גדול מהחיים / צחי כהן

בסרטו החדש ממשיך טרנטינו ללהטט במונולוגים שנונים וסצנות מבריקות, ולהציע גרסה משלו למרכיב האמריקני הבסיסי – סוגת המערבון. הטענות לגזענות בסרט מעידות על כוחו כמעצב תרבות

ד"ר שולץ (כריסטופר וולץ, שזכה באוסקר לשחקן המשנה על תפקידו בסרטו הקודם של טרנטינו, 'ממזרים חסרי כבוד') נוהג את כרכרתו אל עיירה קטנה ומלוכלכת אי שם במערב. מקצועו של הדוקטור מצוין בדגם ענק של שן המתנדנד על קפיץ מעל לכרכרתו. לצדו רוכב שותפו, ג'אנגו (ג'יימי פוקס), עבד משוחרר, שחור עור. תושבי העיירה בוהים במראה שמוטי לסת. "נדמה לי שכולם מסתכלים עלינו", אומר הדוקטור במבטא גרמני קל. "הם מעולם לא ראו כושון על סוס", עונה לו ג'אנגו. הדוקטור זוקף את גבותיו.

הדוקטור וג'אנגו אינם שותפים בעסקי רפואת השיניים. הדוקטור נטש את מקצועו כשגילה שיש לו כישרון טבעי בתחום רווחי הרבה יותר: ציד ראשים. ג'אנגו והדוקטור נפגשים כשד"ר שולץ מגלה שג'אנגו הוא היחיד שמסוגל לעזור לו לאתר את יעדיו הנוכחיים, האחים בריטל. בתמורה לסיוע באיתורם ובחיסולם מבטיח הדוקטור לג'נאגו את חירותו. תוכניתו של ג'אנגו היא לצאת להצלת אשתו, שנמכרה לעבדות ב"קנדילנד", חוותו של מסייה קנדי (ליאונרדו דה קפריו) מעורר האימה, כעונש על ניסיון בריחתם המשותף.

קטשופ בכמויות

מתכון לרקיחת סרט של טרנטינו: קח סיפור משולי החברה, רצוי העוסק בפשע ובלבו מזימת נקם מתוחכמת במיוחד, שזור אותו בדיאלוגים מבריקים, הצף אותו באמריקנה, עטר אותו בפס קול מדליק במיוחד, עדכני או ותיק, הכן כמויות מסחריות של קטשופ שיישפך במהלך העלילה כמו מים, ערוך הכול בחיתוכים מהירים, לא בהכרח לפי סדר ליניארי, ואל תשכח את סצנת התיקו המקסיקני, האיום החמוש ההדדי.

קל לצחוק על סרטיו של טרנטינו. הם עוקבים אחרי נוסחה אופיינית, ונוסחה תמיד יכולה להוביל לשעמום. אבל 'שעמום' הוא שם התואר האחרון שבו ישתמש מישהו לתיאור סרטיו של טרנטינו. כיצד מצליח הבמאי להישאר בצמרת מזה שלושה עשורים (למעט נפילה זמנית בשיתוף הפעולה התמוה שלו עם רוברט רודריגז ב'חסין מוות') ולא לקרוס תחת עומס מוסכמות סרטיו שלו?

בלב הסרט עומד ציטוט, כלומר מחווה וקריצה למחוזות אחרים. אהובתו של ג'אנגו (קארי וושינגטון) נקראת בשם המפואר והלא־שחור בעליל ברומהילדה פון שאפט, שמה של גיבורת אחת מאגדות העם הידועות ביותר בתרבות הגרמנית. בתוך מחזור 'שירת הניבלונגים', ששימש בסיס למחזור האופרות 'טבעת הניבלונגים' של וגנר, מתרחש סיפורו של זיגפריד, בן האלים שאינו יודע פחד מהו ומוכן להיאבק בקשיים איומים להצלת אהובתו, ברומהילדה. מתברר שהשפחה הצעירה נמכרה למשפחה דוברת גרמנית, וזו נתנה לה את שמה ואף לימדה אותה לפטפט מעט בגרמנית.

הציטוט הוא אבן יסוד ביצירתו של טרנטינו. כמי שבילה את נעוריו כעובד בחנות להשכרת סרטי וידאו, ובה השלים את השכלתו הקולנועית בצפייה אינסופית בסרטים, יצירתו של טרנטינו רצופה בציטוטים, קריצות ומחוות לאינסוף סרטים וז'אנרים, ערוכים בלולאה אינסופית. כך למשל, שם משפחתה של ברומהילדה, פון שאפט, מתכתב עם שמו של גיבור אחד מסרטי הבלאקפלוטיישן, תת ז'אנר של סרטי פעולה משנות ה־70 שגיבוריהם היו שחורים שנקמו את נקמת הקיפוח במושחתי הממסד הלבן. אחד מגיבורים אלה היה שאפט. 'ג'אנגו' עמוס ציטוטים – קולנועיים (מערבוני ספגטי ואחרים), פסקוליים (את הסרט פותח שיר הנושא של מערבון זניח בשם 'ג'אנגו') ואף ספרותיים (בנקודת מפתח בסרט ישנו דיון ב'שלושת המוסקטרים' ובמחברו אלכסנדר דיומא, שמעריצו האמריקני־דרומי־גזען מגלה לתדהמתו שהיה שחור למחצה).

אך הציטוט אינו מספיק כדי להסביר את הצלחתו המתמשכת של טרנטינו, ואולי להיפך. הרי ציטוט טרחני של מקור שאינו מוכר לרוב שומעיו הוא דרך בטוחה להבריח צופים, ולא מתכון להצלחה. אולם יש מרכיבים רבים אחרים במעשה האמנות שמוציא טרנטינו שוב ושוב תחת ידיו: טרנטינו הוא אמן הדיאלוג השנון. נמנה כאן כדוגמה את דיאלוג ה"רויאל עם גבינה" בפתיחת 'ספרות זולה', שבו מנתחים צמד רוצחים בדרך למשימתם את ההבדלים בין הולנד ואירופה לארה"ב דרך הפריזמה של מנת מקדונלד; או את שיחת שולחן המסעדה הפותחת את 'כלבי אשמורת', ובה נתונים שודדי תכשיטים קשוחים במריבה ספרותית על פרשנותו הנכונה של השיר 'כמו בתולה' של מדונה.

טרנטינו גם יחיד ברמתו בבימוי הסצנה הבודדת. אחת הסצנות הטובות בעשור האחרון היא זו הפותחת את הסרט 'ממזרים חסרי כבוד', פנטזיית נקמה המתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה שבה מורט צייד היהודים הנאצי (בגילומו של כריסטופר וולץ בתפקיד שעליו זכה באוסקר, כאמור) את עצביו של איכר צרפתי שהוא חושד בו בהסתרת יהודים. אגב, ב'ג'אנגו' מופיעה אותה הסצנה בהיפוך: אם ב'ממזרים' שוחח הגרמני אנגלית עם קרבנו כדי שהנרדפים לא ידעו שהוא מודע להימצאותם, הרי שב'ג'אנגו', תוך כדי משימת הצלתה, משוחח ד"ר שולץ עם ברומהילדה בגרמנית כדי שכולאיה הדרומיים הבורים לא יבינו את הנאמר. כך סובב לו מעגל הציטוטים הטרנטינואי.

החיים רודפים אחרי גיבוריו במלוא קטנותם. מתוך 'ג'אנגו ללא מעצורים'.


החיים רודפים אחרי גיבוריו במלוא קטנותם. מתוך 'ג'אנגו ללא מעצורים'.

כמו היצ'קוק

גם יכולתו המופלאה של טרנטינו בבימוי הסצנה הבודדת אינה הסיבה היחידה לברק ולמרכזיות שתופסת יצירתו. את מכלול סרטי טרנטינו ניתן לראות כרצף של פירוק והרכבה של מרכיבי האמריקנה. תרבותה של המעצמה היחידה בעולמנו היא מגדל של מיתוסים ומיתולוגיות, העשוי מספרים, מאגדות, מספרוני קומיקס ובעיקר מסרטי קולנוע. בכל אחד מסרטיו נוטל טרנטינו סוגה קולנועית, ותוך שהוא מצטט יצירות האהובות עליו מתוכה הוא מפרק אותה לגורמיה ומרכיב אותה מחדש, מותאמת לעולמו ולתובנותיו.

את מסעו התחיל טרנטינו בז'אנר סרטי הפשע, תחילה כתסריטאי 'רומן על אמת', ולאחר מכן בסרט ביכוריו 'כלבי אשמורת'. 'ספרות זולה', סרטו השני, עסק אף הוא בעולם הפשע, אולם ביקר גם במחוזות סרטי הריקודים של שנות ה־70, תוך שהוא מחיה את הקריירה הגוססת של ג'ון טרבולטה, כוכבם הבלתי מעורער של אותם סרטים, ואף שולח אותו לריקוד בלתי נשכח על רחבת הריקודים. משם עבר טרנטינו לטפל בסרטי אמנויות הלחימה ('קיל ביל' על שני חלקיו), סרטי הניצול השחור ('ג'קי בראון'), סרטי האימה ('חסין מוות') וסרטי המלחמה ('ממזרים חסרי כבוד'). בסרטו הנוכחי מטפל טרנטינו במה שהִנה אולי המרכזית שבסוגות הקולנוע האמריקני: המערבון, ודווקא בתת הז'אנר הלא כל־כך אמריקני שלו: מערבון הספגטי.

מרכזיותה של סוגת המערבון בכך שהיא סיפקה, ועודנה מספקת, את מרב הדימויים והאתוסים שעל פיהם חיים עד היום האמריקנים. התרבות האמריקנית, תרבות מהגרים שחיפשה סט של דימויים וערכים לתשתית משותפת, עוסקת מזה כשתי מאות בעיצוב המציאות על פי דימויים שמספקת לה התרבות הפופולרית. השיח האמריקני, קוד ההתנהגות, עולם הערכים ואפילו מדיניות החוץ נשאבים ומושפעים מעולם המערבונים. ראשית בגלגולו הספרותי, ולאחר מכן בביטויו הקולנועי. צבא ארה"ב כשריף המשליט סדר בעולם פרוע של אדומי עור חסרי תרבות, נשיא ארה"ב כפרש בודד, ערכי הפרטיות וקידוש התיקון לחוקה המאפשר נשיאת נשק, האלימות המטורפת המתפרצת בפרברים השקטים ואפילו חיבתו העמוקה של האמריקני לאמצעי התחבורה שלו – כל אלה שאובים ישירות מן המערבון.

כבכל ז'אנר שאליו הוא מגיע, גם כאן מפרק טרנטינו את המערבון למרכיביו ומציע גרסה משלו. גיבוריו אינם גיבורי המערבון הקלאסיים, האחד גרמני והשני שחור; הערכים שעליהם הם נאבקים הם אנטי־גזענות ושוויון, אנכרוניזם בלתי אפשרי; העלילה מסתיימת בהפרת הסדר ולא בהשבתו; וגיבורי הסרט עסוקים בצורות שונות של הדגשת אי נוחותם הגופנית (בסצנה המשעשעת ביותר בסרט נעצרת חבורת רוכבים לבנים עטויי ברדס, דמויי קו־קלוקס־קלאן, בשיאו של מרדף נקמה חמוש, למריבה ממושכת ומפורטת בדבר אי הנוחות שגורם להם הברדס) – נושא חביב על טרנטינו ומושקט לחלוטין במערבון הקלאסי, המציג את גיבוריו כשהם רעננים וחסרי כל צורכי גוף.

אולם דומה שלב לבה של יצירתו של טרנטינו והקוליות הבלתי ניתנת לערעור שלה נובעים ממודעותם של גיבוריו להיותם גיבורים. לא בטוח שהם יודעים שהם גיבורים בסרט של טרנטינו, אבל הם מתנהגים בכוונה ובמוחצנות בהתנהגות גדולה מהחיים. עד כאן אין ייחוד, שכן גיבורי קולנוע רבים זוכים לתואר זה, אולם קסמם האמיתי של גיבוריו של טרנטינו בכך שהם מתנהגים כגדולים מהחיים, אבל החיים רודפים אחריהם במלוא קטנותם: הם נופלים, מתלכלכים, נכשלים, כואבים ומתעכבים. ברוב סרטי טרנטינו ישנה סצנה שבה נאבק הגיבור בטרדה יומיומית קטנה ומעיקה, שרוב גיבורי הסרטים שבעולם פטורים ממנה.

בלב יצירתו של טרנטינו עומדת אמירה כפולה: מחד הוא חושף את מלאכותיותם של גיבורי הקולנוע הפטורים מטרדות היומיום, ומאידך הוא אומר לצופיו: לא נורא שאתם עסוקים בקטנות, גם גיבורים גדולים עסוקים בכך. זו גם הסיבה שטרנטינו מקפיד, ממש כמו היצ'קוק בזמנו, להופיע ולו לתפקיד קטנטן בכל אחד מסרטיו. במאי המופיע בסרט של עצמו, ובדרך כלל מת מיתה נוראה, שובר את אשליית המציאות של הסרט.

כששומע ד"ר שולץ את שמה של ברומהילדה, הוא מספר לג'אנגו את המיתוס על סיפורם של זיגפריד וברומהילדה, ומסביר שיעזור לו כיוון ששום גרמני לא יכול להישאר אדיש לזיגפריד העושה את דרכו לברומהילדה שלו. בלב הסרט עומד המסר שהמיתוס מעצב את המציאות ואת ההתנהגות של קהלו. טרנטינו מציב בלב סרטו את מודעותו שלו לתפקידה של יצירתו.

קוונטין טרנטינו, מתוך הסרט

קוונטין טרנטינו, מתוך הסרט

השולף המהיר בדרום

ערב צאתו עורר הסרט מהומה רבתי בטענה לגזענות, בעקבות ריבוי השימוש במילה האסורה "nigger“, כושון, מילה טעונה מאין כמותה בארה“ב שתחת שלטון אובמה. המילה אכן נאמרת בסרט ללא הרף, על ידי שחורים ולבנים כאחד, אולם הסרט מציג, כאמור, ערכים הנוגדים דווקא את העבדות.

כמעשה תרבותי יש כאן מקרה מבחן מרתק: הגיבור השחור בסרט מעוצב בכל דרכי העיצוב הקלאסיות של התרבות השחורה, עם הקול, היציבה, המראה החיצוני, הדיבור האדיש ומאפיינים “שחורים“ נוספים; וטרנטינו נחשד בגזענות דווקא בגלל המילה, הכינוי, היחידה הבסיסית של התקשורת והתרבות. דווקא הגרמני שבסרט הוא הדמות הנאורה והסולדת מעבדות ומגזענות, בעוד הלבנים הדרומיים מציגים תורת גזע “מדעית“ (בשיאה של סעודת ערב מפוארת מניח קנדי גולגולת של עבד זקן על שולחן ומנסר אותה כדי להוכיח “פרנולוגית“, כלומר על פי מדע הקריאה בעצמות, כי השחור לעבדות נוצר) המצדיקה את התנהגותם.

רגע לפני סוף הסרט נזכר ג‘אנגו איך תוך כדי אימוניו המפרכים להפוך ללוחם מצטיין, אמר לו ד“ר שולץ: “אתה עוד תהיה מוכר כשולף המהיר ביותר בדרום“. ההיפוך הזה, במקום ה“שולף המהיר במערב“ השחוק, מרמז להיפוך הערכים שאליו חותר טרנטינו: במקום ערכי האדם הלבן, המודד את היבשת האמריקנית ממזרח בתנועה מערבה, נקודת מבטו של האדם השחור – שלמד לפחד מן הדרום ולערוג אל הצפון.

‘ג‘אנגו‘ הוא, אפוא, אירוע ולא סרט. הוא עמוס ציטוטים, ארוך מעט מדי, מבריק לפרקים, אלים מאוד, ובעיקר: מודע מאוד לתפקידו כמעצב תרבות. עצם היכולת ללהטט בכל העומס הזה ועדיין לספר סיפור מותח ורב תפניות – מרשימה מאוד. ‘ג‘אנגו‘ נשלח לעולם על ידי יוצרו כדי לחולל בו שינוי ערכי. ההתנגדות שבה נתקל היא פרק חדש בקורותיו של טרנטינו כמעצב תרבות, ומעניין יהיה לראות את תגובתו ביצירתו הבאה לתפנית זו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א שבט תשע"ג, 1.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בפברואר 2013, ב-גיליון יתרו תשע"ג - 808 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: