אנטי שושלת / אורית אבנרי

קריאה רגישה בסיפור מפגשם של משה ויתרו מביאה למסקנה כי משה רבנו היה מנותק ממשפחה ומשושלת, וחייו היו קודש לתפקידו כמנהיג המביא את דבר ה'

כשיתרו מגיע למחנה ישראל, הוא לא בא לבד אלא מביא איתו את ציפורה ואת שני בניה. כמה זמן לא התראו בני הזוג? והאב עם הילדים? איננו יודעים, שכן לא נמסר לנו כמה זמן ארכו מכות מצרים.

אינני רוצה לנסות להתיימר לכתוב פרופיל משפחתי על משה רבנו, אך כן חשוב לראות כיצד התורה מתארת את יחסיו המשפחתיים. כשם שידעה לספר על מה שקרה בתוך אוהלו של יעקב, כך בוחרת התורה לשתוק לגבי קשריו של משה עם אשתו ובניו. נבקש לעיין ברסיסי המידע שבכל זאת נזרקים לחלל הסיפורי שלנו ולדלות מהם תובנות.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מחווה ליתרו

כבר קאסוטו עמד על כך שיש קווים מקשרים וניגודיים בין בואו של יתרו למחנה ישראל למפגש שתואר כמה פסוקים קודם לכן עם עמלק. כשם שכתוב "ויבוא עמלק" כך "ויבוא יתרו". אך בעוד עמלק בא ונלחם, יתרו בא "וישאלו איש לרעהו לשלום". בשני המקרים כתוצאה מן המפגש נבחרו אנשים ("בחר לנו אנשים", "ויבחר משה אנשי חיל"), אך בעמלק הבחירה היא עבור מלחמה ואילו במפגש עם יתרו הבחירה נעשית לשם משפט והשכנת שלום. השורש יש"ב ביחס למשה מופיע בשני הסיפורים ("וישב עליה"־ על האבן, "וישב משה" – לשפוט את העם), וכן השורש כב"ד ("וידי משה כבדים", וכן "כי כבד ממך הדבר").

אבקש להצביע על חוט מקשר נוסף בין שני הסיפורים. במלחמת עמלק עוזריו של משה הם אהרן וחור, וגם יהושע אשר עומד בראש הכוח הלוחם. מדוע לא נמצאים שם בניו של משה, כשם שבניו של אהרן יעבדו לצידו במשכן? את התשובה אנו מקבלים מיד בסיפור הפותח את פרשת יתרו. מתגלות לפנינו סיבה טכנית וסיבה מהותית – הסיבה הטכנית היא שבניו של משה עדיין לא הגיעו למחנה ישראל בשעת המלחמה בעמלק. הסיבה המהותית עולה מאופן תיאורו של המפגש המשפחתי:

ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה ואת שני בניה… ויבוא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה… ויאמר אל משה אני חותנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה, ויצא משה לקראת חותנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה.

תיאור המפגש תמוה ומעורר סימני שאלה רבים. מה פשר "אחר שילוחיה" – מתי שילח משה את ציפורה ומדוע יתרו מביא אותה עכשיו? מדוע מדגיש הכתוב שהבנים "בניה"? הלא הם בניו של משה באותה מידה? תמוהה במיוחד הפגישה המרגשת בין יתרו לבין משה והתעלמותו של משה מציפורה. הדבר בולט במיוחד מאופי המחוות בין משה ליתרו – השתחוויה, נישוק, שאילת שלום וביאה לאוהל. לפחות שניים מבין התיאורים מתאימים מאוד גם למפגש בני זוג. אך מפגש כזה אַין.

קצה חוט לפתרון התמיהות נחבא בין השורות של הצעתו של יתרו לייעול עבודתו של משה. אטען בזהירות שהצעה זו מגיעה מדם לבו המתייסר של יתרו, לנוכח חוסר מעורבותו של משה בחיי המשפחה. יתרו מנסה להציע למשה להוריד מן העומס המוטל עליו מתוך תקווה שיתאפשר לו לשהות יותר עם משפחתו הישנה־חדשה. ורק לאחר שיתרו מוודא שאכן המערכת נבנתה הוא חש שהוא מסוגל לעזוב את ביתו ובניה לצד משה.

בעקבות כך ייתכן שההיגד "וישלח משה את חותנו" מעניק לנו הצצה למתחולל בתוך נפשו של משה. הוא לא מרוצה מן הכיוון שאליו רומז יתרו. משה מתמסר לגמרי לתפקידו כמנהיג העם וההקשר המשפחתי לא מהווה נקודת עוגן משמעותית עבורו. לא במהלך חייו וגם לא בזיכרון שנותר ממנו. משה משלח את חותנו, כפי שבעבר שילח את אשתו, שכן יתרו מסמל את איש המשפחה שדואג לאינטרסים של ביתו ומנסה לעודד את משה לקבל אותם. ייתכן שניסיון זה נתפס אצל משה כמפריע לתפקידו ומשימותיו, ועל כן לאחר קבלת העצה הראשונה בוחר משה להיפרד מיתרו ובכך מביע את הסתייגותו מהמשך התהליך שיתרו החל בו – ניסיון ליצירת "זמן איכות" עם המשפחה על חשבון התפקיד הלאומי.

שושלת אהרן

לא רק חוסר קשר עם המשפחה יש כאן, אלא הצהרה עקרונית יותר. נראה שלא נטעה אם נקבע כי דמותו של משה, כפי שהיא משורטטת במהלך החומשים, הינה אנטי־שושלתית באופן מובהק. הדבר מתחיל עוד בפרק ו כאשר פורשים בפנינו את שושלת בני לוי. השושלת מתחילה באופן מסודר בבניו של ראובן, מיד אחריהם בניו של שמעון ואחר כך בניו של לוי. בנקודה זו עוצר הכתוב ולא ממשיך למנות את שאר הבנים של ראשי בית האב, שכן הגענו לענף שבו נתמקד – משפחת בני לוי.

בדור השני מונים רק את נכדיו של לוי, ובדור השלישי רק את נכדיו של קהת (כמעט את כולם, בניו של חברון חסרים). בין הנכדים הנמנים נמצאים גם אהרן ומשה. לו היינו שואלים כל קורא מתחיל בשושלתו של מי תפתח התורה, דומה שהתשובה ההגיונית ביותר תהיה בשושלתו של משה שכן הוא האיש שסביבו נסב הסיפור עד כה. אלא שכאן מגיעה תפנית דרמטית אשר תשליך על תפיסתנו את משה האיש ואת משה המנהיג. התורה בוחרת להתמקד דווקא באהרן – את מי לקח לאישה ומה שמות הילדים שנולדו לו. לאהרן, כך מסופר, נולדו ארבעה בנים: נדב, אביהוא, אלעזר ואיתמר. כאן לא מסתיים הסיפור, והתורה ממשיכה ומתארת את נישואי אלעזר והולדת פינחס.

כך נוצרה שושלת פאר למן לוי, בנו השלישי של יעקב, ועד לפינחס, נכדו של אהרן. לוי־קהת־עמרם־אהרן־אלעזר־פינחס. משה, לעומת זאת, "נוכח־נפקד". הוא מצטייר כדמות חד פעמית, שאינה מקימה שושלת וגם אינה נוטלת חלק בה. משה הוא אחד.

לא ייפלא, בהתאם לכך, שאיננו מכירים צאצאים למשה. אמת, מסופר שנולדו לו שני בנים. אך בפרשתנו מודגש שהם דווקא בניה של אשתו המשולחת, ציפורה. גם בהמשך, התורה לא סוקרת את קורותיהם באופן מיוחד. נתון נוסף הסודק את הדימוי המשפחתי של משה הוא מדרשי השמות של בניו. הופעת מדרש השמות דווקא כאן, כאשר בניו שבים אליו, מפתיעה, שכן על גרשם כבר סופר ואילו מדרש השם על אליעזר היה אמור להופיע בשעת לידתו, כמקובל. אך אם נאזין למדרש נוכל להבין מדוע הוא נאמר דווקא עכשיו: "גר הייתי בארץ נכריה… כי א־להי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה". מילים אלו יכולות היו לצאת מפיו של כל יחיד מבני ישראל בנקודת הזמן שבה אנו עומדים כעת. באופן זה גם שמות בניו של משה "הולאמו" לצורך הסיפור הציבורי ודרכם מדגימה התורה כיצד משה משקף בסיפורו הפרטי את העם כולו.

אידיאה נקייה

מה מייצרת דמות חד פעמית ואנטי שושלתית כזו, דמות שלא שייכת לאף משפחה אך שייכת לכל משפחה ומשפחה? דמות שאין לה בנים פרטיים אך "כולם היו בניה"? דמות שאי אפשר לזהות את ממשיכיה?

ברצוני להציע כיוון מבין רבים אחרים שניתן לשער. כאשר הסיפור הוא על דמות אחת שאזכור כל צאצאיה נעדר מן ההיסטוריה הלאומית – אף אחד לא יכול לבוא ולטעון אחר כך שהמסרים שיצאו מפי דמות זו או אפילו אופן עריכת הסיפור משרתים קבוצה מסוימת בעם, שכן אין קבוצה כזאת. דווקא משה, האיש שבפרשתנו מביא את עם ישראל למעמד הר סיני ומוריד משם דברי א־להים חיים, דווקא איש זה חשוב שיהיה נתון בתוך ואקום שושלתי. אין המשך למשה ואין אף אחד מבני ישראל שיכול לראות במסרים שיצאו מפיו רעיונות המחזקים ענף מסוים בעם.

נקודה זו מובילה למחויבות טוטלית לרעיון שהביא משה – תורת ה', שכן משה מצטייר כדמות שהפציעה בעולם אך ורק על מנת להעביר את דבר ה' אל הארץ. אין לו המשך. זהו תשלום גבוה, אפילו גבוה מאוד, אך נראה שהוא הכרחי על מנת ליצור אידיאה נקייה מכל רבב, חפה מכל אינטרס אישי, אשר תתקבל על כל חלקי העם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"א שבט תשע"ג, 1.2.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בפברואר 2013, ב-גיליון יתרו תשע"ג - 808 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: