מוטב שתיעקר אות / שלום רוזנברג

מה עושים כשבאותו מעשה כרוכים יחד חילול השם וקידוש השם? בעקבות מעשה הגבעונים ופסק ההלכה של דוד המלך

עדיין עדים אנו לוויכוח הסוער על הדרך שבה עלינו ללמוד את המקרא. הגדיל לעשות מי שאמר שבעקבות הבעיות המתעוררות אין ללמוד כלל נ"ך. פתרון נאה לשאלות ולתמיהות. כשלעצמי מבקש אני לתרום תרומה צנועה לדיון תוך שאני מבקש ללמוד יחד אתכם פרשה מקראית אחת, בגובה עיני חז"ל, הקשורה לעקרונות סוגיית 'קידוש השם'. בפתח הדיון מבקש אני להביא לפניכם אמרה מדהימה שכמעט אינה ניכרת: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם". אבל כנראה שהטריוויאליות מסתירה לפעמים פרדוקסליות!

גר מברית המועצות, 1934 צילום: קלוגר זולטן

גר מברית המועצות, 1934
צילום: קלוגר זולטן

נקמת בני שאול

כדי לנסות ולפתור את החידה נפנה לשלושה מקורות חז"ליים: הבבלי, הירושלמי והמדרש. שלושתם מתייחסים לפרשת הגבעונים בספר שמואל ב' (פרק כא) שבה יתחיל דיוננו. מתשובת ה'אורים ותומים' לומד דוד ששלוש שנות הבצורת שמהן סבלה ארץ ישראל נגרמו מהתנהגותו של שאול ושל בֵּית הַדָּמִים, "אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים". המקרא לא מגלה לנו את הרקע למעשיו של שאול. מה ראה שאול "בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה" לפגוע בהם? על כל פנים, מן השמים פסקו ששאול הפר את השבועה ההיסטורית שבה הבטיח יהושע לגבעונים לכבד את חסינותם.

הגבעונים אשר "לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" דרשו נקמה: "יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם". דוד מסכים לכך: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן". הסיפור מסתיים במעשי החסד של רצפה בת איה – אנטיגונה המקראית –  שהגנה בגופה על גופות המומתים "וְלֹא נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה" – וזאת "מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם", כלומר עד שהבצורת נגמרה. דוד הוקסם מגבורתה של רצפה, והדבר הביא אותו לקבור את שאול ואת צאצאיו, במה שניתן לכנות קבורה מלכותית.

נפנה עכשיו אל התלמוד הבבלי (יבמות עט, א) שבו שואלים החכמים את השאלות המתבקשות בסיפור זה. כיצד מוסר דוד את שבעת צאצאיו של שאול להריגה? והרי נאמר "וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת". על כך נאמר: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא". המקרה המיוחד שלפנינו, פגיעה בשבועה שנעשתה בשם ה' א־לוהי ישראל, חייב את דוד לעקור אות מהתורה, כלומר לעבור על דברי תורה.

זאת ועוד; "וְהוֹקַעֲנוּם", כלומר לא ייקברו, ואכן קבורתם התעכבה מהקציר ועד הגשמים. כיצד ייתכן הדבר? והרי נאמר "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ, לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ…". על כך עונה שוב רבי יוחנן: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה", אותיות האיסור של הלנת המת, "ויתקדש שם שמים בפרהסיא". כיצד התקדש? התלמוד משיב: "שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו" – אלו התלויין? התשובה: "הללו בני מלכים הם. ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים. אמרו (העוברים ושבים) אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו. ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה; ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה. מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף".

סתירה מיניה וביה

דברי הבבלי ברורים. הפגיעה בגרים הגבעונים הייתה מעשה חמור, וזאת אף על פי שהתגיירו שלא לשם שמים! התגובה הייתה חייבת להיות חריפה, אפילו תוך ביטול שני איסורים דאורייתא. אלא שבירושלמי (סנהדרין כט, ב) נשמרה פסקה דומה, אך לחלוטין לא זהה לזו של הבבלי. פסקה זו הובאה על ידי ר' בא (אבא) בר זמינא, בשמו של ר' הושעיה. מעשי דוד לא היו רק בגדר ביטול מצוות, אלא ממש חילול השם.

כדי להבין זאת נסתפק בסיכומו של הרמב"ם על עניין זה (הלכות יסודי התורה ה, י): "כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם". נגד קידוש השם, עשיית צדק לעיני ישראל והעמים, לא עומדות 'אותיות' אלא חילול השם ממש. בני ישראל עוברים ברבים ובפרהסיא על איסורי התורה, דבר שישפיע באופן שלילי על כל העם. נוצרת מתוך כך סתירה מיניה וביה, חילול השם וקידוש השם, יחד בכפיפה אחת, האחד כנגד השני. אלא שקידוש השם עדיף. עתה מובן מלוא משמעותו של הפסק של המלך דוד: "גדול הוא קידוש השם מחילול השם".

למדנו מפרשה זאת את חובותינו כלפי הגרים, אך גם מעבר לזה. כך לימד אותנו ר' ישעיהו הורוביץ, בעל השל"ה (פרשת שופטים): "יש לפעמים צורך בהחלטות "נגד דין התורה… 'הוראת שעה' כי השעה צריכה לכך… ועל זה בא דרך רמז 'וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי', כי לפעמים מבערין דם נקי, מכין ועונשים שלא כדין מפני צורך שעה, ועל זה היה תכלית שימת המלך, כי מלך פורץ גדר". ובינתיים מאן מלכי? רבנן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-25 בינואר 2013,ב-גיליון בשלח תשע"ג - 807, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: