ציירי לך סֵפֶר / יעל (פרוינד) אברהם

מה קרא רב במאה ה־19? מה קראו נשים יפניות? איזה ספר צד את לבו של ילד בן לאציל כפרי? התערוכה '(ב)זכות הקריאה' מתחקה אחר הספרים שקראו הדמויות המצוירות, ומפגישה בין אמנות הציור לעולם הספר

באחד הימים הוזמן מוריץ דניאל אופנהיים, צייר פורטרטים מבוקש בקרב יהודי אירופה במאה ה־19, להתייצב במעונו של קרל לודוויג ברנה. לרגל האירוע התיישב ברנה – מחלוצי העיתונות הביקורתית וסופר מושחז שביכר את הלותרניות על פני מוצאו היהודי – על כיסא העץ המגולף בחדר העבודה שלו, ושלח מבט חולמני אל מי שמכונה הצייר היהודי הראשון.

אופנהיים מיקם את כן הציור ואת צבעי השמן והסתכל על מושאו – לשמאלו עמדה ספרייה גדושה בספרים, מאחוריו ניצבה פרוטומה של ז'אן פול, הסופר הגרמני הנערץ על ברנה, ומעליה – דיוקנה הממוסגר של ז'נט ווהל, ידידתו של ברנה עד אחרון ימיו הקצרים. בידו האחת אחז ברנה ספר פתוח, בשנייה – עט, אולי היה בעיצומה של עוד רשימה סאטירית נוקבת. האם באותם רגעים שהונצחו בפורטרט המפורסם החזיק ברנה בקובץ שהתעתד להיות אבן דרך בעיתונות הגרמנית וקיבע את מעמדו כהוגה דעות משפיע?

כמה שנים אחר כך, ביבשת אחרת, שקד האמן היפני הנודע אוטאגאווה קוניוֹשי על הדפסי עץ צבעוניים. לאובייקט האמנות שלו בחר בנשים יפניות בורגניות בנות זמנו במראה המסורתי – שיערן מעוצב בפריזורה המוכרת, ועל גופן הן עוטות קימונו מעוטר דוגמאות. בהדפסים של קוניושי הן ניבטות אל המתבונן כשהן קוראות להנאתן בספר שכריכתו עמוסה בציורים, ונראה שהודפס בפורמט של ספר מערבי. האם אפשר לשער מה קראו אותן נשים יפניות?

ז'אק אמיל אדואר ברנדון, 'עלייה לתורה של חתן בר מצווה'

ז'אק אמיל אדואר ברנדון, 'עלייה לתורה של חתן בר מצווה'

להכניס ערך מוסף

התערוכה '(ב)זכות הקריאה', המוצגת בימים אלה במוזיאון ישראל, מבקשת לעשות בדיוק את זה: להתחקות אחר אותן יצירות עלומות שקראו הדמויות המצוירות. גם אם היא לא מבטיחה פתרון אבסולוטי לחידה, היא משערת באופן היסטורי ומושכל מה עשוי היה להימצא בידיהם של הקוראים. התערוכה אינטימית ונפרשת על פני חלל לא גדול בקומת המסד של המוזיאון, ובה מוצבות זו לצד זו יצירות אמנות שנושאן אחד: אנשים קוראים או כאלה העוסקים במלאכת הכתיבה. בהצגתן יחד תחת קורת גג אחת מתבצע ניסיון מעניין לא רק להתחקות אחר האבולוציה של האוריינות כפי שהיא משתקפת באמנות, אלא גם לשלב דה פקטו בין שתי דיסציפלינות: האמנות והספרות. בעזרתה יכול המבקר ליהנות ממתיחת קו שנעשית בין יצירת אמנות מסוימת אל הספר שעשוי להתאים לה מבחינה כרונולוגית ותוכנית, ומועמד לצידה.

אם נחזור ללודוויג ברנה, בעמדה מוגנת בזכוכית הסמוכה לדיוקנו מונח קובץ הכתבים פרי עטו 'מכתבים לפריז', שיצא לאור בשנת 1832 בהוצאה לאור הגרמנית 'הופמן וקמפה'. לנשים היפניות בנות אותה מאה הוצמד ספר סיפורים מאויר מאותן השנים, סוגה רווחת מאוד בקרב נשים יפניות משכילות בסוף המאה ה־19, שהכילה בתוכה קריקטורות ולא פעם גם חיתוכי עץ ארוטיים.

"בהתאמה הזו בין יצירה לכותר טמון למעשה מוקד העניין בתערוכה הזו", מסבירה שלומית שטיינברג, אוצרת המחלקה לאמנות אירופה במוזיאון ישראל ואוצרת '(ב)זכות הקריאה'. "הרעיון לחשוף את קהל המבקרים לציורים של אנשים שמחזיקים ספר או עוסקים בקריאה, וללמוד דרכם על רמת ההשכלה של אותן דמויות, הוא רעיון בנאלי. לעומת זאת, כשאתה מנסה להבין מה קרא רב במאה ה־19, מה קראו נשים יפניות או איזה ספר צד את לבו של ילד שהוא בן לאציל כפרי, אתה מכניס ערך מוסף שאינו ברור מאליו למי שמביט בדיוקנאות לו היו מוצגים לבדם. כדי ליצור את החיבור בין היצירות לספרים נדרשתי לקריאה מסיבית, ויש לא מעט חומר בנושא בספריית האוניברסיטה העברית. עובדי בית הספרים הלאומי בגבעת רם הסכימו לקחת חלק בפרויקט הזה, ופתחו בפניי את ארון הספרים של הספרייה. הם גם הכינו אותם עבור התערוכה ופעלו לתקן ולשקם אותם, כי מדובר בספרים ישנים ממאות קודמות".

סמל לנשים משכילות מהדור החדש. ויטוריו מתאו קורקוס, 'חלומות', 1896

סמל לנשים משכילות מהדור החדש. ויטוריו מתאו קורקוס, 'חלומות', 1896

עזרת נשים

אין לך דבר נעים יותר מן הישיבה על ספר בערב על יד האח, כשהרוח מתדפקת על חלונך והמנורה דולקת… אינך נותן דעתך לשום דבר… והשעות עוברות. בלי למוש ממקומך אתה מתהלך בארצות, המתייצבות כמו חיות לפניך, מתחקה אתה על מהלך המאורעות, משתעשע בפרטי פרטים, מתדבק בגיבורי הסיפור ומדמה לחוש את לבך שלך דופק מתחת לבגדיהם

(מתוך 'מאדאם בובארי', גוסטב פלובר, תרגמה: דבורה בארון. מופיע על קיר התערוכה)

לא רחוק מהציטוט ההולם מפלובר על מאדאם בובארי הבורחת עם המילים הכתובות לארצות סוערות, תלויה אחת העבודות המרשימות בתערוכה. מדובר בציורו גדל המידות של ויטוריו מתאו קורקוס (1933־1859), איטלקי ממוצא יהודי שהשתייך לקהילת ליוורנו המפוארת. ביצירה יושבת צעירה איטלקייה בת מעמד הביניים על ספסל, ושולחת מבט רב משמעות אל המתבונן. המבט הבוטח, הכובע שהורד אל הספסל, יחד עם שלושת הספרים הצהובים המונחים זה על גבי זה לידו, מחזקים את הרעיון של העלמה כסמל לנשים משכילות מהדור החדש. כשם הציור, 'חלומות', היא חולמת ומעצבת את דרכה בעזרת השכלה, וכמו רבות מבנות דורה היא ממירה את הרומן הסנטימנטלי, הז'אנר שהודבק לנשים בדורה, בספרות יפה, מעמיקה, המשחררת את הנשים מכלאן הספרותי.

הספרים המונחים לצידה ובולטים בכריכות הצהוב עשויים להשתייך לפורמט ספרי הכיס של בית ההוצאה 'גרנייה קלאסיק' שהוקם בשנת 1833. שטיינברג התאימה לדמות של קורקוס שני רומנים של ז'ורז' סאנד, סופרת צרפתייה שמרדה בעצמה במוסכמות החברתיות, וספר נוסף, 'אודות האהבה', פרי עטו של סטנדל, מגדולי סופריה של צרפת. שלושת הרומנים צהובים ונדפסו בהוצאת גרנייה. מבטה המתריס של יושבת הספסל עומד בניגוד מוחלט לאישה הקוראת הניצבת לימינה בקיר, בעבודה של ויטו ד'אנקונה, אמן יהודי מהעיר פזארו. בתמונה של ד'אנקונה נראית אישה בת מעמד הביניים בתוך מרחב ביתי סגור ובלתי משוחרר, כשהיא נהנית באפלולית החדר מהפוגה מענגת של קריאה בספר מבלי שמישהו יפריע לה.

בדילוג חד ממעמד למעמד, על קיר הנשים ומשמאלן, ניצבת בגאון אווה הנאו פון רוטשילד. מסגנון האמפיר של שמלתה, סגנונה של ז'וזפין דה־בוארנה אשת נפוליאון, מהתלתלים העשויים היטב ומהדיאדמה שמונחת על ראשה, אפשר בנקל להבין שלא מדובר בבת איכרים. משפחת רוטשילד העשירה הייתה מן הראשונות ליהנות מפירות האמנציפציה, ובניה הורשו לצאת מהגטו ואף זכו בתואר אצולה. כך יכול היה בכור הבנים אנשל־מאייר רוטשילד לרכוש נכס בתוך פרנפקפורט. הוא נכנס עם אשתו אווה לביתם החדש והזמין עבורה את יוהן־יעקב בקר, צייר דיוקנאות חשוב בגרמניה של אותה תקופה, וזה עשה את כל הדרך מהמבורג כדי לצייר אותה.

"אווה מופיעה בציור כאישה משכילה, נטולת סממנים יהודיים, ואילולא היה כתוב שזהו דיוקן הברונית רוטשילד קשה היה לדעת שזו לא אישה משכילה אחרת מהמעמד הגבוה באירופה", מבהירה שטיינברג. "מאחוריה נראה פסל של אלה יוונייה והיא יושבת בכיסא מעוטר במראה ספינקס. הספר שנבחר עבורה ומוצג כאן למבקרים הוא 'הרמן ודורותיאה' מאת גתה, פואמה אפית העוסקת בייסורי האהבה וגם במגבלות המעמד. הפורטרט אמנם צויר בשנת 1817, אבל בחרנו ספר במהדורה משנת 1799, כלומר כמה שנים לפני שהיא צוירה, כי בפורטרט הוא לא נראה כספר שיצא לפני רגע מהדפוס. הוא יוחלף בסבב הבא ב'ייסורי ורתר הצעיר' של גתה בצרפתית ובגרמנית".

מוריץ דניאל אופנהיים, 'שבת אחר הצהריים', 1866

מוריץ דניאל אופנהיים, 'שבת אחר הצהריים', 1866

קוראים ומשתחווים

אם הקריאה של הברונית ושל אחיותיה לקיר נועדה למטרות הנאה או השכלה, תרבות הקריאה בראשיתה נולדה ממניעים אחרים לגמרי: מניעים ליטורגיים. במסדרון המוביל אל החלל הגדול ישנה התייחסות לביטוייהם של אלה באמנות.

"יש לנו כאן תחריט נחושת על קלף שיצר האמן הגרמני אולריך דניאל מצגר בראשית המאה ה־18, ובו נראים קלווין ולותר, הרפורמטורים הנוצרים, מתחת למדונה ולמלאכים", מסבירה שטיינברג. "למעשה יש כאן אמירה של האמן על כך שלותר, שתרגם את התנ"ך לגרמנית מלטינית, וקלווין שהנגיש אותו לקהל הרחב, סירבו לקבל את העובדה שלקתולים ולאפיפיורות תהיה בלעדיות על ההשכלה והאוריינות. הם ראו ביכולת לקרוא ולכתוב דבר הכרחי לכל בן תרבות, ובתרגום שלהם פתחו את הספר לכל אדם שיש לו השכלה מינימלית של קרוא וכתוב. הם בעצם הפקיעו מהכנסייה הקתולית לא רק את הלטיניות של התנ"ך, אלא גם את ההחלטה מי יקרא מה. הבחירה לקרוא לתערוכה '(ב)זכות הקריאה' מדברת על הזכות לקרוא, על היכולת לקדם את עצמך ולהפוך לאדם משכיל יותר ומשפיע בחברה באמצעות קריאה". מסיבה זו מספר יצירות לא מבוטל מוקדש גם לסנט ג'רום־הירונימוס, מתרגם התנ"ך ללטינית. ברובן ככולן הוא נראה עוסק בפעילות הגותית־לימודית, כשלצידו רובץ אריה המחמד שלו.

קשה להתעלם מהמוטיב היהודי בתערוכה, שניכר לא רק בזהותם של הציירים עצמם אלא גם במושאי האמנות. באחת מעבודותיו תיאר אופנהיים את שעות בין הערביים בשבת אצל משפחה יהודית; בני המשפחה מקיפים את השולחן וכל אחד עסוק בספרו שלו. לאם ולבת הקוראות בצוותא הותאם בתערוכה החיבור המפורסם 'צאנה וראינה' שליקט ר' יעקב מיאנוב, אחד הכותרים המרתקים בתערוכה. 'צאנה וראינה', או ה'טייטש חומש', מכיל פירושים ומדרשים לפרשיות התורה, להפטרות ולחמש המגילות, והוא יועד לנערות ונשים יהודיות שהתקשו בקריאה בעברית ונהנו לעיין בו בשבת בשעות אחר־הצהריים.

בשנת 1616, זמן חיבורו, התפתחה ספרות עממית ביידיש לנשים, שהחומר התורני הזמין להן היה מועט. העותק המצוי בתערוכה הועתק כולו בכתב יד כמאתיים שנה לאחר צאת המהדורה הראשונה על ידי הערץ האמבורג, יהודי מפראג שעבד בוינה כמלמד פרטי לבר מצווה לילדים אמידים. “אם נבחן את האם והבת המתענגות ביחד על הקריאה, נראה שטיב הקריאה שונה מהקריאה של הבן הקורא דף עיתון, או מהבן השני הקורא דף גמרא“, אומרת שטיינברג. “בתוך היצירה הזו אנחנו פוגשים סוגים שונים של טקסטים, והיא מתארת את הבית היהודי בגטו של פרנקפורט בראשית המאה ה־19. הסבתא משום־מה לא יושבת ליד השולחן, אלא מתנמנמת על כיסא בעומק הבית. היא סמוכה ליושבים, ואולי הקריאה של הנשים נעשית בקול והיא נהנית ממנה“.

גם הצייר הצרפתי ז‘אק אמיל אדואר ברנדון (1897־1831) הנציח במכחולו בסדרת יצירות גנריות סצנות מחיי היום־יום של יהודים בתקופתו. באחת מהן מוצג ה‘חדר‘ שבו למדו הילדים, המורה־המלמד יושב למול התיבה וקורא בספר, והילדים לומדים בחברותא או מתאספים לשיחה קלה. כולם לבושים כותנות לבנות וחובשים כובעים יחודיים. כותונת וכובע מסוג זה יעטה ילד בר־מצווה שמופיע ביצירה נוספת משלו בתערוכה, ובה מוצג חתן בר המצווה קורא בתורה ולצידו איש מזוקן, אולי המלמד מהציור הקודם. היצירה לא הושלמה והיא למעשה מתווה הכנה, כפי שניכר בפניהם של כמה מאלו המאזינים לקריאה.

יצירות אחרות מוקדשות לדמויות ידועות בהיסטוריה היהודית. אחת התמונות שעברה לאחרונה רסטורציה מקיפה היא דיוקנו של רבי יעקב ששפורטש, ממתנגדיה הראשיים של השבתאות וממחוללי הפולמוס סביבה. הרב ששפורטש, יליד אוראן האלג'יראית, נע בשליחויות שונות בין צפון אפריקה לאירופה, בין השאר כרבה הספרדי הראשון של לונדון. לבוש שחור ועטוי בכיפה שחורה מפנה ששפורטש בתמונה האפלולית מבט אל הצייר שזוהה עם ההולנדי איסאק לוטיכויֶס, ועל שולחנו ספר פתוח. התמונה צוירה בהולנד בשנת 1673, ובתערוכה הוצב חיבורו 'תולדות יעקב', שיצא עוד בחייו של הרב ששפורטש ומכיל מפתח לפסוקים בתורה הנדרשים בתלמוד הירושלמי.

ספרו מעורר המחלוקת יוצג בתערוכה. רבי חזקיה דה־סילווה

ספרו מעורר המחלוקת יוצג בתערוכה. רבי חזקיה דה־סילווה

לנגוס מהפרי האסור

בניגוד לרבי ששפורטש, המשדר רוגע או אפילו מבוכה בהתמסרות לצייר, ביצירה שלידו שולחת דמות גבר מזוקן מבט רב רושם אל המתבונן, כשהופעתו משדרת עוצמה: הוא חובש טורבן אדמוני, עוטה על עצמו ספק מעיל ספק קפוטה מהודרת, וכמובן מחזיק ספר ביד. זהו רבי חזקיה דה־סילווה בן המאה ה־17, יליד ליוורנו שבאיטליה ומגדולי הרבנים בארץ־ישראל. המבט הנחוש ומראה הנביא מצביע אולי על גישתו חסרת הפשרות שניכרת בספרו מעורר המחלוקת.

ב'פרי חדש' בחן הרב דה־סילווה במבט ביקורתי ומקורי את דברי הפוסקים על סדר השולחן ערוך. חלקו הראשון של הספר יצא לאור בשנת 1692, סמוך לזמן ציור הדיוקן. החיבור זכה להסכמותיהם של רבני דורו בארץ ישראל ובאמסטרדם, אבל עצמאותו וסגנונו עוררו ביקורת. בשו"ת 'גינת ורדים' לר' אברהם בן מרדכי הלוי, מרבני מצרים,  מסופר כי כשהגיע החיבור למצרים “מצאו ששלח רסן לשונו לדבר תועה על גדולי ישראל אשר מימיהם אנו שותים“, ולפיכך החליטו חכמי מצרים להחרימו – “שלא יקרא שום אדם בספר הלז, לא קריאת עראי ולא קריאת קבע“.

אחרי מותו המוקדם בעקבות מחלה בפרוס העשור החמישי לחייו, ובדורות שאחריו, התקבל ספרו בלא עוררין והוא נחשב כיום לאחד מספרי היסוד בפסיקת הלכה. באי התערוכה שישובו לבקר באפריל יוכלו “לנגוס“ מהפרי האסור, כשמהדורה נדירה של החיבור תוצג בסמוך לדיוקן מחברהּ.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א שבט תשע"ג, 1.2.2013

פורסמה ב-1 בפברואר 2013, ב-גיליון יתרו תשע"ג - 808 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: