה אכן שיפרתי את זה

    התכוונתי לומר שגם אם לא מקבלים הסברים נוסח המהר"ל וכד' סוף כל סוף ההלכה מבחינה בין גברים לנשים וזו עובדה מוצקה מהספרות ההלכתית עצמה גם אם מנטרלים בליטוואקיות מרשימה את כל ההסברים הרעיוניים הנלווים

    זו הייתה כוונתי וכדבריך ואכן תודה על ההערה הבונה(-:

    אתה מוזמן לקרוא את תגובתי ל"עצובה" משעה 14:36

    • אוקיי.
      אני רק לא חושב שנכון או אפשר לבטל את הראציונל שעומד מאחרי ההלכות האלו, בפרט שלא מאוד קשה להבין אותו.

      • אשר,גם אני לא חושב שאפשר לבטל את הרציונאל וכמו שאתה רואה איך אני ממש סולד מהפיכת ההלכה למתמתיקה ותו לא וכמו תגובותיי כאן שאתה כבר מכיר

        את דבריי כתבתי ברדוקטיו אד אבסורדום שגם אם לצורך העניין נמחק את כל ספרי המחשבה גם ההלכה עצמה באופן עקבי מראה את הכיוון של ההבדל המהותי בין הגברים לנשים

        וזאת בגלל הטיעון של "עצובה" שגם צבי כל הזמן חוזר עליו על השימוש ב"ארגז הכלים ההלכתי".

        כמובן שדעתי היא שאי אפשר ולא יעלה על הדעת לבטל את הרציונאל שעומד מאחרוי הלכות אלו ובכל ההלכה בכל נושא

        דומני שאתה אמור לדעת את דעתי מתגובותיי הרבות כאן

        ודבריי דיברו אליבא דשיטתה של "עצובה" שגם אז הם לא מחזיקים מים

        וכדבריך

      • בסדר. אין בעיה.

  14. ועוד דבר דעתי כדעתך לגמרי במה שכתבת בתגובתך האחרונה!

    גם אני מקבל לחלוטין שהגוגל מוגל המחשבתי הזה הוא לא רציני ולא קוהרנטי וכאן זועק הפסוק "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" בקול גדול

  15. כתבו כבר לפני ואומר שוב, יש כאן חוסר הכרות משווע עם המחשבה הפמיניסטית על מורכבותיה וזרמיה. לומר שפמיניסטיות אינן יוצאות כנגד פורנוגרפיה (הלו? קתרין מקינון? אנדריאה דבורקין?) או שאינן יוצאות נגד פונדקאות – זו פשוט אמירה שגויה.
    בפועל, הכותבת בונה איש קש שאינו קיים במציאות ואז יוצאת נגדו.
    במהלך הפמיניסטי המתחולל במדינות המערב, היו כמה גלים. הגל הראשון, הנקרא פמיניזם ליברלי) אכן קרא להשוות את זכויות האשה לגבר, ובשנות ה-60 אכן נטען ע"י פמיניסטיות רבות שההבדלים הבין מיניים הינם תוצאה של תהליך חיברות בלבד.
    אך דווקא הפמיניזם הקרוי רדיקלי מדבר רבות על ההבדלים בין המינים ויוצא נגד הפמיניזם הליברלי. על כך שהעולם כפי שהוא היום מותאם ונבנה עבור המין הגברי ונדרשת ראיה נשית על מנת להתאימו גם למין הנשי (משמע יש הבדלים בראיית העולם, בחוויה ובצרכים בין גברים לנשים).
    אלא, שהטענה היא, כי את ההגדרה למה זו ראייה נשית או חוויה נשית, צריכות לקבוע הנשים עצמן.

  16. גבירותיי ורבותיי בפעם השלישית כאן אביא במלואו את מאמרו של יואב שורק "ככה לא חיים עם ההלכה" לטובת מי שלא קרא וככה הדברים שאני ואשר אמרנו יובנו באופן בהיר כשמש והציבור ישפוט איזו דעה תיחשב "קריקטורה" ואיזו לא אז בבקשה:

    יואב שורק
    ככה לא חיים עם ההלכה

    יהודי מביא עמו את עולמו לריקוד של מצווה עם המסורת אותה הוא נושא. מי שאינם מכירים את האפשרות הזו, או שהיהדות מאיימת על עולמם, הופכים את ההלכה למדע הזוי.
    על שירה חדשה ועל הפילגש שבבוידם

    במרכזו של בית הכנסת, בשדרת האמצע שלו, ניצבים זה לפנים מזה במה לקריאה בתורה, עמודו של שליח הציבור, וארון הקודש. אך אל אלה נוסף וילון לבן, שקוף בחלקו, כזה המשמש פעמים רבות כמחיצה בבתי כנסת; הווילון הזה נמתח כאן לאורך אותה שדרת אמצע דמיונית, כשהוא יורד מן התקרה ונופל על הבמה, על עמודו של החזן, ואפילו על ארון הקודש, וחוצה כל אחד מהם לשניים – חצי לעזרת הנשים שמשמאל, וחצי לעזרת הגברים שמימין. המראה המופרך של ארון הקודש החצוי לוכד מיד את עיניו של מי שנכנס לראשונה לתפילה של שבת ב'שירה חדשה', המניין השוויוני-הלכתי במושבה הגרמנית בירושלים; והוא גם מבטא, בצורה העמוקה ביותר, את התסביך העומד מאחורי האידיאולוגיה והפרקטיקה של קהילה זו, ושל הרואים בה מופת.
    הקהילה מתיימרת ליצור תפילה שהיא חוויה דתית שוויונית ומשמעותית, תוך עמידה בכל דרישות ההלכה, בפרשנותה האורתודוכסית המובהקת. כיוון שמבחינה הלכתית עיקר חיובי התפילה מוטלים על הגברים, מצאו ב'שירה חדשה' פתרון: בכל קטעי התפילה שהם בעלי משמעות הלכתית מחייבת, כקריאת שמע וברכותיה ותפילת עמידה, יעברו גברים לפני התיבה וישמשו כשליחי הציבור; בכל שאר הקטעים – כמו קבלת שבת, פסוקי דזמרה ופיוט 'אנעים זמירות' – תולכנה הנשים את התפילה (והן גם שתקראנה בתורה, עם עולים ועולות כאחד). גם החובה ההלכתית של הפרדה בין המינים נשמרת בקפדנות (ראה ערך המחיצה הלוחכת את ארון הקודש), בלי שתהווה עילה לחוסר שוויון: עזרת הגברים ועזרת הנשים נמצאות זו לצד זו; ומרכז הפעילות בתפילה נתון באופן שוויוני – במחיצה עצמה. האישה משמשת כשליחת הציבור, בלי שציבור הגברים יראה אותה, וכן להיפך.
    הנה, אפוא, נמצא הפתרון הפמיניסטי-אורתודוכסי: שוויון בפועל בין גברים ונשים במעוז ה'גברי' של בית הכנסת, תוך שמירה על ההלכה.
    הפתרון הזה עושה, כנראה, טוב להרבה נשים. לא רק הגבאית, רננה פילזר, שתיארה לנו את העקרונות מראש, דיברה בהתלהבות משכנעת ומאירת פנים; גם הנוכחות בתפילת ליל שבת היתה מרשימה ביותר. בעיקר בעזרת הנשים. ואם זה עושה טוב, הרי בעידן בו כל זיקה יהודית היא יקרה מפז, אין מקום בעצם לביקורת.
    הלכה כאתגר מתמטי
    למי הפתרון הזה לא עושה טוב? להלכה. כי למעשה, מאחורי הדברים עומדת תפיסה מוטעית ומזיקה של ההלכה, תפיסה שתפסה לה אחיזה הן בקרב הדבקים בהלכה והן בקרב המערערים עליה. לפי תפיסה זו, ההלכה היא כעין מדע מדויק, סוג של הוראות הפעלה פולחניות קבועות ומוחלטות. הנה אותה רננה אמרה, בהתייחס לקריאה בתורה על ידי נשים, ש"יש פוסקים שמתירים זאת. קראתי תשובה כזו של אחד מגדולי הפוסקים. הוא אמנם ממשיך אחר כך ומסביר למה הוא בכל זאת מתנגד, אבל את זה כבר לא קראתי. מה שמעניין אותי זו ההלכה". יש, כמובן, מקום להבחנה מסוימת בין דיון הלכתי לבין דיון חינוכי או ציבורי-פוליטי; ובכל זאת, כשההבחנה נאמרת בחדות כזו, היא מעידה על כשל בהבנת מושג ההלכה עצמו. שהרי ההלכה היא גוף חי, חלק מרקמת היהדות, שאין הבחנה ברורה בינו לבין חלקיה האחרים; היא חיה ומתחדשת, נושמת ומשתנה, ומתפתחת מתוך אינטראקציה הדוקה עם שיקולים קהילתיים וציבוריים, כלכליים וחינוכיים. היא הד קולו של העם לא פחות מן האגדה, ואין בה כלל מימד 'קשיח', 'אובייקטיבי' ובלתי תלוי.
    תפיסה קשיחה של ההלכה, ויצירת קווי תיחום חדים בינה לבין מכלול הנורמות והערכים היהודיים, משרתת על פי רוב את השמרנים ביותר. אבל במקרים רבים, היא מאפשרת עוגן דווקא למי שמצויים בעולם ערכי מתבולל ומעוניינים להישאר בו. הדבקות בהלכה, כמעין מדע-פולחן שאינו קשור בערכים מסוימים, היא פתרון נוח למי שזהותם היא בראש ובראשונה זהות ליברלית מערבית, מודרנית או פוסטמודרנית, והיא שמכתיבה את עולם הערכים הממשי שלהם. כאשר זהות זו מתנגשת עם הרצון העמוק לשמר את המרכיב היהודי בזהות – נמצא פתרון בדמותה של אורתופרקסיה: דבקות במעשה הדתי (הפרקסיס). הוספת המחויבות להלכה, כעניין סתום, כמעט טכני, אל המחויבות העמוקה לערכים הליברליים (שהם כמובן 'עקרונות הצדק של נביאי ישראל').
    גם את זה, בעצם, רננה ניסחה בצורה הטובה ביותר. כמעין סיכום למה שנעשה ב'שירה חדשה', אמרה הגבאית שהם מבקשים "להפוך את התפילה לחוויה דתית שוויונית, ונאמנה להלכה", ומעשה זה אינו פשוט, שכן "ההלכה אינה שוויונית". זו לא טעות, זה באמת אוקסימורון: שהרי אם ההלכה אינה שוויונית, איך תפילה הנאמנה להלכה יכולה להיות שוויונית? היא יכולה, בדרך שתוארה קודם לכן: על ידי הפיכת ההלכה לחלק ממכלול גדול יותר, שבו אי השוויוניות שלה תימס לתוך המכלול השוויוני. זה כמובן משל מושלם למה שקורה לזהות היהודית של הדוגלים בדרך הזו: במקום שזו תהפוך לגורם המחלץ אותם ממחוזות התקינות הפוליטית, ומחייב אותם לנקוט עמדה בעולם אמורפי – מתמוססת לה הזהות היהודית אל תוך המרק הגדול של הזהות הליברלית.
    הפתרון לא זוהר
    אגב: הבחירה הזו שונה גם מבחירות של יהודים ליברליים אחרים. אלה בוחרים או להתעלם מההלכה, כיוון שאין היא מתאימה לערכים בהם הם מאמינים, או ליצור שינוי בהלכה, כך שתתאים – או לכל הפחות לא תסתור – את עולמם.
    הגישה האחרונה – גישת השינוי – היא בעצם מפתח להתפתחות נורמלית של ההלכה: כאשר אנשים ניגשים אל המסורת ההלכתית בכבוד הראוי ומקיימים איתה דיאלוג אמיתי ועמוק, הם בונים בכך את החוליה הבאה, האותנטית, של ההלכה; לעומת זאת, כאשר אחרים תופסים את ההלכה כנתון טכני שאינו נושא משמעות ערכית מחייבת, ומבטאים את הנאמנות לה על ידי ציות עיוור – הם בוחרים בדרך של 'הפרדת כוחות' במקום דיאלוג, הנצחה במקום חיים.
    ההיאחזות בהלכה נעשית אובססיבית, כמו טובע הנאחז בקרש הצלה; שהרי היא הזיק המשמר עבור יהודים ליברליים, שאין רוחם נוחה מהמסרים הבסיסיים של היהדות, את ההמשכיות היהודית. אין זה פלא שהיא מתגלה ביצירות מלאכותיות, שאין בהן יכולת של המשכיות טבעית כדרכה של מסורת. המחיצה החוצה את ארון הקודש ואת הבמה – אין ביטוי סמלי ממנה למלאכותיות ולאובססיה; לשמירה הקנאית והמחמירה על הלכות במקום שאינה נדרשת, ולעקשנות הקנאית לשוויון כאשר זה מיותר. האם מישהו באמת סבור שכך אמור להיראות בית כנסת? האם יש מי שמאמין שמבנה מלאכותי שכזה יכול להפוך למסורת, יכול לבטא דת חיה הקשורה אל המציאות? הרי ברור שבעוד שנים ספורות ילדה אחת תצעק שהמלך עירום, ואין כל טעם בחיתוך כלי הקודש על ידי מחיצה. או שנסיר אותה, או שנעביר את כלי הקודש אל אחד הצדדים.
    אותו זרם ואותה תודעה ואותה אובססיה מתגלים במאמרו של ד"ר צבי זוהר בגיליון 'אקדמות' החדש (י"ז), שסביבו התפתח פולמוס בגיליון ומחוצה לו. תחת איצטלה של מי שבא להעניק פתרון הלכתי למצוקה קיומית של צעירים בני זמננו, "פותר" כביכול ד"ר זוהר את שאלת יחסי המין לפני הנישואין ומחוץ להם, על ידי הוצאת מושג ה"פילגש" ממחסני החירום של ההלכה והסרת האבק ממנו. זהו פתרון שווא: למעשה אין בדבריו שום התייחסות לשאלה האמיתית, העיקרית, והיא של מערכות יחסים מזדמנות של רווקים (תחת זאת מעניק זוהר לגיטימציה לחיי זוגיות של קבע ללא חופה וכתובה). מעבר לחיסרון מרכזי זה, גישתו לוקה בעוד מכשלות חמורות, וביניהן פגיעה חמורה בנשים ובמעמדן, כפי שנתבצר בחרם רבנו גרשום מאור הגולה; אך על כל אלה חבל להשחית מילים, כיוון שתגובות-הנגד שפורסמו בסמיכות למאמרו עושים היטב את המלאכה, ואינם מותירים למעשה למאמר זכות קיום (ואין כאן אפוא אלא פרובוקציה, שיש לתהות על שיקול הדעת ועל האחריות הציבורית שעמדו מאחורי מתן הבמה הנרחבת לה מעל דפי 'אקדמות', כתב עת איכותי המיטיב לרוב ללכת בין הטיפות).
    הפער הבריא
    גם אצל זוהר מתגלה הגישה המנותקת אל ההלכה, הרואה בה מעין מתמטיקה, שאינה נוגעת למכלול החיים היהודיים. גישה זו מתקנאת, משום מה, במוסר המיני ובתרבות הנישואין של העולם המערבי, ומזדרזת לבקש היתרים הלכתיים לשם העתקת הדפוסים האיומים הללו – שהרסו את מוסד הנישואין, המשפחה והאינטימיות – אל תחום הלגיטימיות הדתית. האם לא מבין ד"ר זוהר, שמוטב שיישאר מתח בין האידיאל הדתי לבין יכולת היישום, ומוטב שיהיו אנשים שייאלצו לחטוא, מאשר לעקור את אידיאל המשפחה היהודי מיסודו? האמנם לא יכולה להיות תפיסה דתית שתכיל את הפער בין הרצוי למצוי, בלי לבקש לגזור מיד את המצוי לפי הרצוי? האם אין הוא מבין מפני מה נותרה הפילגש בבוידם ההלכתי ולא הוצאה ממנו? האם אין הוא מבין שזהו חלק מן התהליך ההלכתי, חלק משמעותי לא פחות ממקור 'קשיח' זה או אחר?
    גישה בריאה הרבה יותר מצויה במאמר אחר באותו גיליון, אף הוא בנושא קונטרוברסלי – מקום ההומולסביים בחברה הדתית. כותב המאמר הוא מיודענו זאב שביידל, והוא מנסה לאתר בזהירות את נקודות המגע האפשריות והבלתי אפשריות שבין התפיסות המודרניות של זהות מינית לבין גישתה של ההלכה, שביסודה האיסור החמור על משכב זכור. שביידל סוקר קשת של עמדות דתיות, ונותן ביטוי מרשים לכך שהשיח ההלכתי אינו טכני: הוא מורכב משילוב של תפיסות עקרוניות, מהותיות, עם שיקולים חשובים לא פחות של טובת הקהילה, שמירת מוסד המשפחה ואמפתיה כלפי היחיד. ולא פחות חשוב – קיומה של אפשרות של פער בין ההלכה הנורמטיבית המוצהרת לבין האופן שבו זו מיושמת.
    התורה לא הכירה בנטייה
    שפע המקורות המובאים בהערות השוליים, מלמדים שכבר קיים שיח מפותח, יחסית, בנושא. בלי להיכנס לסוגיה כבדה זו אנצל את הבמה רק לשם מיקוד תשומת הלב אל עובדה אחת, פשוטה, העולה מן המקראות: איסור משכב זכור אינו מתייחס להומוסקסואליות. הוא נכלל ברשימת העריות ה'רגילה', יחד עם שאר דרכים של פריצות מינית שאין להן דבר עם נטייה כזו או אחרת. בעולם העתיק, מקובל לומר, האנשים שנהגו לפרוק את יצרם עם גברים היו אותם אנשים שעשו גם את שאר התועבות, אלה שבהן השותף היתה אישה. מכאן אפשר ללכת בשני משעולים: האחד, לטעון שהזהות ההומולסבית היא בדיה או מחלת נפש, כפי שמביא שביידל בשם הרב אבינר; השני, לטעון שמדובר במשהו שלא עליו כתבה התורה מה שכתבה, כפי שמביא שביידל בשם הרב סטיב גרינברג.
    למעשה, הכתוב מכריח לצעוד בשני המשעולים גם יחד: ברור שהתורה לא 'הכירה' בנטייה ההומוסקסואלית, וממילא ברור שלא זה ההקשר שבו היא אסרה את הדבר. מה אנחנו יכולים ללמוד מההתעלמות הזאת של התורה? או –כפי שטוענים רבים –ש'זהות' זו, גם אם יש בה מרכיב ביולוגי, היא פרי התרבות המודרנית, וכמו שזו באה כך היא עתידה להיעלם; או שהתורה בחרה שלא להתייחס לתופעה שולית ויוצאת דופן, שאינה עניין לתחיקה החברתית. בין אם נאחז בתשובה הראשונה ובין אם נאחז בשנייה, נמצא את עצמנו צועדים לאותה שורה תחתונה: אין להלכה עניין להעניק לגיטימציה לתופעה, ולו בשל החשש מהתפשטותה של הלגיטימציה אל מעבר למיעוט בעל הזהות ההומולסבית. כללי המשחק הנובעים מכך הם, שבהכרח תפקידו של הרב לשלול את העניין ולא להכיר בו כעניין 'טבעי' של זהות, ובמקביל אל לו לעסוק ב'ציד מכשפות' ובחיטוט אחר אורחותיהם של בני קהילתו; ואילו מי שחש זהות הומולסבית מתוך ודאות פנימית ברורה, יצטרך ליטול על עצמו את האחריות להחלטותיו לפני הא-להים, שאינו בא בטרוניה עם בריותיו; אך בוודאי שאל לו לנפנף בדגלי גאווה, שלא לדבר על פעילות למען הכרה בזוגיות חד מינית, ושאר דברים המפוררים את מוסד המשפחה בכלל ואת זו היהודית בפרט. הצירוף 'דתי הומולסבי' יישאר אפוא בארון, לפחות כל עוד לא נמצא פירוש מניח את הדעת, המסביר מדוע מה שהיה אסור בכל הדורות צריך להיות מותר כיום.
    בתוך: מקור ראשון, שבת, כ"ד אדר תשס"ו, עמ' 4.

    • אמיר ,
      גם בעיני החזרה הזו מיותרת.
      אם כבר יותר מעניין להציץ לקבוצת הפייסבוק ולראות מה האג'נדה שבאמת מעסיקה את הכת , מה שמוכרים לך כאן ובאתר כיפה זה רק כדי לרמות את הטיפש האורתודוכסי הרחמן שחושב שבסה"כ יש כאן נשים אומללות שנעלבו וכד', ולא ניסיון למוטט את כל מסורת התורה , בנפיחת מקלדת. שם אפשר לראות במפורש, שכל הלכות אישות מיותרות ולא ראויות בעינהן (יש שם גם כמה גברים, אבל נראה לי שבהקשר הזה נכון להשתמש בטרמינולוגיה של מרב מיכאלי) , שלא לדבר על ההשלכות בתחום הממזרות וכד'.
      לא שזה באמת מאיים על מישהו, אבל כדאי להבין שמה שבאמת עומד מאחרי הפטפטת ה"חביבה" וה"אנושית" כאן, הוא רצון לעקור את כל ההלכות שלא נראה לאותן נשים וקטנים/שוטים.
      אילו היו ישרות ואמיצות מספיק לומר זאת מפורשות , בזה היתה נחמתנו, מסתבר שגם זה דבר שמוגזם לבקש. (אחרי שראו שגם האורתודוכסים ורבניהם שבאופן כללי "מבינים את הבעיות" לא עומדים לצידן בכגון אלו)

      • אשר, לדעתי החזרה לא מיותרת כלל היות והמאמר באופן בהיר מאוד זועק ובענייניות את זעקת "המלך עירום" כלפי כל הגוגל מוגל הדתי ליברלי ההזוי ראוי להביאו והרוצה יבוא ויקרא.

        מעבר לכך דומני שאין מדובר בכאלו שיש להם עניין למוטט את מסורת התורה מתוך כוונה תחילה ואני דווקא כן מאמין בכנות של האנשים האלה שהם מעוניינים להישאר בתורה ועובדה היא שהם לא חוזרים בשאלה והיידישקייט והזהות היהודית כן חשובים להם במובן כל שהוא אלא שכמו שאני כל הזמן אומר האנשים האלו נמצאים בקונפליקט פנימי עצום שכן הם רוצים גם להיות מחוייבים לערכים הליברליים-מודרניים באופן מלא ולכן הם מנסים ללא הצלחה יתירה לנסות לחיות בשתי מערכות ערכים שונות בכפיפה אחת ובלשון העם "לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה"

        זה גם מה שמביא אותם לאיבה כה חזקה כלפי הרבנים שמזוהים כחרדל"ים שמביאים את התפיסה הראויה בטהרתה[וסליחה אם אני נשמע כמו כתב ביתד נאמן אודות "ההשקפה הטהורה"(-:]
        ושהם לא מוכנים לשחק ב"נדמה לי" כמו כל הדתיים הליברלים למיניהם.

        מאמרו של שורק מסביר יפה מאוד את הדילמה הפנימית הזו שאני מתאר ולמה היא גורמת

        לכן אני הבאתי אותו כאן בפעם השלילית בשמחה רבה ובטוב לבב!

      • אמיר,
        בעיני כל העיסוק בפסיכולוגיה בהקשר הזה מיותר לגמרי.
        ייתכן שהתיאור של יואב נכון (בגדול אני מעריך שיש בו יותר ממשהו) וכקריאת כיוון זה ראוי ורלוונטי, אבל יש קוים אדומים וככל שהם נחצים בגסות ובברוטליות, כל הפסיכולוגיה הזו הופכת חסרת רלוונטיות, ברגע בו לא רק התרת אלא הפכת עבירות של יהרג ובל יעבור לאג'נדה (!!!) המקום שלך ברור והוא לא בתוך מסגרת שאפשר לקרוא לה דתית יהודית באיזהשהוא אופן, ובכן הגבול הזה נחצה בברוטאליות פעם אחר פעם (אם כי בדר"כ בדרכי רמיה , של צעד קדימה שניים אחורה, כדי שהקבוצה המתונה לא תקיא מקרבה את הזוועה הזו) , ואיתו נגוזות הנסיבות המקילות מכיוון הפסיכולוגיה, כרגע יש שתי אפשרויות , תשובה או קרע, כאשר ברור שלפחות חלק מהקבוצה הזו הולכת לקראת קרע, עצוב אבל ככל שרוצים לצמצם את הנזקים כדאי להכיר בכך כבר עכשיו. (כי נראה לי שיש כאלו שישובו ככל שיבינו שהן/ם אכן הולכות/ים לקרוע את עצמן מישראל)

      • אשר,בטח כמו שראית יואב במאמרו הנ"ל לא ניסה ללמד זכות על הגישה הליברלית מטעמי "תינוקות שנשבו" וכד' אלא הוא הביא ביקורת יחסית חריפה על הגישה הזו

        הניתוח הפסיכולוגי והחברתי שלו בא לא על מנת ללמד זכות אלא דווקא לבקר קשות את התופעה
        ולכן הוא כה רוונטי ואני אוהב להביא אותו

      • מבחינתי גם (ואולי בעיקר) כביקורת זה מיותר.
        מבחינתי שיח ציבורי צריך להתנהל סביב עקרונות, אני לא אומר שמה שיואב כתב לא לגיטימי בהקשר בהם הדברים נכתבו , אבל מכאן ועד להפוך את זה לטיעון מכריע בדיון המרחק גדול.

  17. אמיר, לא רק שאתה קריקטורה\ אתה גם טרול כל פעם מחדש מציף את הטוקבקים במאמר של שורק כתוב במלואו. לא שמעת על לינק למאמר? מדוע להציף אותנו במלל אינסופי?!

    • אשר,הניתוח הפסיכולוגי של יואב בא להסביר מדוע העקורונות ההלכתיים והרעיוניים של הדתיים הליברלים לא נכונים

      הניתוח הפסיכולוגי אם תרצה לקרוא לו כך בא להסביר את הרקע לתופעות הפסולות והעיקר בדבריו היה הביקורת על התופעות עצמן.

      לדעתי מאמר זה מסביר בבהירות גדולה את שורש הבעיה בתפיסה הדתית ליברלית המוצגת כאן

  18. אמיר, אכן נראה שלא ניתן לגשר על התהום האידאולוגית הפעורה בינינו, רק אומר שהמצב הזה, שבו גברים בלבד מסבירים ומפרשים את העולם (ההלכתי ובכלל) ופוסקים לפיכך את פסיקותיהם (ואלו הם הכוח וההגמוניה שעליהם אני מדברת) אינו צודק ואינו הגיוני. מדובר במחצית מהאוכלוסייה שהיא זאת שמתווכת את העולם באופן בלעדי עבור המחצית השנייה. לא תשכנע אותי שגברים יכולים לדבר ולדברר את חוויותיהן ועולמן של נשים באופן מושלם מעצם היותם צינור ישיר לקב"ה. אם ההתקוממות נגד מצב זה נשמעת לך כפרשנות מרקסיסטית, שיהיה. לפחות אני מעריכה את זה שבניגוד לאשר אתה מוכן לתת קרדיט (ובצדק) לרצון הכנה והאמיתי של הנשים הדתיות המתקוממות נגד העוול להישאר נשים דתיות ולפעול בתוך העולם הדתי מתוך אהבה ולא מתוך ניכור. נישאר כאמור חלוקים קשות.

    • עצובה,
      לימוד תורה ופסיקת הלכה אינן "דברור חוויות" , מדובר בפעולה שכלית של פירוש התורה, מה שאומר לכל הפחות שאם התורה אומרת X א"א לומר את ההפך הגמור ולחשוב שאתה עדין חלק מהמשחק.
      אין לזה שום קשר לנשים מול גברים, מדובר על יושר ואמת מול שקר, וכנות מול הונאה עצמית, מי שמנסה לאחוז את המקל בשתי קצותיו, טועה, בין אם זה נעשה מתוך בחירה איסטרטגית בשקר, ובין אם מתוך הונאה עצמית, או מתוך סחף חברתי אחר רוחות תרבותיות זרות, השורה התחתונה היא אותה שורה תחתונה. ועליה אכן יש הרבה מאוד מקום להתעצב, גם בר"ח אדר :-(.

  19. זה עתה הגעתי לעמוד 657 בספר "הדמוקרטיה באמריקה" של אלכסיס דה טוקוויל שאני קורא בתקופה האחרונה

    בעמודיו הקודמים-[653-656]

    הוא דיבר על תפיסת השוויון בין המינים בחברה האמריקנית של תקופתו-שנות ה-30 של המאה ה19 למניינם-ומעניין מה הפמיניסטיות הלהוטות ותומכיהם כאן היו אומרים על הנאמר שם כחלק מספר המשמש אבן יסוד להגות מדינית דמוקרטית

    דומני שהפמיניסטיות כאן ותומכיהם הגברים היו מתפלצים לקריאת הדברים והחשיבה ה"מהותנית" והם היו מתעלמים משאר הרקע

    חלק מדבריו[ודאי לא כולם]שם מזכירים את הדברים שעינת רימון אמרה כאן ושיואב שורק הגיב לורד נועם

    לעיון המתעניינים והמתעניינות

    • וראה במאמר של שרה אסתר קריספ, 'אני אישה', באתר 'בית חב"ד'.

      אגב, עינת רמון במאמרה 'סוד היחיד והיחד', אליו הפניתי לעיל, מדברת על כעין 'איזון משאבים' בין האיש לאישה ביהדות – כאשר, אם לאחד יש יתרון בתחום אחד, מתאזן הדבר ע"י יתרון של השני בתחום אחר.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  20. ש.צ יישר כח על ההפניות לשני המאמרים

    טוקוויל בספרו בעמודים שהפניתי אליהם אומר דבר דומה מאוד שהוא התרשם שהיחסים בין תפקידי הגברים והנשים כמו שהוא ראה בארה"ב היו להתרשמותו מאוד תקינים כי התפיסה שהייתה שם הייתה שאכן יש יתרונות מובנים בכל מיגדר והיתרונות האלו בהרמוניה בונות בניין שלם ויעויין שם

    גם אם לא הייתי חותם על כל מילה ממה שטוקוויל כתב שם ההסתכלות שלו מעניינת ודומה להסתכלות שהבאת ממאמרה של עינת רימון "סוד היחיד והיחד"

  21. http://www.kipa.co.il/women/52401.html

    מאמר שראיתי לפני כמה דקות ואני מביא אותו כאן לא בשביל המאמר עצמו כמובן אלא בשביל התגובות ובמיוחד תגובות 11 ו12 עיינו שם בתגובות האמורות במיוחד וגם בשאר התגובות ותראו איך הרוב השפוי של הציבור הדתי לאומי וגם מהמתונים שבו כמו כותבי תגובות 11 ו12 מסתייג בשאת נפש מהקונסרבטיבים המחופשים לאורתודוקסים הפושטים טלפיהם ואומרים "טהורים אנו" בעוד הציבור לא מטומטם וכושר ההבדלה בין יראי ה' ההולכים בדרכו לבין המתחזים יציב וקיים.

    הבאתי את זה כאן במאמר המשובח של עינת רימון שבא לגנות את הפמיניסטיות הרדיקליות כמו אותה קבוצת פייסבוק של הכותבת מהמאמר המלונקק כאן .

    ערב טוב

  22. מאמר ברור ומעניין . תודה

  1. פינגבק: התעוררות « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: