מה השירה מבקשת / אלחנן ניר

ועוד שישה עשר שירים על שירה, שאסף יונתן ברג

שִׁירָה: אוּלַי פֵּרוּשָׁהּ תַּפְנִית־נְשִׁימָה. מִי

יוֹדֵעַ, אוּלַי עוֹבֶרֶת הַשִּׁירָה אֶת הַדֶּרֶךְ – גַּם אֶת

דֶּרֶךְ הָאָמָּנוּת – לְשֵׁם תַּפְנִית־נְשִׁימָה כָּזֹאת?

(פאול צֶלאן, 'המרידיאן'. תרגום: שמעון זנדבנק)

א.

מה היא שירה?

עוזי וייל כתב יפה כי ההבדל בין אמנות לבין חכמה הוא שהחכמה היא סך כל הדברים הנאמרים, ואילו אמנות היא כל הדברים שלא נאמרו. כל מה שלא נכנס לתוך המילים. או התמונה. או המנגינה. והשירה כאמנות הצמצום קרובה לכל שלא נאמר. תפנית הנשימה הנזכרת של צלאן היא למעשה התפנית הזאת. מבחינה זאת יש בשירה טובה התגלות.

ציינתי שיש בשירה טובה התגלות. אבל מהי שירה טובה, האם ניתן בכלל להעריך אותה? היכולת להביא את שלא נכנס אל תוך המדיום אך בצורה אמינה ומהימנה, באופן שהקורא כמעט שורט את עצמו לדעת ואומר: 'אבל איך הוא ידע בדיוק מה שאני חש. איך.' זה הרבה מעבר ללחיצה לא מחייבת לכיוון ה'לייק' – זה לגעת בממשות. ולכן מתבקש, וברגע הזה, לייסד את פרס ספיר לשירה (ועד שיהיה פרס ספיר לשירה וכדי לעודד ולעורר את השירה הטובה אנו תורמים את תרומתנו הצנועה ומכריזים על תחרות השירה הראשונה של 'מוסף שבת' – ראו פרטים בעמוד 2).

כי יש שירה טובה ואפשר להעריך אותה (לא כמו שנדמה לפעמים שאיש הישר במקלדתו יעשה) ואין שירה לא טובה. וגם אין שירה גרועה – כי או שזו שירה או שאלו מילים שאומרות בדיוק מה שהן רוצות לומר ואפשר לעשות איתן הרבה דברים. לפעמים הן אפילו מלאות מטען מרשים. אבל זאת לא שירה.

זה באמת נחמד לכתוב והחיים הרי מזמנים מספיק כאב ותהום וגם אהבה וקרבה, כך שישנן מספיק סיבות טובות לכתוב. וזה לכאורה גם יותר פשוט וזמין מלקחת קנבס וצבעי שמן ולהתחיל לצייר את צל התפוחים הנחים להם בקערה. אבל אני מתעקש – זאת לא שירה. ושירה גם אינה כתיבה אזוטרית ושברירה המובנת רק לכותב אותה, והיא אינה עוסקת רק בחיטוט אין סופי בבדידות ובכאב – אלא היא המגע עם היומיומי, עם מעשי הידיים הטובעים והמסרבים לטבוע; עם הדברים שהם לכאורה הכי לא שירה בעולם.

ודווקא בשל זה מצוי בשירה הרכיב הזה של הטוטאליות. ואתה נפגש בה ואתה יודע שאי אפשר להימלט או לסגת יותר. וברגעים הטוטאליים של הקיום – היא פתאום רלוונטית וצעירה מתמיד.

ויש בה גם משהו שדומה לתפילה. שכן כאשר התפילה היא תפילה והדיבור הוא דיבור של אדם אל א־לוהים, אז הדיבור הזה עצמו והקול הסדוק הזה עצמו הופכים להיות הדיבור והקול של א־לוהים אל האדם. כאמור, זאת התגלות.

ב.

מה השירה מבקשת לעשות?

צלאן, כמצוטט, מוצא בה את המוכנות ליצור תפנית במובן מאליו. בנשימה. ביום־יום. בריצת הפרנסה הרודה בנו כבר אלפי שנים. ופתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא מסרב להמשיך ללכת כאן בתודעה השגורה כל־כך שהוא מכיר הכול, שהוא כבר פגש הכול. הוא מתקומם. מכין את עצמו למרד. והשירה היא פקודת היום של המרד בשתיקה הכפויה שאנו עוטים על עצמנו משנה לשנה, כי מה לעשות ככה זה וצריך לחיות ולהתפרנס ואי אפשר עוד לנבור ולנבור.

והשירה אומרת מותר לשאול.

מותר להביט ולהשתאות.

ולחזור קצת אל השמים הקודרים, אל העצים הנופלים, אל חתולי הרחוב. ולהבחין בפלא המהלך כאן.

והיא מבקשת לחגוג את העכשיו. אפילו את החרדה הנוראה שלנו לחיות, את החששות שאנו מקבצים ואוגרים ומאפסנים בכל מחסן אפשרי, והיא אומרת – עכשיו. עכשיו רחמים, עכשיו לבקש ולהתקרב.

והפלא הוא שלמרות שכל מה שכתבתי כאן נראה מופרך ורחוק מכל הלך חשיבה השולט במדינת הממון שבה אנו חיים, הרי שלא אבד עליו הכלח. להפך. הנה נשפכת הרוח על כל בשר ורבים כבר חוזים חזיונות וחולמים חלומות, וכמעט מתממשת אל מול העיניים נבואת יואל המרטיטה אשר בפרק ג בספר נבואותיו. צעירים וצעירות רבים נוהים אל המרחב של גילוי הטפח וכיסוי הטפחיים. והם הולכים לסדנאות ומקימים חבורות ספרותיות, עורכים אנתולוגיות שונות – פנימיות וחיצוניות, ומתקבצים בדירות שכוחות וכותבים שירים בכל בדל נייר אפשרי ועל כל מקש נידח וציוצי פיהם מלאים פואטיקה, והם מביאים פנים חדשות אל השירה.

ג.

ודווקא כי השירה מתגלה עוד ועוד בשנים האחרונות בקהלים שונים תודות לכמה משוגעים ומשוגעות לדבר – עדיין צריך לזכור כי אין הבור מתמלא מחולייתו. וצריך לשמוע הרבה מוזיקה, ולהתבודד ולא להתבייש לרקוד. וכמובן, וזה כבר בגדר חיוב כמעט, לקרוא את גדולי הדורות וגדולותיו בין מהכא ובין מהתם, בין אלו שפה עמנו ובין אלו שהמשיכו להיכן שהכול ממשיכים. ולקרוא בתשומת לב בדברים שנכתבו מהלב עצמו.

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה אני מצרף תורה חסידית קצרה וחדה מאין כמותה, שהיא בעיניי גם שיר נפלא. הנה:

שאל אחד לרב המגיד:

האיך נוטלין התלהבות לה' יתברך?

והשיב לו:

מי שצריך לאש מחפש באפר

(דגל מחנה אפרים, פרשת צו).

כי זה כל האדם: האש מונחת באפר.

כאן ביקשנו להביט ולראות אילו רימונים הנצו לאחרונה בשדה הנקרא שירה. לחיי שבת שירה ולחיי ט"ו בשבט. כי שירה, וזאת אנו למדים מזאת הפרשה, שרים ביחד – משה ובני ישראל, מרים ועמה כל הנשים, וכששרים ביחד יש לה גם אפקט מוזיקלי. לא שירה לעצמי, לא רק השתבללות, אלא שירה אל העולם, אבל בעיקר: יחד איתו.

יונתן ברג אסף כעמיר גורנה ט"ו שירים המשוררים על שירה, יעל טומשוב ביקרה בסדנאות כתיבה, ראתה את הקולות ושמעה את המראות, ורחלי ריף התחקתה אחר דמותה הייחודית של עזה צבי.

השירה מבקשת לחגוג את העכשיוהילה ליזר בג'ה, 'חלקיק אלמנטרי', מוצג בבית האמנים, תל־אביב

השירה מבקשת לחגוג את העכשיו
הילה ליזר בג'ה, 'חלקיק אלמנטרי', מוצג בבית האמנים, תל־אביב

——————————————-

וולט ויטמן
כשהתחלתי במחקריי

כְּשֶׁהִתְחַלְתִּי בְּמֶחְקָרַי, הַצַּעַד הָרִאשׁוֹן עִנֵּג אוֹתִי כָּל כָּךְ,
הַכָּרַת הַמְּצִיאוּת כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ, צוּרוֹת אֵלּוּ, כֹּחַ הַתְּנוּעָה,
הַחֶרֶק אוֹ הַחַי הַזָּעִיר שֶׁבַּזְּעִירִים, הַחוּשִׁים, מְאוֹר הָעֵינַיִם, הָאַהֲבָה,
הַצַּעַד הָרִאשׁוֹן, אֲנִי אוֹמֵר, מִלֵּא אוֹתִי יִרְאָה וְעֹנֶג כָּלכָּךְ,
שֶׁכִּמְעַט לֹא הָלַכְתִּי וְלֹא בִּקַּשְׁתִּי לְהַרְחִיק לֶכֶת יוֹתֵר,
אֶלָּא לַעֲצֹר וּלְהִשְׁתַּהוֹת דֶּרֶךְ קֶבַע לְמַעַן שִׁיר זֹאת בְּשִׁירֵי הִתְפַּעֲמוּת.

מאנגלית: עודד פלד

———–

רוני סומק
הפה

הַפֶּה כְּמוֹ שַׁעַר אֻרְוָה
נִפְתָּח בִּבְעִיטַת
סוּס־ מִלָּה.
"דִּיּוֹ", אֲנִי צוֹעֵק לָאַהֲבָה,
"דִּיּוֹ, דִּיּוֹ",
וְהִיא פּוֹרַעַת רַעֲמָה
וּמְטַלְטֶלֶת עַל גַּבָּהּ עֲרֵמַת אֵשׁ
שֶׁשָּׁדְדָה מִמְּדוּרוֹת הַדֶּרֶךְ.

——–

ליאת קפלן
בעניין הזה של אני

סְמוּכָה לְעֵץ צַפְצֵפָה יָבֵשׁ, יְפֵהפֶה
אֲנָפָה חוֹכֶכֶת רֶגֶל דַּקָּה בְּרֶגֶל
בִּקְרוּם הַמַּיִם דָּגִים חַיִּים זוֹלְלִים דָּג מֵת
כָּתְנוֹת הֶהָרִים מַאֲפִילוֹת

וְצִפּוֹר אַחֵר עוֹמֵד
זְמַן מָה עַל שְׂפַת הָאֲגַם, מַבִּיט,
פַּעַם מֵנִיעַ קַלּוֹת אֶת מְקוֹרוֹ
דּוֹמֵם.

פַּעַם אֲנִי.

—————

אלזה לסקר־שילר
עמי

הַסֶּלַע מִתְפּוֹרֵר,
אֲנִי בּוֹקַעַת מִמֶּנּוּ
תּוֹךְ שִׁירַת מִזְמוֹרִים
לֶאֱ־לֹהִים…
לְפֶתַע אֲנִי מִתְדַּרְדֶּרֶת מֵהַדֶּרֶךְ
וְנִגֶּרֶת לְתוֹכְכֵי תּוֹכִי
הַרְחֵק, עַל פְּנֵי אַבְנֵי אֵבֶל, לְבַדִּי
אֶל הַיָּם.

כָּךְ נִשְׁטַפְתִּי הַחוּצָה
מִתּוֹךְ תֶּסֶס דָּמִי.
וְתָמִיד, הַהֵד תָּמִיד עוֹדֶנּוּ
מִתְגַּלְגֵּל בְּתוֹכְכֵי תּוֹכִי,
עֵת בְּאֵימָה וּבְפַחַד מוּל מִזְרָח
שֶׁלֶד הַסֶּלַע מִתְפּוֹרֵר,
עַמִּי זוֹעֵק לֶאֱ־לֹהִים.

מגרמנית: אשר רייך

——————–

ישראל פנקס
נעילה

לַמֵּד אוֹתָנוּ מְתוּנִים
לִהְיוֹת וּלְהַמְתִּין
בַּגֹּבַהּ הָאָפֹר שֶׁל הַדְּיוֹטוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת

לַיָּד שֶׁלְּךָ, כְּמוֹ מָתְנַיִם
אוֹהֲבִים, אֲבָל לִצְמֹחַ
בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים וְלֹא לִפְתֹּחַ
אֶת כָּל הַמַּתָּנוֹת.

['בים העתיק שלנו', עמ' 50]

—————————-

צילום: פלאש 90

צילום: פלאש 90

נעמה שקד
שיטים

לֹא רוֹאִים אֲבָל בְּצֶלַע הָרְחוֹב
יְשֵׁנוֹת שִׁטֵּי הַחֹרֶף, מַמְתִּינוֹת
לָאָבִיב וְלַזָּהָב וְהַפֶּלֶא שֶׁיָּבוֹא
יְרֻקּוֹת וּרְטֻבּוֹת וּבְתוֹכָן אַהֲבָתִי יְשֵׁנָה
בִּשְׁאָגָה עוֹצֶמֶת
בְּעַנְפֵיהֶן שֶׁיִּפָּתְחוּ
שֶׁיּוֹשִׁיטוּ זְרוֹעוֹת כָּלוֹת וְנָעוֹת לָאֲוִיר
יָנִיפוּ בִּי תְּנוּפָה דַּקָּה
עָמֹק מִשָּׁרָשַׁי עָמֹק מֵרֶחֶם וּמִשַּׁחַר
צוֹמֵחַ עֵץ חַיִּים

————–

ליאור שטרנברג
לבתי השנייה, בת כמה שעות

אַתְּ, שֶׁאֲפִלּוּ שֵׁם
אֵין לָךְ עֲדַיִן, מְהוּדֶקֶת בִּשְׂמִיכַת צֶמֶר
מְנָווטֶת אֶת סְפִינָתֶּךְ הַקְּטַנָּה
אֶל עוֹלָמוֹת מְלֵאִים עָתִיד,

מְִשּׁוֹשֵׁי אֶצְבְּעוֹתַיִךְ
פּוֹרְטִים נְעִימָה קוֹסְמִית בְּאוֹר הַנֵּיאוֹן הַתַּכְלִיתִי
שֶׁל מַחְלֶקֶת הַיּוֹלְדוֹת, וּפְסֹקֶת
שְׂעָרֵךְ עוֹדָהּ דְבִיקָה
מֵחָמְרֵי הָרֶחֶם,

אַתְּ, שֶׁכֻּלֵּךְ
יְסוֹדוֹת אֶלֶמֶנְטָרִיּים: אֲכִילָה, שֵׁנָה, קוֹל,
פְּעִי עֲבוּרֵנוּ מֵעֲרִיסָתֶּךְ הָרִאשׁוֹנָה,
הַשְּׁקוּפָה, אֶת שִׁיר הַכּוֹכָבִים:
אוֹרִים בָּלֵילוֹת, סְמוּיּים
בַּיָּמִים, זְמַנָּם נִצְחִי
מִכְּדֵי שֶׁיִּמָנֶה.

ינואר, 2011

———

רון דהן
פרגמנט מתוך "עקרונות הגן"

הַגַּן אֵינוֹ קָדוֹשׁ
קְדוֹשִׁים נִימֵי הֶעָלֶה הַדַּקִּים
קְדוֹשָׁה רְכִינַת הַגִּבְעוֹל אֶל הַקַּרְקַע
קָדוֹשׁ הָאַבְקָן הַשָּׁמוּט
קָדוֹשׁ הַשֹּׁרֶשׁ

הַמַּעֲמִיק בְּחֶשְׁכַת הֶעָפָר
נָע לִקְרַאת אוֹר שַׁקְרָן
כְּמוֹ בְּלוּיֵי הַסְּחָבוֹת שֶׁל הַלַּיְלָה
רָקִיעַ לִפְנֵי שַׁחַר

——————

טוביה ריבנר
שמאלי וימיני

נוֹפֵי חַיִּים עָטְפוּ אָפֹר.
עוֹף הָאֹפֶק קָפַל כְּנָפָיו, צָלַל.
לֹא כְלוּם נִמְזַג בְּלֹא כְלוּם.
צִפּוֹר לֹא צִיֵּץ, עוֹף לֹא פָּרַח
הַיָּם לֹא נִזְדַּעְזַע.

שְׂמֹאלִי נֶאֱחֶזֶת בָּאֲוִיר, מֵאַיִן לְאָן?
יְמִינִי בַּסֶּדֶק הַתָּכֹל:
הוֹ נְאוֹת דֶּשֶׁא כְּחֻלִּים שֶׁלַּשָּׁמַיִם
הָאָרֶץ הַיָּפָה שֶׁחַמּוּקֶיהָ חֶמְדָּה
וַעֲצֵי הַשָּׁקֵד פּוֹרְחִים בָּהּ –

אֲנִי מַנִּיחַ אֶת עֶפְרוֹנִי
מְשַׁלֵּב יְמִינִי בִּשְׂמֹאלִי, שְׂמֹאלִי בִּימִינִי
יוֹשֵׁב וּבוֹהֶה אֲנִי אֲנִי?

מתוך ספרו 'אחרונים', העתיד לראות אור
בהוצאת 'קשב לשירה'

——————-

הדס גלעד
אחרית הלילות

קַלּוּ הַמַּיִם
וְקָשָׁה הַלֵּב
הִרְחַקְנוּ נְדוֹד.

יָפָה הָעוֹלָם
הַנִּשְׁקָף מִבֶּטֶן בֵּיתֵנוּ
יָפָה עַד מְאֹד.

אֶסְפֹּר שׁוּב יוֹנִים בַּלֵּילוֹת
לְהַכְרִיעַ שְׁנָתִי, לְהַלְבִּין חֲלוֹמוֹת.
בַּיָּמִים אֲשַׁלֵּחַ נוֹצוֹת
לְרַפֵּד שְׁבִיל נִסְתָּר.

יְחֵפָה אָסוּר לַיְּעָרוֹת
לְהָרוֹת כְּנָהָר
אַכְפִּיל עוֹלָמוֹת בְּשֶׁטֶף עֵינַי

אֶדְהַר

———-

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

אגי משעול
שיעור טבע

הַחֹרֶף הֵעִיף מִן הָעֵצִים
אֶת כֹּל הַלִּירִי

רָצָה לְלַמֵּד מַשֶּהוּ
עַל מִבְנֵה הָעֹמֶק
בְּעָמְדָם כָּךְ
נְטוּעִים
בְּעֵירֻמָּם הָאֲפֹר

גְּרוּמִים, לֵאִים
וַחֲלוּבִים
מִפְּרִי

סֶנָדוֹת
שִבְרֵי תְּמוֹכוֹת
סִרְטֵי סִמּוּן
קְרוּעִים

שַלַכְתָּם
מִתְגּוֹלֶלֶת בָּרוּחַ
אַךְ מִי שֶיַּצְמִיד
אֶת אָזְנוֹ הַפְּנִימִית
אֶל גּוּפָם

יִשְמַע אוּלַי
אֶת הַחַיִּים
שֶעוֹד חֹדֶש יִתְפַּרְצוּ
מִבְּהוֹנוֹת הַשָּרָשִים

יִנְהֲרוּ
בְּמַעֲלֵה הַגֶּזַע
לְהִנָּתֵּז מִן הָעֲנָפִים

לְהֲצִיפָם
בְּזִיקוּקֵי עַלְוָה יְרֻקָּה
שֶבְּתוֹכָהּ

הַלְלוּיַת צִפָּרִים
וְזִמְזוּם דְּבוֹרִים
שֶיַּשְכִּיחַ הַכֹּל

הַזְּמַן הוּא פֶּלֶא.

—————

קארל סנדברג
מתחת לעמוד הטלפון

אֲנִי חוּט נְחֹשֶׁת מִתְעַרְסֵל בָּאֲוִיר,
צָנוּם מִכְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ אֵין לִי אֲפִלּוּ קַו בָּרוּר שֶׁל צֵל.
יוֹם וְלַיְלָה אֲנִי שָׁר־־ מְזַמְזֵם וּפוֹרֵט:
אַהֲבָה, מִלְחָמָה וְכֶסֶף; הַקְּרָבוֹת
וְהַדְּמָעוֹת, הָעֲבוֹדָה וְהַמַּחְסוֹר,
מָוֶת וּצְחוֹק שֶׁל נָשִׁים וּגְבָרִים חוֹלְפִים
בַּעֲדִי, הַמּוֹבִיל אֶת דִּבְרֵיכֶם,
בַּגֶּשֶׁם וְתַחַת טִפּוֹת הַטַּל, בַּשַּׁחַר
וּבְעֵת שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ,
חוּט נְחֹשֶׁת.

מאנגלית: אלי אליהו

———

ענת לוין
ואשב בו

וְאֵשֵׁב בּוֹ וְלֹא אֵצֵא מִמֶּנּוּ
שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת
וּבַיָּמִים אֶקְרָא בְּסִפְרֵי הַיָּמִים
שֶׁל מִי שֶׁקָּרָא שֵׁמוֹת לָעוֹלָם
וְאֶקְרָא שֵׁמוֹת רַבִּים
וְאֶהְגֶּה בָּם רַבּוֹת
וּבַלֵּילוֹת אֶשְׁכַּב בְּתוֹךְ עַרְסָל
תָּלוּי מִן הַתִּקְרוֹת
וְאֶקְרָא לָעוֹלָם בַּשֵּׁמוֹת הָרַבִּים
עַד שֶׁיִּקְרַב אֵלַי חֶרֶשׁ אֶל מִטָּתִי
וְאֶתֵּן לוֹ אֶת שְׁמִי שֶׁלִּי

וְכִפַּת הַשָּׁמַיִם תֻּנַּח לִי כָּרִית
וְהַיָּם יַעַטְפֵנִי בִּשְׁלַל שְׂמִיכוֹתָיו.

———

דונלד ג‘אסטיס
בחזרה מבית הספר

(כיתות ד' או ה')

אַחַר־הַצָּהֳרַיִם שֶׁל הֲלִיכָה הַבַּיְתָה מִבֵּית הַסֵּפֶר
עַל פְּנֵי עֲצֵי הַפְּרִי הַצְּעִירִים וּפִרְחֵי הַחֹרֶף.
כְּשֶׁצַּעֲקוֹת חֲצַר בֵּית הַסֵּפֶר מִתְפּוֹגְגוֹת מֵאֲחוֹרֶיךָ,
וִילָדִים קְטַנִּים רָצִים כְּדֵי לְהַדְבִּיק, כְּאִלּוּ
אֵיכְשֶׁהוּ הָיָה זֶה כָּבוֹד לִהְיוֹת קָרוֹב –
הַכֹּל נִסְלָח עַתָּה, אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים,
שֶׁבְּמָתְחָם אֶת רְצוּעוֹתֵיהֶם נָהֲגוּ לִנְבֹּחַ,
לֹא בְּזַעַם אֶלָּא בְּמִין שִׂמְחָה סְמוּיָה.

מאנגלית: רפי וייכרט

———

חן קלינמן
ממרום מרפסת הבית

מִמְּרוֹם מִרְפֶּסֶת הַבַּיִת אֲנִי מַבִּיט אֶל מַעֲלֵה הָרְחוֹב,
אֶל הַכְּבִישׁ, הַמִּדְרָכוֹת, הַצּוֹמֵחַ, הַבָּנוּי וְהַמְּתֻמְרָר.
זֶה כַּיּוֹם.
פַּעַם הָיָה כָּאן רַק מַעֲלֵה הַגִּבְעָה, נְטוּל מַעֲשֵׂי־יְדֵי־אָדָם.
פַּעַם, בֵּין הַשְּׁאָר, יִהְיוּ כָּאן מִבְנֵי מַתֶּכֶת רָחְבִּיִּים כְּמִנְחַת,
תַּעֲבוּרָה רכיבית, מַעֲשֵׂה יְדֵי.
וּכְשֵׁם שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה מְאָרַחַת אֶת הַלֹּא־הִיסְטוֹרִי,
כָּךְ גַּם הַגִּבְעָה הַזּוֹ מְאָרַחַת אוֹתוֹ, אֶת כָּל הַצּוּרוֹת וְהַמַּמָּשִׁים,
הָעַצְמָאִיִּים בְּקִיּוּמָם כְּלִטּוּשׁ מֻפְשָׁט. כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ.
מְנַחֲמִים מִכָּל הֶרֶס וּשְׁמָמָה.

 

—–

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013

פורסמה ב-25 בינואר 2013, ב-גיליון בשלח תשע"ג - 807 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: