נידון לחופש / ירון אביטוב

אסיר משוחרר, בתקופת המשבר הכלכלי של טרום עליית הנאציזם בגרמניה, נדחף שוב ושוב לפשיעה. מוטיבים מחייו של הנס פאלאדה ברומן חברתי נוקב

מי שאכל פעם מצלחת פח

הנס פאלאדה

מגרמנית: חנה לבנת

זמורה־ביתן, 2012, 576 עמ'

כמו בסיפור התנ"כי על אשת לוט, הסוהר שנפרד מווילי קופאלט בשערי הכלא מזהיר אותו שלא יביט לאחור, ולקינוח הוא מוסיף גם שלוש יריקות על גבו "כדי שלא תחזור לכאן יותר". מהר מאוד מתחוור לקופאלט שהמיתוס התנ"כי, בחיזוק האמונות הטפלות מסוג הטפו־טפו־טפו, עלול שלא להספיק. לאסירים יש מנהג לחזור אל בין כותלי הכלא ולמצוא בו סוג של בית. גם חמישה מיליון מובטלים המחכים לו בחוץ, בגרמניה של שנות המשבר הכלכלי שלפני עליית הנאצים לשלטון, וגרוע מכך, הסטיגמה שתדבק בו לנצח – לא מעניקים לו סיכויים רבים. שוב ושוב הוא שומע מכולם שגורלו לכאורה נחרץ, וגם בתקופת החירות שלו כביכול הוא מגיע למסקנה המתבקשת: "הייתי בבית הסוהר, גם עכשיו אני בבית הסוהר, וגם בעתיד אהיה כלוא בבית הסוהר".

פקיד הבנק קופאלט משוחרר מהכלא אחרי חמש שנת מאסר בעוון מעילה וזיוף מסמכים. השחרור מלווה בפחד קיומי מפני הלא נודע, פחד המאפיין לא מעט אסירים לפני שחרור ומועמדים לשחרור ממוסדות סגורים אחרים ומכונה בעגה המקצועית "הוספיטליזציה". קופאלט מנסה לחזור לחיים מהוגנים, אבל המוסד היחיד שמוכן להעניק לו עבודה הוא מעון לאסירים משוחררים, המנצל אותו ואת האסירים המשוחררים האחרים החוסים בו, ומעניק להם הרגשה כאילו מעולם לא השתחררו מהכלא.

קופאלט מחליט לוותר על נזיד העדשים הזה, ופונה לחיים עצמאיים שמעמתים אותו עם המציאות הקשה בהתמודדות אינסופית עם הסטיגמה ואכזריות החברה. מסלקים אותו מחדרים שבהם התגורר, המשטרה והשלטונות רודפים אותו ומונעים ממנו להתפרנס בכבוד וטופלים עליו מעצרי שווא, המשפחה שלו מתנערת ממנו כליל ונשים שאיתן הוא מנסה לקשור קשרים מתרחקות ממנו בשעה שהן שומעות שהוא אסיר משוחרר. כל אלה דוחפים אותו לבסוף מחדש לזרועות הפשע והטיפה המרה. הפעם הוא לא מעורב במעילה אלא בגניבות ובניסיון שוד, כך שהוא רחוק מלהיות צדיק בעצמו.

קופאלט מתמרן ללא הרף בין החוק ודמדומי החוק, בין הפשיעה לחיים המהוגנים, בין הרצוי למצוי, בין הרצון להיות כמו כולם לבין החריגות, בין הנורמליות לבין הטירוף. התמרון הזה, שמלווה בלא מעט סצנות טרגי־קומיות, הוא מה שמעניק עניין לרומן, ועל אף שהקורא יכול לנחש את הסוף הלא מפתיע אין הדבר מקטין ממידת העניין בקריאה.

מתמרן בין הנורמליות לבין הטירוף צילום: Thinkstock

מתמרן בין הנורמליות לבין הטירוף
צילום: Thinkstock

ישוב לאכול ממנה

כשרומן אנכרוניסטי לכאורה, שראה אור לפני יותר משמונים שנה, יוצא לאור מחדש, נשאלת מיד השאלה עד כמה הוא רלוונטי לימינו. את ‘מי שאכל פעם אחת מצלחת פח‘ אפשר לקרוא כאילו הוא נכתב אך אתמול, כיוון שהוא עוסק בסוגיות שרלוונטיות היום ולמרבה הצער כך יהיו גם בעתיד.

המובטלים הם אותם מובטלים, הפושעים אותם פושעים, המשטרה היא אותה משטרה והחוק הוא אותו החוק, בשינויי ניואנסים כאלה ואחרים. המשבר הכלכלי חריף מתמיד, המוני מובטלים מאכלסים את לשכות העבודה ואת מאהלי המחאה בארצות רבות, אות השני הדבק במצחם של עבריינים לשעבר המנסים להשתקם יישאר תמיד אות קלון, כל עוד החברה לא מעניקה להם הזדמנות אמיתית לתקן את דרכיהם, והסטיגמות שעליהם מתחנכים דורות גם בעולם המודרני כלפי הפושע לא התרככו באמת.

ברומן – ששמו מתכתב עם הפתגם: “מי שאכל פעם מצלחת פח ישוב לאכול ממנה“ – הגיבור נעצר או נידון כמה פעמים למאסר, אך כמדומה שהתקופה הגרועה ביותר שלו היא דווקא זו שבה הוא נידון כביכול לחיי חופש, ונוכח לדעת שכותלי הכלא הולכים וסוגרים עליו גם בחוץ ואין מוצא.

מבחינה זו, קופאלט הוא עוד מקרה של אדם בעקבות גורלו. אף שברור שמדובר בעבריין סדרתי, האמפתיה של הקורא נשמרת לו רוב מהלך העלילה, כיוון שאשמת המערכת בהפיכתו למי שהוא, למי שהוא לא רוצה להיות, דהיינו פושע ונוכל קטן וחסר מזל, היא חד משמעית.

זהו רומן מגויס, על אף שהוא לא מנסה להציג את גיבורו כחף מפשע. קל יותר לכאורה לכתוב רומן מגויס כשסיפור חפותו מפשע של הגיבור זועק לשמים ולא כמו במקרה זה כשהסיפור הוא מורכב יותר. פאלאדה כותב בהזדהות גדולה על גיבורו וילי, אולי משום שבצורה זו או אחרת הוא כותב על עצמו. אמנם וילי והנס (או בשמו האמיתי רודולף דיצן) לא חד הם, אבל כשמתעמקים בביוגרפיה של דיצן־פאלאדה קל להסיק שפאלאדה לא רקח את קופאלט לגמרי מדמיונו הקודח. ברומן אפשר למצוא לא מעט מוטיבים וקווי דמיון לסיפורו שלו: גניבות ופשע, אשפוז במוסד סגור, והתמודדות לא קלה עם יחס החברה והמשפחה.

שתי זהויות

אמנם רומן על חייו של אסיר משוחרר בימי משבר כלכלי מייצר עניין גם בימינו, אך כמדומני שאת הרומן הגדול באמת שלו יכול היה פאלאדה לכתוב על סיפור חייו שלו עצמו. גם הרומנים המהדהדים שכתב, 'לבד בברלין' ו'איש קטן – לאן?', לא יכולים להתחרות בסיפור האמיתי. חבל שפאלאדה, שמת בגיל 54, לא הספיק לרקוח מסיפור חייו הסוערים רומן וידויי – ספר שהיה הופך לבטח לרב מכר, והפעם מן הסיבות הנכונות.

בין חוויותיו נכללו דו קרב בגיל שמונה עשרה שהיה ברית התאבדות עם ידיד קרוב, שהסתיימה בכך שפאלאדה הרג את חברו, נכשל בניסיון ההתאבדות שלו עצמו ואושפז מחמת אי שפיות בבית חולים פסיכיאטרי; אשפוז ממושך וכליאה בבתי סוהר עקב ניסיונות גניבה רבים כדי לספק את התמכרותו למורפיום, והמשך כליאה ואשפוז בימי הנאצים, אחרי שבשנת 1944 ניסה לירות ספק בגרושתו ספק בחלון, והוגדר כ"פושע חולה נפש, מסוכן לציבור". למעשה רק בנס ניצל פאלאדה מגורלם של חולי נפש רבים שנידונו למשרפות בתקופה הנאצית.

סיפורו של פאלאדה הופך אותו במידה זו או אחרת לז'אן ז'אנה של גרמניה. גם ז'אנה, הסופר הצרפתי הידוע, היה גנב קטן שישב לא מעט שנים מאחורי הסורגים, מה שהופך את שניהם לקולגות על המדף.

באחת מהחלטותיהם הראשונות הכניסו הנאצים את הרומן לרשימה השחורה והכריזו על פאלאדה עצמו "סופר בלתי רצוי". אבל התנהלותו של פאלאדה בהמשך, בימי השלטון הנאצי, כשלא עזב את גרמניה למרות שניתנה לו האפשרות, מעוררת לא מעט סימני שאלה. האמנם היה מתנגד פאסיבי למשטר כפי שמרמזים הספרים שפרסם לאחר תבוסת הנאצים? כמדומני, התנהלותו בימי הנאצים ממחישה שפאלאדה היה בעל קווים סכיזואידיים: לא רק בעל שני שמות אלא גם בעל שתי זהויות.

לאחר מלחמת העולם השנייה הותר להדפיס מחדש את הרומן, ופאלאדה כתב בפתח הדבר המחודש שלו שהוא מקווה שיתרום את תרומתו "לטיפוח ההומניסטיות של המין האנושי אחרי 12 שנים של התבהמות". אולם בניגוד ל'לבד בברלין' ול'בארצי הזרה לי', שני ספריו הקודמים שראו אור בעברית בשנים האחרונות, 'צלחת הפח' אינו עוסק בימי הנאצים, אלא בתקופה שקדמה לעלייתם לשלטון. הספר נקי לכאורה מעמדה פוליטית, אבל לא מעמדה חברתית. הוא עוסק בצורה ישירה בביקורת על החברה באשר היא, ולא רק על החברה הגרמנית. הרומן, שבשעתו נחשב כמייצג הריאליזם הסוציאלי או זרם 'התכליתיות החדשה', זרם שהשמיע ביקורת גלויה על גרמניה, היה מכונה היום 'רומן חברתי'.

כוחו של הרומן באנושיותו הרבה ובתיאור אמין ודקדקני, לעתים דקדקני מדי, של מסכת חייו של אסיר משוחרר הניצב בעימות תמידי מול החוק והחברה. האכפתיות של פאלאדה לגורל הגיבור שלו ניכרת מכל עמוד. אבל מרוב אכפתיות הוא לעתים גולש להיות מגויס מדי, וההתגייסות הופכת לעתים כמה מעמודיו (למשל עמודים 430 עד 436) לכמעט פמפלט, ועמודים אחרים לסיפור תיעודי יותר מאשר פרוזאי. אמנם יש לציין שבמרבית עמודי הספר ההתגייסות הזו נוחה למערכת העיכול הספרותית, ולא פוגמת בצורה משמעותית באיכויותיו או בשטף הקריאה.

פגמים אחרים ברומן הם אולי משמעותיים קצת יותר. למשל, מוטב היה להוביל בדרך קצת פחות שקופה את הקורא לסיום הבלתי נמנע ולנטרל קצת בעריכה את הרמזים השקופים לכך. הגם שהסיפור הוא לכאורה דרמטי, פאלאדה מוליך את הגיבור שלו לסוף במסלול איטי אך בטוח. הקצב האיטי הזה מתאים יותר לימי הסוס והעגלה וקצת פחות לימי הווידיאו קליפ. חבל גם שפאלאדה לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו, עם פרסומו המחודש של הרומן בשנת 1945, כדי לקצרו ולו במקצת כפי שמתבקש היה לעשות. קיצור שהיה משביח את הרומן ומונע מכמה מפרקיו להפוך לנטל על הקורא. עם זאת, רוב הפרקים, והמכלול כולו, מצדיקים ללא ספק את פרסומו מחדש, גם בעברית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א שבט תשע"ג, 30.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בפברואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון יתרו תשע"ג - 808, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: