לשמוע את שיח השדה / דוד מלמד

על דמותו של זאב יעבץ – רב, היסטוריון וממחדשי הלשון העברית, שנחשב לראשון שהפך את ט"ו בשבט לחג נטיעות ארצישראלי

הנטיעות הראשונות בט"ו בשבט בארץ ישראל התקיימו לא הרחק מצפת: ביסוד המעלה בשנת תרמ"ד, 1884. מספר עליהן אפרים פישל סאלומון, ממקימי יסוד המעלה, במכתב לחותנו יצחק סנדר קדישוויץ:

שלום לחותני היקר וכו'. בשבוע העברה (כוונתו לט"ו בשבט – ד"מ) ת"ל נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים… ומאה רימונים. ועוד נטע אם ירצה השם כמה מיני נטיעות, כי חוץ ממה שיהיה ריווח גדול מהפירות, כאשר יעזור השם יתברך שיהיה בהצלחה, הלא גם כן נצרך לבריאות, כי האדם ועץ השדה הוא חברה אחת וזה בלא זה אין להם חיים טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות, כי כן הורה לנו הבורא עולם טרם כל לעסוק בנטיעות כי גם הוא עשה כן, כמו שכתוב: "ויטע ד' א לוהים גן בעדן" (מתוך מכתבו של ר' אפרים פישל סאלומון אל חותנו, על פי ספרו של ש' יבנאלי "תקופת חיבת ציון").

אפרים פישל סאלומון נולד בליטא בשנת 1849 ועלה ארצה בשנת 1883. הוא היה מראשוני האיכרים העברים שהסתמכו על ההיתר בדבר חריש בשנת השמיטה לפי פסיקת הרב יצחק אלחנן ספקטור. כששמע סאלומון את הצעת פקיד הברון לעזוב את יסוד המעלה בגלל קשיי המלריה, חוסר הניסיון של המתיישבים והיעדר הסיוע מהמוסדות, אמר לחבריו: "אנו באנו הנה לכבוש עמדות, כמו צבא בחזית. בגורלנו נפל קטע של חזית הדורש מאיתנו קרבנות. הנעזוב את החזית?"

"למען חבב את הנטעים, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים". תל אביב, 1936   
צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

"למען חבב את הנטעים, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים". תל אביב, 1936
צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

פעיל ציוני

כעבור שש שנים נקשר הקשר הברור הראשון בין ט"ו בשבט לנטיעות. יוצר הקשר היה זאב יעבץ, איש רב פעלים, רב, מחנך, סופר, עורך, היסטוריון ופעיל בשורות ה"מזרחי", אוהב מושבע של השפה העברית ודקדוקה וממחדשי מילים עבריות שחלקן נקלטו והתבססו בשפה המדוברת עד היום. הוא עסק בחקירת העברית, העלה מלים מן המקורות ונתן להן שימוש מחודש והיה פעיל בוועד הלשון העברית. בין היתר למד ערבית כדי שיוכל לחקור ולהשוות בין הדקדוק העברי והדקדוק הערבי.

יעבץ הפך להיסטוריון הראשון שכתב בעברית את תולדות עם ישראל והיה אחד ממחיי הלשון העברית, בדיבור ובכתב. הוא תרגם אגדות מהתלמוד ומהמדרשים לעברית ועיבד אותן לילדים. ייתכן שמפעלו זה השפיע לאחר שנים על ביאליק ורבניצקי להוציא יחד את "ספר האגדה". יעבץ כתב גם את "מנגינות מני קדם" – סיפורים היסטוריים בחרוזים מחיי עם ישראל, וגם כתב שירי ילדים עליזים.

יעבץ נולד בשנת 1847 בפולין, עלה ארצה בשנת 1887 והתיישב ביהוד, שם החל לכתוב את ספרו "תולדות ישראל" המונה 13 כרכים. את ארץ ישראל עזב במפח נפש, התגלגל לווילנה, לגרמניה, לבלגיה, לרוסיה ולבסוף לאנגליה, שם נפטר ונקבר בשנת 1924.

שמו הטוב של יעבץ הגיע לאוזני הברון רוטשילד, וזה שלח הוראה למנהל ענייניו בארץ למנות אותו למנהל בית הספר בזיכרון יעקב על מנת שישמש בה גם רב המושבה. אך בניגוד למגמתו של הברון רוטשילד לחזק את הרמה הדתית והתרבותית, רצו פקידי הברון במגמה הפוכה: להשליט תרבות מעין צרפתית שבה הם יהיו הדוגמה לאיכרים, בניגוד להשפעתו של יעבץ שהייתה עשויה להציג אותם כסותרים את עקרונות היהדות. לפיכך הם מיררו את חייו למן ההתחלה: בשבת הראשונה לבואו אכסנו אותו אצל עגלון, בבית הכנסת קבעו לו מקום בין פשוטי העם ולא הרשו לו לגשת למקום המיועד לרב ליד כותל המזרח. את דירתו קבעו מעל בית המרחץ, באוויר מזיק לבריאות. הוא בלע בשתיקה את עלבונותיו האישיים אך נלחם על ענייני היהדות עד שבתום שנה עזב את זיכרון יעקב ועבר לירושלים. הוא חיבר ספרי קריאה לילדים ברוח דתית לאומית, אך נפל בין הכיסאות: האדיקות שלו לא התאימה ליישוב החדש, ואילו היישוב הישן לא מצא בו עניין.

בביתו דיברו עברית אך הוא שמר אמונים להברה האשכנזית. בשנת 1897 עזב בעל כורחו את הארץ, חי עשר שנים בווילנה, ושם השתלב בפעילות ציונית. הוא היה שותף לרב ריינס בייסוד "המזרחי", ונחשב לאידיאולוג שלה. הוא חיבר את ה"קול קורא" הראשון של התנועה וערך את ירחונה "המזרח" (1904־1902), אך נאלץ להתפטר מתפקידו לאחר שהוטחה בו ביקורת על כך שהירחון נושא אופי עיוני וספרותי מדי. יחד עם רוב אנשי המזרחי תמך בתוכנית אוגנדה, אך בתנאי שההתיישבות שם תשמש רק מלון לילה בדרך לציון.

מחדש הלשון

מספרת על יעבץ גאולה בת יהודה, בספרה "יודע העתים": "חשיבות מיוחדת למדורי הלשון העברית שבמאספיו. הוא השכיל להרחיב גבולות הלשון וחידש מילים (כמו: תרבות, כביש, חיסכון) וצורות (כמו: חתלתול להקטנה). אך בייחוד – וכאן עיקר חשיבותו – יגע למצוא במקורותינו העתיקים מילים נשכחות ולהכניסן שנית לשימוש מודרני. הוא ראה בכך תרומה נכבדה לתנועת התחייה כדבריו לאחד ממכריו: 'יש אשר גילוי מילה עברית חדשה, ואפילו שורש של איזו מילה, שלא היה ידוע עד כה, שקול כנגד עשרים מאמרי אגיטציה בדבר הציונות'".

גאולה בת יהודה מזכירה את מה שאנו חשים: "בעיני הקורא של ימינו העברית של יעבץ היא קצת מיושנת… אך זכותו הגדולה היא כי גרס נכונה את ההכרח שבהרחבת היריעה הלשונית וסיגולה לצורכי החיים והמחקר. הוא חידש מילים וצורות המשמשות היום בפי כול. מעניינות צורות ההקטנה שהציע, כמו: חתלתול (חתול קטן), גנוניות (גינות קטנות), שקיק (שק קטן), אבעבועות (בועות קטנות), קמצוץ (קומץ קטן). לא כל חידושיו נתקבלו, אך רבים קנו להם שביתה בלשוננו, כמו: בִּטנה (הצד הפנימי של הבגד), שעוונית (בד משוח בשעווה), שרפרף, פטפוט, תעריף, פרחים, זיקוקין די נור, ועוד".

תרבות בטבע

במונוגרפיה על יעבץ שכתב יעקב אבן חן, "מחיי הלשון העברית", הוא מספר על הצעות נוספות שלו לחידושי לשון: עממים (עמים קטנים), פרחח, טופס, תורף (חלק השטר שבו רשומים הפרטים), ועל רעיונות נוספים שהציע ולא התקבלו, כמו למשל לקרוא לאוניברסיטה 'אשכול', 'אשכולה', ולתזכיר לקרוא 'זכרונה'. הוא הציע שיטת כתיבה לסטנוגרפיה בעברית וכשנוסד ועד "שפה ברורה" על ידי אליעזר בן יהודה ויחיאל מיכל פינס, נתמנה יעבץ כחבר בוועד שתפקידו היה לעסוק בשיפור הלשון ובחידוש מילים.

בין כל עבודותיו ועיסוקיו הספרותיים וההיסטוריים הייתה לזאב יעבץ חיבה מיוחדת לט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. בשנת תרנ"ב (1892) פרסם בוורשה את הספרון "ראש השנה לאילנות – ממראות הארץ", סיפור העוסק ב"כל אנשי בית יזרעאלי, אשר בא זה שנה לשבת ביהוד".

בסיפור הכתוב בסגנון המוכר של תקופתו מעלה יעבץ דמויות ותיאורי טבע הקרובים ללבו, על רקע ט"ו בשבט. "השכחתם כי הלילה הזה ליל ראש השנה לאילנות?" – שואל הנער גבה הקומה העוטה אדרת ערבית חדשה בהיכנסו אל אנשי בית יזרעאלי. ומסיימת את הסיפור פרידתו של יזרעאלי מאורחו החוזר לארצו בחו"ל בלוויית החרוזים ששמע: "צפרים נאמנות/ בראש השנה לאילנות// בנעם תשתפכנה/ אותנו תברכנה".

יעבץ לקח את תלמידיו בזיכרון יעקב לנטיעות בט"ו בשבט בשנת תר"ן (1890), והסביר: "למען חבב את הנטעים, נטעי הארץ, אשר נטע ה' לאבותינו, לשבוע מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב, לערוך בו במערכת ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים, ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי" ("הארץ", ירושלים, תרנ"א). אגב, אחד במאי היה נחוג באירופה כחג ראשית האביב, עוד לפני שהפך להיות חג הפועלים הבינלאומי.

תלמידיו של יעבץ נטעו שתילי עצים בחוצות המושבה. כל תלמיד החזיק בידו שתיל והם צעדו ובפיהם שירו של יעבץ: "הנה הצפרים המעופפים שרים/ כנף רננים הזמיר יתרונן בראש אמירים/ צפורים נאמנות/ בראש השנה לאילנות".

יעבץ הזמין את תלמידיו, את קוראיו ואת שותפיו לעיצוב התרבות היהודית לצאת אל הטבע ולגלות שם את ערכי התרבות: "צא לך השדה ביום בהיר, ופנה לך עורף אל העיר האפלה והכלואה במצרי רחובותיה ובמעקשי חוצותיה, ושים פעמך אל פרזות מקדש הבריאה רחב הידים, שוט בנאות שדה, בא אל סבכי יער, עלה הרים, רד בקעות ועמוד והתבונן אל מראה היקום הפרוש לעומק, הט אוזן ושמע את התורה אשר תורך הארץ ואת השיחה אשר ילחש באזנך שיח השדה… אז תהיה בך יד זכר הנצח המבלה את כל העתים והמכיל את כל המקומות" (מתוך "שאלה עתיקה ותשובותיה", ארכיון יעבץ, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי).

הכרזה רשמית

עוד פעיל למען הנטיעות בט"ו בשבט היה חיים אריה זוטא, שלימד בירושלים ולא הצליח לקיים את מנהג הנטיעות החדש. הוא כתב לעיתון "השקפה": "מקנא אני בכם חברי המורים אשר במושבות, שיכולים אתם לקיים את המנהג היפה המועיל – נטיעת עצים בראש השנה לאילנות. מה גדול ערך החג הזה בהשיבכם לארץ הנשמה את נטיעותיה".

על פי הצעתו של זוטא הכריזה הסתדרות המורים והגננות בשנת 1908 באורח רשמי על ט"ו בשבט כחג הנטיעות. אחר כך אימצה גם הקרן הקיימת יום זה לנטיעות. במשך השנים צוין היום גם כיום כינונה של הכנסת, ועתה גם כחג שמירת הטבע ואיכות הסביבה.

בנעילת הישיבה הראשונה של הכנסת הראשונה, בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949, בבית פרומין בירושלים, מצא יו"ר הכנסת הנבחר יוסף שפרינצק מקום לקשר בין ט"ו בשבט והכנסת: "הגענו היום בראש השנה לאילנות לירושלים עיר קדשנו, מחוז חפצנו. ביום זה נטעו ילדינו עצים חדשים, עצי דעת ועצי חיים, לאומה לימים הבאים. גם אנחנו, נבחרי ישראל, נטענו היום נטיעה חדשה. בפקודת הדורות שחלפו למען הדורות שיבואו, נטענו היום את האילן הנאה – אילן עצמאות ישראל".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013

פורסמה ב-25 בינואר 2013, ב-גיליון בשלח תשע"ג - 807 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. הכותב השמיט את הקשר ההדוק בין הרב קוק לבין יעבץ. מתוך אגרות רבות של הרב קוק אל יעבץ ניכר הכבוד הרב שחש הרב קוק כלפי יעבץ ושותפות 'גורל' ורעיונות, יחד עם חילוקי דעות וחוסר הסכמה. (עיינו אגרות הראי"ה חלק ג).
    כמו-כן הכותב לא מזכיר את סיבת עזיבתו את הארץ, ייאוש ואלי יש לומר כישלון מניסיון לעצב זהות ציונית דתית. ניתן לומר שהיכן שיעבץ נכשל הרב קוק הצליח. הרב קוק מתייעץ עם יעבץ על הקמת "דגל ירושלים" שזו היתה תנועה משלימה לציונות לתפיסת הרב קוק.
    לקריאה נוספת עיינו:
    היחס לציונות ועלייה לארץ – http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16857
    הבנת הפילוסופיה של הרמב"ם – http://www.ypt.co.il/show.asp?id=21586

  1. פינגבק: רוצים לדעת על מי היה ראשון להוציא את הלשון | מי היה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: