החלוץ העברי, שקנה את ארץ ישראל בייסורים, הותיר אחריו שירים גנוזים המבקשים לגעת באש ובתהום. שירה שהיא אהבה עד כלות

גחלת

עשהאל פוחצ'בסקי

עיתון 77, 2012, 170 עמ'

אֵין את משיבה אהבתי אליי?

מוטב!

תהא גחלתָה טמונה בלבּך

עד נשוב בה רוח הזמן

והייתה לשלהבת

 הגחלת והאש בשירתו של עשהאל הן משכן לתעצומות הרוח, לתעצומות האהבה, לכוחות העצומים שאין להם קץ. אין המדובר באש פיזית, לפנינו גחלת שהיא ניצוץ של חיים, זעקה של חיים.

המשורר שלח אהבתו לאהובתו, אך גם משזו לא נענתה לו לא תם חלקה של הגחלת הזו. יש לה כוחות משלה והתמדה בלתי נפסקת. השיר נבנה שלב אחר שלב מהתפתחות כוחה ומתעצומותיה של אותה גחלת. גחלת האהבה לא נתקבלה על ידי האהובה, והנה היא מתדפקת על לבה, נחבאת בתוכה, טמונה בתוך לבה, לא מוותרת, ובחלוף הזמן, בנשוב הרוח, היא מקבלת חיים אחרים. הגחלת ציפתה לשעת הכושר שלה, והנה היא הופכת לשלהבת.

האהובה דחתה את הגחלת, אך מעתה הלהבה הפנימית הזו חיה בתוכה חיים משלה, מתלקחת, מתחזקת, ומשפיעה עליה את כוחותיה. אותה להבה מקבלת ממדים א־לוהיים, כובשת את ישותה של האהובה: "פרצה אז שלהבת־יה זו / וליחכה את לשד עצמותייך!".

התלקחויות דומות ראינו גם אצל המשורר הלאומי ביאליק: המעבר מניצוץ ללהבה, בשער 'כוכב נידח', הדמעה הרותחת של המתמיד בשיר 'לבדי'. התחזקות הלהבה היא עדות לחיים פנימיים, לאנרגיה בלתי נדלית.

הלהבת הנידחת אינה מוותרת. כמו אותו זלזל של ביאליק, שאיש לא האמין בכוחו הדל והנה כוחו מתעצם: הנה באה מחזוריות העונות והעצימה את כוחו. כאן הגחלת מסתייעת ברוח ומגבירה עוצמתה, מקבלת מהות א־לוהית וממד של שגב א־לוהי וכך כובשת את רוחה ונשמתה של האהובה.

ב'שירת ההיכלות' מצאנו את המוטיב של אש שאוכלת אש, והנה אותה להבה עצומה שמכלה אותה, את האהובה, אוזרת כוח וממשיכה בדרכה:

ועדַי תגיע האש, וּשרפתני

והייתי אני מַצית האש

ואף העֵצים לעולה אהי!

לפנינו מעין וריאציה של היכלות בוערים, היכל האהובה הבוערת והיכל המשורר הנשרף.  וההתפתחות המיוחדת כאן היא שהבועֵר הוא זה המַצית את האש: 'והייתי אני מַצית האש'  – המשורר הנשרף לוקח כוחות מן האש, שאוכלת אותו, וממשיך במלאכת העצָמת הגחלת, העצָמת האהבה, העצמת האש המכלה עד תום, עד כלות. החיבור בינו לבין האהובה הופך לחיבור של הַקרבה, של קרבן, והנה הוא נעקד עמה. המשורר שב אל חייו, אל אהבתו, והנה הוא מבעיר את הכול, גם את עצי העולה, עצי הקרבן. עקֵדה רומנטית־רוחנית בעיבוד אישי ומיוחד.

הייסורים, האש והכיליון בשיר הופכים להיות כלי ממָרק, כלי שמעניק לכל ההתרחשות משמעות רוחנית:

ובערנו שנינו ואין מציל.

ואכלה החרטה לבך

והיה לאפר.

העצמת הגחלת יצרה סיכוי של חיבור, של אהבה שהמשורר יוצר במו רוחו, במו להבתו הפנימית. האכזבה התחלפה בתמורה כמוסה, אדירה. הנה האהבה שכבשה את לב האהובה עוברת תהליך שמוביל למטמורפוזה פנימית: האהובה מתחרטת על הדרך שבה נהגה בו, על שלא השיבה לו אהבה, אבל לאש אין דרך לשוב לאחור: אהבה עד כּלות משמעה אהבה עד חורבן, עד אפר.

הייסורים, האש והכיליון הופכים לכלי ממרק
צילום: Thinkstock

עד קצה החוויה

ללהבה כוח מעצים ומטהר, ואצל עשהאל פוחצ'בסקי יש לבערה כוח לתת חיים וכוח להוביל לאובדן, אובדן שכל כולו רכּות של אהבה. כך בשיר 'יד קטנה':

התאפקי, נערה, נשק אל תוסיפי!

הן תראי את סוף בערת הכוכבים

איכה אסבול את אובדן הבערה,

הן כה רכות הן השפתיים!

גם כשיש לאהבה 'יום קטנוֹת', רגעי חולין, לבו של האוהב־המשורר מרקיע שחקים:

מתפרנסים אנו בחולין, ילדתי,

כבר דללו אוצרות התרומה.

קודשנו בטוהרה על כוס מלאה חֶמֶר.

ונמוץ קובּעתה בטומאה…

אהבה ללא אותה בערה, ללא אותו פאתוס, ללא אותו מירוק, אין טעם בה. בכתיבתו של עשהאל נרקחת האהבה בפסוקי קודש, "אוצרות תרומה", פולחן של טוהרה וטומאה, מלאכת האהבה היא מלאכת כוהנים. האהבה היא סוג של כהונה, של חיים במקדש. שירת עשהאל מבקשת אהבה בתעצומות שנוגעת באינסוף:

אם יפים רק פרחי האהבה באיבּה

ופרייה – תרעלה,

מה בצע, ילדתי, מה בצע, הגידי

באהבה הלזו התפֵלה?

ולעתים יש בשירת עשהאל תהייה ושאלה, האם האדם יכול להכיל אהבה שאין הוא יודע עליה. כך, למשל, שואל המשורר בשיר 'מכתבייך':

קרָבות קרבִּי  מכתבייך העידו!

האמנם אהבתיך ואני בּל ידעתי?

או אולי ידעתי זה כבר

את אשר לבי האמֵן מאֵן?

נפש הארץ

עשהאל פוחצ'בסקי לא פרסם שירתו בחייו, ואת השירים הגנוזים הוציאו לאור נכדיו, אורה עשהאל ועצמון יניב. הקוראים נחשפים לשירה אמיתית, שירה שכל כולה חיפוש של יופי, של ערכים, של אמת – ולעתים יש ספק האם ניתן למצות את האהבה בעולם המצוי, בשגרה המצויה. האם הדגם שהציב ביאליק ב'הציץ ומת' הוא אכן הדגם של האהבה המובילה עד מוות.

כמו במאמרו של ביאליק, 'גילוי וכיסוי בלשון', גם בשירת עשהאל אנו מוצאים עצמנו מיטלטלים בין התוהו המאיים, בין הרגע הנדיר והנורא, ביניהם לבין אובדן החוויה הנשגבת. נותר החשש, נותר הפחד שהנה כל זה יסתיים במבט אובד, שתאבד הדרך אל הנצח, אל האהבה הנצחית. לגעת בכול ללא חציצה.

עשהאל, הצבר העברי הארץ ישראלי הראשון, חי בתקופה לא קלה, ספג את ארץ ישראל בייסורים, חלוץ שהתנסה בעבודות משק, שפעל כמדריך חקלאי, שנאלץ לברוח מן הצבא העות'מאני.

שירתו חושפת לפנינו דמות של חלוץ עברי, משורר שמבקש לגלות את האהבה ובה במידה לכסות אותה, כי רבה האש, כי הגחלת נושאת אותו עד קצה החוויה, עד האינסוף. כפי שבחיי המעשה ניסה עשהאל להגיע להגשמה אישית, להגשמת אהבת הארץ שבו, כך בכתיבתו אנו מוצאים התמודדות עם העולמות הכמוסים, עם הבלתי מושג. לעשהאל שירים שבהם אנו צופים בנפשו הנוגעת בנפש הארץ, בנופיה, ברוח ההגשמה הציונית.

הלב הולך שבי אחר שירי האהבה המיוחדים: עשהאל ביקש בשירתו לגעת באש ובתהום, והעברית שלו בערה בו, עד כלות, כתיבה לירית צרופה ויפה. כתיבה עד כאב, עד בכי.

יפה עשו אורה עשהאל ויניב עצמון שההדירו את הכתבים הגנוזים. התברכנו בצפונות עולמו של משורר נפלא, העשרנו רוחנו בערכים ובאתוס ובעוצמה של משורר צבר בתקופה של תחיית העברית ותחיית הציונות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013