מלחמת העצמאות / שלום קולין

ניתוח פסיכולוגי של אירועי פרשת בשלח חושף את המהפך שחל בהתמודדותם של משה וישראל עם איומים קיומיים. בסוף פרעה יצא הצודק

 שירת הים ניצבת במרכז פרשת בשלח ולמעשה מחלקת אותה לשניים. החלק הראשון הוא נס קריעת ים סוף, סיפור המשך לניסים שהקב"ה חולל ביציאת העם מעבדות לחירות. החלק השני מספר על אודות ההליכה במדבר, ללא הכרת העם בנס חיותם בו. למרות ההפרדה, ישנו פרמטר משותף לכל המאורעות שבפרשה, ואין הכוונה רק לתיחום זמנם בחודש וחצי שבין יציאת העם ממצרים לבואם להר סיני; המשותף לכל האירועים הוא תגובת העם לנוכח "איומים קיומיים".

שתי הערכות נאמרו על התנהגות עם ישראל נוכח מלחמה. המעריך הראשון היה פרעה בתחילת ימי השעבוד: "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה … וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". ההערכה השנייה היא דברי הקב"ה שבפתיחת פרשת בשלח: "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". אלו הערכות הפוכות – האחת מבטאת את רצון העם להילחם ואילו האחרת חוששת מרצון העם לחזור לשהותו בארץ מצרים. תגובת העם נוכח הופעת צבא מצרים הייתה כמובן לפי הערכת הקב"ה: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ" – מילים אלו מתארות חרדה קיומית, תחושה פנימית קשה וביטויה בקול.

אחד מהראשונים שחקרו בפסיכולוגיה המודרנית את תופעת ה"חרדה" הוא זיגמונד פרויד. מבין שלושת סוגי החרדות שנחקרו על ידו ניתן לאפיין את תגובת העם כ"חרדה מציאותית": תגובה לסכנה ממשית המצויה בסביבה ומהווה ביטוי ליצר הקיום. במחקר שנעשה על ידי וולטר קנון ב־1929, על אודות השוני שבתגובות האדם ובעלי חיים לנוכח איומים, נמצאו שלוש תגובות הידועות כ'שלושת ה־F‘: שתי תגובות ההתמודדות העיקריות הן בריחה או מאבק: Fight or Flight. וכאשר תגובות אלו אינן מתאפשרות, יש פנייה למנגנון שלישי, פחות הישרדותי, של קפיאה במקום: Freeze.

על שפת ים סוף, בני ישראל נשלטו בידי אחרים ולכן הגיבו בתגובת לחץ. הם לא שלטו בקביעת מיקומם הפיזי, אלא הובלו בידי “עַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ“. אפשרות הבריחה קדימה נחסמה בים הבלתי עביר. להילחם הם לא נלחמו, אך גם לא היו יכולים לברוח, ולפיכך עמדו במקומם וצעקו באימה: “וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה‘“. משה בתגובתו ניסה להרגיע את העם על פי מסורת ההצלה הניסית המוכרת מארץ מצרים: “ה‘ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן“, אך גם הוא חווה חרדה קיומית, וזאת אנו למדים מפנייתו־גערתו של ה‘ אליו: “מַה תִּצְעַק אֵלָי“. שינוי המצב באמצעות הנס הגדול התרחש רק לאחר מילוי הוראות מעשיות של הקב“ה. מעשים אלו הם שהוציאו את העם ואת מנהיגו מקיפאונם: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ…“.

על שפת ים סוף, בני ישראל נשלטו בידי אחרים, והגיבו בלחץ. 'קריעת ים סוף', 
לידיה קוזניצקי

על שפת ים סוף, בני ישראל נשלטו בידי אחרים, והגיבו בלחץ.
'קריעת ים סוף', 
לידיה קוזניצקי

שפת הצרכים

הפרמטרים העיקריים שבסיפור ים סוף מהווים מודל ושלד סיפורי בכל המאורעות הבאים שבפרשה: איום קיומי, תגובת העם לאיום, תגובתו השונה של המנהיג, האינטראקציה בין העם למנהיגו עקב תגובתם השונה ולבסוף פתרון ניסי. מודל זה נוכח בכל האירועים שבפרשת בשלח חוץ מהאחרון שבהם, מלחמת עמלק.

סיפור המאורעות בפרשת בשלח הוא בסדר כיאסטי, ירידת רמת האיום הקיומי ועלייתה חזרה. האיום הקיומי שבחוף ים סוף היה מוות במלחמה, כלומר מוות מיידי. איום המוות מהצמא שהיה במרה גורם למוות תוך שלושה ימים. המוות מרעב, האיום הקיומי שבמדבר סין, יכול לבוא לאחר כשבועיים. ברפידים, האיום הקיומי חזר להיות צמא שתוצאתו מוות תוך שלושה ימים. לבסוף, מפגש עמלק עם ישראל הוא במלחמה. האיום חזר להיות מוות מיידי.

בשלושת האירועים שבין קריעת ים סוף למלחמת עמלק בולטת השונות המוחלטת שבין תגובות העם נוכח האיומים לתגובות המנהיג משה. העם עסוק תמיד בסיפוק צורכי קיומו הבסיסיים. דבריו בכל האירועים מבטאים הרגשת מצוקה קיומית: "מַה נִּשְׁתֶּה", "הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב", "תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה", "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". לעומתם תשובותיו של משה מבטאות חשיבה, חינוך ודיבור בשפה לצמיחה ערכית: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱ־לֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו", "עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה'", "מַה תְּנַסּוּן אֶת ה'", "וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן". זהו מקום שונה, רמה אחרת של תגובה.

הפסיכולוג אברהם מאסלו שחקר את פעולות האדם חילק את המניעים להן לשתי קטגוריות: מניעי חסך ומניעי גדילה. מניעי החסך גורמים לרוב בני האדם להקדיש את רוב זמנם למילוי מחסורים בתחומים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים (כגון חיפוש מזון למניעת רעב) וסיפוקם יפסיק את השפעתם. לעומתם, מניעי גדילה מספקים לאדם את התוכן הרוחני לחיים מלאים וסיפוקם יעצים את המשכם. מאסלו דירג את רמות סיפוק הצרכים והמעבר ביניהם בפירמידה שבה המעבר לרמה גבוהה לא ייעשה ללא סיפוק הצרכים שברמה הנמוכה ממנה. בבסיס הפירמידה נמצא סיפוק הצרכים הבסיסיים לקיום הפיזי. מעליהם נמצאים צורכי ביטחון פיזי, צורכי השתייכות חברתית ומשפחתית, צורכי הערכה אישית וחברתית, והרמה הגבוהה ביותר היא שימוש בכישורים הייחודיים לאדם להגיע למימוש היכולת האישית הטמונה בו.

ברפידים שלפני מלחמת עמלק, התורה מספרת על המצוקה הפיזית של העם: "וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם". דברי העם למשה מבטאים את תחושת האיום הקיומי מהצמא: "לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא". אך הפעם תגובת משה שונה מתחושותיו ודבריו שבכל המקרים הקודמים: "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי". זו הפעם הראשונה שבה משה חווה בעצמו תחושת איום קיומי־אישי. נמצא אפוא שבעוד שבאירועים במרה, במדבר סיני וברפידים היה קיים פער במדרג פירמידת מאסלו בין העם למשה – העם הדואג לצורך קיומי נמצא בבסיס הפירמידה, ואילו משה העונה לעם בשפת ערכית נמצא בחודה העליון – ברפידים הגיב משה אף הוא באופן המתאים לבסיס הפירמידה.

בדברי ה' למשה חוזרת התבנית לקראת הנס הקרוב כמו בים סוף: יציאה באמצעות עשייה ממצב הקפיאה. תחילה המעשה: "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם … וּמַטְּךָ … קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתּ… וְהִכִּיתָ בַצּוּר", ורק לאחר המעשים יתרחש הנס: "וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם". תוצאת החוויה האישית המיוחדת הזו של משה ממומשת בשינוי הגדול שבתגובתו למקרה הבא שקורה במקום זה, מלחמת עמלק.

שינוי ממעלה שנייה

עמלק היה שבט נודדים המכירים את המדבר. הם חיכו שהעם שיצא ממצרים ישהה במקום שכמות המים שבו מועטה ולאחר מספר ימים יגיע לצימאון ולאי יכולת לחימה. המלחמה הייתה מלחמת הפתעה, עמלק הגיע ומיד נלחם עם בני ישראל: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם". אף שהתורה איננה מציינת זאת במפורש, מובן שבמלחמה זו היו גם הרוגים ושבויים.

התגובה הצפויה של משה והעם – לאור הסיום המוצלח שבמקרים הקודמים מאז יציאתם ממצרים – הייתה אמורה להיות צעקה ובקשת פתרון ניסי מהקב"ה. אך תגובת משה שונה לחלוטין ומשנה את כל המודל הצפוי. על אף הלם קרב הפתיחה המפתיע של עמלק משה מחליט לבדו על פתרון. הוא והעם מתארגנים למלחמה, נלחמים ומנצחים. רק לאחר שהמלחמה הסתיימה אנו שומעים את דברי ה' למשה.

בספר "שינוי: עקרונות של יצירת בעיות ופתרונן" (ספר יסוד בלימוד פסיכולוגיה, יצא לאור בשנת 1979) מפורטים ארבעה עקרונות ל"שינוי ממעלה שנייה": א. שינוי ממעלה שנייה מכוון להיחלץ מדבר אשר בהיבט של שינוי ממעלה ראשונה נראה כפתרון. בהיבט זה, ה"פתרון" ממעלה ראשונה מתגלה כאבן־הפינה של הבעיה שמנסים לפתור; ב. בעוד ששינוי ממעלה ראשונה נראה תמיד מבוסס על השכל הישר, הרי שינוי ממעלה שנייה נראה בדרך כלל מוזר, בלתי צפוי והפוך לשכל הישר; ג. יישום טכניקות של שינוי ממעלה שנייה אל ה״פתרון״, משמעו: טיפול במצב כאן ועכשיו. טכניקות אלו עוסקות בתוצאות ולא בסיבות משוערות. השאלה החשובה היא ״מה״ ולא ״מדוע״; ד. השימוש בטכניקות שינוי ממעלה שנייה מחלץ את המצב ממלכודת הפרדוקס הנוצרת על־ידי הרפלקסיביות העצמית של הפתרון שבו נוקטים (במעלה הראשונה) ושמה אותו במסגרת שונה.

להלן נראה כיצד עקרונות אלו יושמו בתגובת המנהיג הגדול, משה. משה הבין שההסתמכות על פיתרון ניסי מהקב"ה כמו במקרים הקודמים היא מקור הבעיה שגורמת לשבלונת התנהגות החוזרת על עצמה במצבי איומים קיומיים. שינוי נוסחת ההתנהגות שלו ושל העם לנוכח איום המלחמה של עמלק הוא המהפך הגדול שעשה. משה התגלה במלוא מנהיגותו – בקור רוחו וביכולתו למצוא פתרון יצירתי, השונה מהמקובל עד כה – תחת הלחץ של מלחמת הפתע שנכפתה עליו. השינוי הבסיסי שבתגובתו התבטא במימוש פוטנציאל המלחמה שבעם. פוטנציאל זה היה ידוע לו, כנאמר בתחילת הפרשה: "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". במלחמת עמלק, משה העביר את עצמו ואת העם מתגובות קפיאה או רצון לנסיגה (Freeze or Flight) לתגובה של מלחמה (Fight).

ד“ר פיטר לוין, שפיתח את שיטת “החוויה הסומאטית“ לטיפול בטראומה, מגדיר: “במוקד הטיפול של החוויה הסומאטית עומדת האמונה בקיומם של כוחות ומשאבים פנימיים להתמודדות עם טראומה“.

בעקבות תגובת משה כל אחד מגיבורי הסיפור תרם למאמץ המלחמה כפי יכולתו, ולא ניסה למלא משימה שהאחר מצטיין בה יותר ממנו, אלא להפך: תרם להעצמת זולתו. משה לא נלחם, שכן בגילו המתקדם אין בזה כוחו. כוחו במנהיגות אסטרטגית ובתפילה, וזאת אשר עשה. הוא העצים את מנהיגות יהושע בעיני העם בקביעתו שיהושע יבחר את האנשים הכשירים למלחמה ויוביל אותה. יהושע מילא אחר הוראת משה ולא התווכח או יעץ למנהיגו מה לעשות. לנוכח החלטותיו של משה אף העם השתנה. הם לא התלוננו, וקיבלו את בחירת יהושע למנהיג המלחמה ואת בחירתו באנשים מסוימים שרק הם לדעתו כשירים לקרב.

מחויבות אישית

חלקו הראשון של ספר שמות, המספר על שעבוד בני ישראל במצרים ויציאתם משם, מסתיים אפוא בסיפור מלחמת עמלק. חלק זה, שהתחיל בדברי פרעה המזהה את פוטנציאל המלחמה בעם הנמצא בארצו: "כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה… וְנִלְחַם", מסתיים לאחר מאתיים ועשר שנים במעשה המוכיח את נכונותה של הערכתו.

לאחר כארבעים שנה, בערבות מואב, משה משחזר בנאומיו הגדולים את ההיסטוריה של עם ישראל. אזכורה של מלחמת עמלק בדבריו שונה מהותית מהתיאור שבפרשת בשלח. בסיומה של מלחמת עמלק שבפרשת בשלח הקב"ה אינו מטיל מצווה ואחריות מעשית על העם אלא כביכול על עצמו: "מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק". אף משה חוזר על דבריו ואומר: "מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק". אך בפרשיית "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק" שבספר דברים משה כלל וכלל אינו מזכיר בדבריו את ה"מחויבות" של הקב"ה שנאמרה לאחר המלחמה. המצווה לדורות כפי שנאמרה מפי משה היא שיקוף להתנהגותו שבמלחמה. מצוות "מחיית עמלק" היא ביטוי לתפיסה התיאולוגית שבה אין האדם מטיל על הא־ל את האחריות לתגובה לאירועים הנכפים עליו, אלא נוטל אחריות מעשית לחייו: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2013, ב-גיליון בשלח תשע"ג - 807 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: