החזון המוסרי / נתנאל לדרברג

אוסף מאמרים נוגע באומץ במשבר החברתי הנלווה להוויה הקפיטליסטית המופרטת. לצד ההצעות הנוקשות היה מקום גם לרומנטיקה

המדינה היהודית במבחני הגשמתה

תחיית הציונות התרבותית חברתית

אליעזר שביד

הספרייה הציונית, תשע"ב 2012, 289 עמ'

הקריאה בספרו החדש של פרופ' אליעזר שביד, חתן פרס ישראל ומחברם של ספרי הגות רבים, עוררה בי נשכחות. לפני כעשרים שנה שמעתי את אחד מחשובי הרבנים טוען שבישיבה לומדים את כתבי הרב קוק בצורה חיה, בעוד באוניברסיטה מלמדים בצורה מתה וחסרת חיות. יצאתי מהשיעור מהורהר בפשר הדבר, ומתוך סקרנות החלטתי לנסוע לראות כיצד מלמדים בצורה מתה.

לא אשתף את הקורא בכל תלאותיו של בחור ישיבה הדורך לראשונה בחייו במסדרונות הארוכים של האוניברסיטה העברית ותר אחר שיעור 'אמונה' בכתבי הרב קוק. בקצרה אציין שלמזלי הטוב נקלעתי להרצאה של פרופ' שביד שעסקה בהגותו של הרב קוק בהקבלה לזו של א"ד גורדון. נכנסתי בחששות רבים והופתעתי לחלוטין. היה זה שיעור שטלטל אותי, פרופ' שביד עמד, מנופף בידיו, ושאג במשך השיעור, כולו סערה והזדהות פנימית עם תוכן הרצאתו. כמדומני שלראשונה בחיי נכחתי בשיעור כל כך מלא חיים.

הקשבתי לדבריו וגיליתי דבר נוסף. להפתעתי הבנתי את ההרצאה, ובעקבותיו חזר לי האמון בכך שאפשר להבין את מה שלומדים, אפשר לראות את התמונה בכללותה ולהבין דרכה את הפרטים השונים. החלתי בקניית ספריו של פרופ' שביד ועם הזמן הרגשתי שמעבר לרעיונות ולתפיסת עולמו של שביד, ניתן לקבל ממנו ומספריו שפה, כזו המסוגלת לסייע לנסח בצורה כנה ובהירה שאלות של רוח וחברה.

אליעזר שביידצילום: צחי לרנר

אליעזר שבייד
צילום: צחי לרנר

דאגה לעתיד

הספר הוא אוסף מאמרים המתארים שאלות מהותיות העומדות בפני כל מי שמודע למשבר החברתי בהוויה קפיטליסטית מופרטת ופוסט מודרנית ויחד עם זאת עתידה הערכי של הציונות ובעיקר מדינת ישראל יקר בעיניו. גם בספר זה מורגש היטב כיצד המחבר כותב בבהירות רבה, מקפיד על ניסוחו וזהיר בדבריו, וכיצד הדברים נכתבים מלבו ומדאגתו לעתיד.

בדאגה זו, נכללות סוגיות שלעתים קרובות חלק ניכר מהציבור, ואף אלו שמדינת ישראל יקרה ללבם, כלל איננו מודע למשמעותם וחשיבותם. למשל, הקשר בין הביקורת החריפה על מערכת המשפט הישראלית ועל תפיסתו השיפוטית של אהרן ברק לתפיסה הקפיטליסטית של כלכלת שוק חופשי. דוגמה לכך אביא מהציטוט הבא, שיש בו משהו מתוכן הספר בכללותו: "העדפת המערכת הנאו־קפיטליסטית על המערכת הסוציאל־דמוקרטית משמעה בטווחה הרחוק התפרקותה של מדינת ישראל, שכן כל הצדקת קיומה מבוססת על היותה מדינת לאום יהודית מופתית מבחינת הגשמת ערכיה היהודיים וההומניסטיים" (עמ' 187).

שביד, העוסק שנים רבות בכתיבה על הוגי הציונות בראשיתה, מתעמת עם אלו הרואים בציונות רק בניית בית מדיני לעם היהודי, ייעוד שהגשים את עצמו (עמ' 55־49) ומביא יותר ויותר לבידודה של מדינת ישראל (עמ' 43־33). הוא גם שולל את התפיסה הדמוקרטית־ליברלית במתכונתה הקוטבית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוק כבוד האדם וחירותו (עמ' 221־205). הוא כותב: "חוק 'כבוד האדם וחירותו' של העידן הפוסט מודרני מעגן את זכויות האדם בטבעו המולד, ומחייב להימנע מפגיעה זדונית בזכויות טבעיות אלה, אבל אינו דורש מבן האדם התרבותי להתעלות ולהתגבר על יצריו האנוכיים ולהגיע למעלת מוסר החובה ואחריות הגומלין" (עמ' 174).

שביד מציג בספר קשר ברור בין חוק זה לבין מדיניות כלכלת השוק החופשי (עמ' 220) ורואה בשניהם ביטוי למשבר הערכי המאפיין את העידן הפוסט מודרני העכשווי. בתפיסת עולמו מדינת ישראל איננה רק אחת ממדינות העולם החופשי, והיא אמורה להיות מדינה עם חזון שיש בו בשורה ערכית לעולם כולו. מדינה לאומית יהודית הבנויה על יסודות אוניברסליים ויהודיים כאחד, ישות קיבוצית היסטורית, מדינת לאום יהודית שיש בה מחויבות לצדק לכל תושביה.

באחד המקומות בספרו הוא כותב: "סכנה גדולה מאיימת על האנושות בזמננו, אם האדם שנברא בצלם הא־לוהים, האדם הפועל על פי מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', לא ישוב לתחייה ולא יחזיר לעולם את הכרת החובה לפעול ל'תיקון עולם' כנורמת מוסר המיושמת ביחסי צדק ואחריות בין היחידים, החברות והעמים" (עמ' 176). שביד אמנם מודע היטב לכך ששיבה אל הסכמה לאומית, כְּזו שאפשרה בעבר את הקמת המדינה היהודית, הרי היא כנס בהוויית זמננו. עם זאת הוא מדגיש שאין די בציביליזציה טכנולוגית ומודרנית כדי להגשים את החזון היהודי והציוני, אלא יש להחזיר למרכז את נורמות המוסר, דבר התלוי ביכולתה של ההנהגה הצעירה, שלה מקדיש המחבר את ספרו “בתקווה שהוא יעזור לה בהארת דרכה“.

הקושי שלי כיום בקריאת דבריו הרהוטים של שביד, הן בתיאור הבעיות והן בהצגת הפתרונות, הוא בכך שהדברים מותירים רושם של נוקשות מסוימת בתיאור צדדי המציאות, בעוד שמשהו בפתרון הבעיות של המציאות העכשווית אמור כמדומני להיוותר רומנטי, עמום ומסתורי כדי שיוכל להתגשם ולהפתיע את כולנו. הניסיון לפתור את קשיי המציאות במודלים קיימים נוגע ללבי כשאני רואה את דיוקן המחבר לנגד עיניי, אבל הוא איננו מספיק במציאות הנוכחית כדי לעורר את הלבבות ולתת להט ותשוקה לשינוי ולתיקון חברתי לאומי ועולמי.

שהרי גם המודלים המוצעים בספר זה, כדוגמת הציונות בראשיתה וההתעקשות על ארץ ישראל (לעומת פתרון אוגנדה וכדומה), הצליחו בגלל הממד המסתורי, הרומנטי וכמעט המיסטי שהיה טמון בהם והיווה גורם מכונן להצלחתם, ולא בגלל היותם הפתרון הרציני והמובנה לשאלת עתידה המוסרי והקיומי של האומה היהודית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א שבט תשע"ג, 1.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בפברואר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון יתרו תשע"ג - 808, יהדות ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: