אל הלא נודע / אורית אבנרי

מאחורי סיפור תלונותיהם של בני ישראל ניצב מתח סביב האופן שבו ייתפסו תקופת המדבר ותקופת מצרים. מסר מרגיע מגיע דווקא מכיוונה של מרים

פרשת בשלח פותחת בהטיית עם ישראל מן הדרך, במטרה למנוע מלחמה. אף על פי כן, המלחמה בלתי נמנעת והעלילה הראשונה רוויה ברעש גדול, מהומה והמולה: מרדף צבאי של המצרים אחר בני ישראל, זעקות השבר של העם עצמו, בקיעת הים למעבר בני ישראל, שאון חזרת הים לאיתנו והאנדרלמוסיה שנלוותה לטביעת המצרים בו.

הפרשה גם מסתיימת במלחמה. מלחמת עמלק בבני ישראל ומלחמת ה' בעמלק. ובתווך – מדבר. ובמדבר דממה, כאשר את שקט ההליכה במרחביו מְפֵרות שרשרת תלונות של בני ישראל.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

לא מוכנים

בטרם נעיין בתלונות, כדאי לעורר את תשומת הלב לעובדה חשובה. בפעם הראשונה שבה משה ואהרון באים אל זקני ישראל, הם מבשרים להם שהם צפויים לצאת אל הארץ המובטחת: "פקוד פקדתי אתכם… אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש" (ג, יז). את השהות במדבר אין הם מזכירים אלא בדיבורם לפרעה.

סביר לשער לאור זאת כי בני ישראל היו משוכנעים שהם ילכו דרך ארץ פלשתים לארץ כנען (כדאי לזכור שבניו של יעקב עשו דרך זאת מספר פעמים, ונראה שהדרך לא ארכה יותר מכמה ימים). והנה, לאחר היציאה ממצרים, מוצאים עצמם בני ישראל הולכים כחודש וחצי עד להר חורב ולאחר מכן נשארים שם מספר חודשים. וכל זאת מבלי שנעשתה עִם העם הכנה תודעתית לסיטואציה כזו ומבלי שנערך "תיאום ציפיות" לגבי העתיד.

אמת, ישנה חשיבות לשהות במדבר כמקום של ואקום תרבותי שישמש חיץ בין שתי תרבויות שמהן עם ישראל צריך להישמר – מצרים וכנען. במקום מבודד זה יוכל העם לקבל את התורה וליצור קשר מחודש עם א־לוהיו. אך גם אם הדבר רצוי ומובן, הוא מעולם לא נאמר במפורש לעם.

על רקע חוסר ההכנה התודעתית והעדר "תיאום הציפיות" לגבי העתיד ניתן להבין כיצד קרה שהעם התלונן רגע אחרי ההצלה והנס המופלא של קריעת ים סוף. העם איננו מבין מדוע הדרך מתארכת ולאן הוא הולך. אם נוסיף לכך את הקושי בהסתגלות לחיים חדשים בסביבה בלתי מוכרת – נוכל להזדהות עם המצוקה שהעם משדר דרך התלונות לה'.

כדאי גם לשים לב לפער העצום שישנו בין משה לבין העם. מבחינתו של העם, ההליכה מחוץ למצרים היא יציאה מן המרחב המוכר וכניסה למרחבים זרים ובלתי מפוענחים, הליכה אל הלא נודע. אצל משה, לעומת זאת, המצב הפוך. עבורו יציאת מצרים היא יציאה ממקום שבו הוא מרגיש אורח וזר אל עבר מחוזות שבהם כבר הסתובב בעבר. הרי בהר חורב רעה משה את צאנו של יתרו. הוא הכיר שם כל קפל אדמה, כל גבעה וכל שיח.

הפער התודעתי בין העם לבין משה עשוי להסביר את תגובותיהם השונות לאתגרי המדבר. אינו דומה מי שחווה לראשונה את נופי המדבר ואת האיום שהוא חש למראה האופק האינסופי והחד גוני שנגלה לעיניו למי שחש שם בן בית. תחושות קשות אלו עומדות גם בבסיס הדרשה המדויקת עד להכאיב על הפסוק בפרשתנו "ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם" (טו, כג): "כי  מרים הם – חוזר לישראל, כי מי שהחזיק בפיו דבר מר כלענה, כל הדברים המתוקים שישים בפיו ידמו לו מרים" (דרשת אבן שועיב).

איך לספר

נעיין עתה במבנה יחידת התלונות. יחידה זו כוללת רצף של שלוש תלונות. התלונה הראשונה נסבה על מחסור במים ראויים לשתייה (טו, כב־כו). עוקבת אחריה פרשייה ארוכה שבה מתלוננים בני ישראל על מחסור באוכל (טז, א־לה) ולבסוף שוב תלונה בעניין מים (יז, א־ז).

בסיפור התלונה הראשון ניתן לראות הדהוד למכות מצרים ובייחוד למכת הדם. המוטיבים המשותפים הם הימצאות מים שאינם ראויים לשתייה, ו"מפגש" בין מטה/עץ למים (במכת הדם מכים במטה את המים ובמרה משליכים עץ למים). אך בעוד במכת מצרים הפעולה גורמת להבאשת המים, במרה הפעולה ממתיקה אותם. הבדל זה עומד בבסיס דברי הקב"ה לבני ישראל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (טו, כו). הקב"ה מזכיר במפורש את מצרים ועורך הבחנה בין העם לבין מצרים. שלא כמו את המצרים, את בני ישראל הוא לא יכה.

יחידת התלונות בפרשה מסתיימת כאמור אף היא בסיפור על העדר מים, וגם הפעם ישנו אזכור מפי הקב"ה למצרים: "ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך" (יז, ה). שוב יש הדהוד למכת הדם, אך שוב כמו במרה המטה משמש להוציא מים ולא לקלקולם.

גם בסיפור הליבה של יחידת רצף התלונות – סיפור מצוקת האוכל וירידת המן – נבחין באזכור למצרים, אך הפעם דווקא מצד ישראל. כך אומר העם: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע" (טז, ג). עם ישראל מזכיר את מצרים בערגה, תוך הדגשת תחושת הביטחון שליוותה אותם, לפחות בהקשר של מזון יומיומי.

ניתן לראות את השיח על אודות מצרים המתנהל בפרשיית התלונות כמאבק על התודעה, על הזיכרון, על הנרטיב שיועבר לדורות הבאים. איך לספר את הסיפור, זה כל הסיפור. למספר תפקיד פעיל ביצירת הסיפור עצמו. בוודאי בהקשר של יציאת מצרים, ששם חוזר מוטיב ההגדה והסיפור מדור לדור פעמים רבות.

בפרשיית תלונת האוכל והורדת המן, בני ישראל מספרים סיפור שלפיו מצרים היא ארץ כיסופיהם, ובכך מבטאים את הפנטזיה שלהם אשר משמשת אותם לעיצוב תודעת הזיכרון לחייהם העכשוויים. לעומת זאת בשתי פרשיות תלונות המים (מרה ורפידים) המהוות מעטפת ספרותית לסיפור המן, ה' מבקש להסתייג ולהתנגד לפנטזיה של עם ישראל על אודות מצרים ולהדגיש את ההיבדלות מן המצרים. בסיפורו מנכיח ה' את תודעת המכות הרבות שספגו המצרים לעומת ההצלה והעזרה לבני ישראל.

איזו תודעה תיוותר אצלנו? מה נזכור ממצרים ומה נזכור מן המדבר? את הבשר והלחם שניתנו לנו במצרים ואת ההליכה הקשה במדבר המצהיב? או לחלופין את המכות שקיבלו המצרים ואת המן והמים שקיבלנו אנו במדבר הצחיח? עלינו מוטל לבחור איזה סיפור לספר.

בזכות האחות

לסיום ברצוני להקדיש כמה מילים למרים. המסורת ייחסה למרים את האחריות לכך שהיו מים לעם ישראל בתקופת המדבר. נוהגים לתלות את הקישור בין מרים לבין המים בסמיכות הפסוקים המתארים את מותה לפסוקים המתארים את המחסור במים. "ותמת שם מרים ותקבר שם" ומיד "ולא היה מים לעדה" (במדבר כ, א־ב). מכאן דרשו שבזכותה של מרים ליוותה באר מים את העם, ומשמתה פסקה ברכת הבאר.

כדאי לשים לב כי גם בפרשתנו יש קישור דק ועדין בין מרים לבין מקור המים. למרבה הפלא, רק בפרשתנו מוזכר לראשונה (!) שמה של אחות משה – מרים (היא מכונה "הנביאה", ומתוארת דווקא כ"אחות אהרון".  טו, כ). ומיד מגיעים בני ישראל למרה. הצליל שחוזר בפרשייה זו – "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה" – מזכיר מאוד את שמה של מרים.

מה פשר קישור זה?

שמה של מרים מהדהד את החיים המרים שהיו לבני ישראל במצרים, ויש בשורה גדולה בעובדה שאותה מרים זכתה לצאת בתופים ולרקוד את ריקוד הגאולה. גאולת מרים יכולה לשמש משל וסמל גם למים המרים וגם לישראל המרירים והמתלוננים. בפתח התקופה הארוכה של הנדודים במדבר – נמסר להם מסר: זו תהיה תקופה קשה ומרירה, אך הם יֵצאו ממנה. וכשהם יבואו בשערי הארץ המובטחת ובאמתחתם התורה שקיבלו בסיני ושנים רבות של התנסויות משמעותיות וניסיונות מאתגרים במערכת היחסים עם א־לוהים – גם עם ישראל יוכל לרקוד ריקוד אמיתי של גאולה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בינואר 2013, ב-גיליון בשלח תשע"ג - 807 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: