סופרים אותך

 סופרות וסופרים משיבים לשאלות המערכת בענייני ספרות. סיום פרויקט השאלה הזהה

השאלון

1. צטטו פסקה אהובה מספרכם האחרון.

2. מהם שלושת הספרים הטובים שקראתם לאחרונה?

3. מה דעתכם על ביקורות הספרים הנכתבות בישראל?

4. אילו מגמות תרצו לראות יותר בספרות הישראלית?

5. האם וכיצד נוכחת היהדות בכתיבתכם?

—————

גילית חומסקי

צילום: אלעד צורן

1. פסקה אהובה

מתוך ספרי ‘גחליליות‘:

מנהג חדש וקצר ימים מתפשט בקרבנו. ילדה אחת עומדת מול אחרת, שואלת: "איזו עיר כבש יהושע אחרי יריחו?" וצובטת אותה. איי! במשך יום או יומיים מסתובבות רוב הילדות עם סימן אדום על הזרוע. לי מוותרים כי אזכרת הורינו חלה באותו שבוע, וחוקי ההתבדחות לא ידועים. בבוקר ילדה בשם מיטל משאירה סימן על הזרוע של עופרה. "נכון! את העיר עי!", היא צוהלת, החיוך שלה זדוני ורע. בכלל לא מצחיק, אני אומרת לה בכעס. העובדה שלא אני הנצבטת ויש לי אזכרה מאפשרת לי להגיד. זה רגע זעיר. זערורגע. מקץ כמה דקות המורה נכנסת ומיטל מתפוגגת, אבל הזעם מסרב לעזוב. הרגע שבו אתה נצבט אבל נאלץ לשתף פעולה ולחייך הוא בלתי נסבל. בימים שלפני האזכרה העצבים ממילא חשופים וכל דבר נוגע, שכבת עור אחת פשוט לא מספיקה. העור של עופרה צורב לי בעלבון, את אני ואני את.

2. ספרים שקראת לאחרונה

'התחייה' של לב טולסטוי הוא אחד הספרים הטובים שקראתי, לא רק לאחרונה אלא מאז ומעולם. סיפור אהבה בין דימיטרי ויקטרינה שיש בו גם א־לוהים, אידיאולוגיה, תחייה אישית ועוד המון דברים. אני אוהבת את הספרות הרוסית. היא בדרך כלל גדושה ודשנה, עם עלילה עבת בשר. קראתי את הפתיחה שלו בדפדוף אקראי בחנות ספרים, והיא הייתה כל כך נפלאה. חזרתי לחנות עוד כמה פעמים להתגבש איתה, ובסופו של דבר נשברתי וקניתי. שילמתי מחיר מלא ומופקע. היה שווה.

'כמה טוב להיות פרח קיר' של סטיבן צ'בוסקי. סיפור התבגרות של ילד רגיש במיוחד ולא מקובל במיוחד, שעולמו משתנה כשהוא פוגש שני חברים. טולסטוי מהפסקה הקודמת מתהפך עכשיו בקברו כי הזכרתי את שניהם בסמיכות. הם לחלוטין לא באותה הליגה. צ'בוסקי הוא במאי ועוד המון דברים, טולסטוי איננו אחד מהם. אבל אני חובבת ספרי התבגרות, זה ספר יפה ורגיש ונהניתי ממנו מאוד. יש לי חברה שטוענת שאני אוהבת בעיקר ספרים על סופרים, או על ילדים שרוצים להיות סופרים. יש בזה משהו. הגעתי אל 'פרח קיר' אחרי שראיתי את הסרט. בדרך כלל זה עובד הפוך ואני קוראת את הספר קודם. אז אחרי הקריאה הלכתי לסרט שוב, ליתר בטחון.

‘עד כאן‘ של ליונל שרייבר. אחרי ‘חייבים לדבר על קווין‘ הגאוני אקרא כל ספר של שרייבר. את הספר הזה אהבתי משתי סיבות; גם כי קיבלתי אותו במתנה ואלו הספרים שאני אוהבת יותר, ובעיקר כי הוא עוסק בנושא שמרתק אותי וקרוב ללבי. בוקר אחד קם אדם ומחליט לממש את תוכנית הילדות שלו: לעזוב הכול ולהמשיך את חייו באחת ממדינות העולם השלישי. בלי טכנולוגיה, עם מחיה זולה והרבה טבע. זו פנטזיה ותיקה שלי, כמעט מולדת. כך שמאוד הזדהיתי עם הגיבור הראשי. המציאות מוצאת שוב ושוב דרכים לסכל את התוכנית. שרייבר היא סופרת נהדרת וגם מבקרת חברתית חדה, וגם הספר הזה הוא כתב אישום די מבהיל נגד אמריקה, תוכניות הביטוח והבריאות וחלוקת ההון. לצערי, כישראלית, גיליתי הזדהות גם עם החלק הזה.

3. ביקורת ספרים

כמעט אין בארץ ביקורת ספרים אמיתית. רוב הביקורות נכתבות בעיקר על ידי עיתונאים או כתבי אינטרנט שביקורת היא צ‘ופר נחמד עבורם, בנוסף לתפקידם האמיתי. יש רק שני מבקרים אמיתיים שאני יכולה לחשוב עליהם כרגע. בהתאמה, גם ההשפעה של ביקורת הספרים מאוד דלילה. על זה אני יכולה להעיד כקוראת. פעם ביקורות הספרים בעיתון היו האורים ותומים שלי. היום אני קוראת אותן בעיקר כדי להתעדכן אילו ספרים יצאו.

אני קונה ספרים בעיקר בעקבות המלצות בפורומים של משוגעים לדבר. שם יש אנשים שאני מכירה את טעמם המצטבר. זה די עצוב שספר נולד אל החלל הריק, ויותר מדי פעמים הוא נתון לחסדי אנשים שיקראו בו כלאחר יד, או יכתבו עליו בעיקר כדי להשמיע את קולם. אני חושבת שצריך להיות חוק שלפיו מי שלא עמד לפחות פעם אחת בימי חייו לביקורת, לא יוכל לכתוב ביקורות. מותר לכתוב דברים רעים, אבל אחרי שעומדים פעם אחת בצד שמקבל ביקורת כל הגישה משתנה. ביקרתי ספרים בעצמי, הייתי מאוד מושחזת ונהניתי מכל רגע. זה היה לפני שפרסמתי ספרים בעצמי, ובדיעבד הייתי עושה את זה אחרת. יש לאהרון מגד ספר נפלא בשם ‘הגמל המעופף ודבשת הזהב‘, על סופר שלא מצליח לכתוב כי המבקר עבר לגור מעליו. מהבחינה הזו, יש משהו מאוד בריא בהשפעה מפוזרת.

4. מגמות בספרות

אני לא קוראת לפי מגמות, וממילא קוראת בעיקר ספרות זרה. לא חושבת שיש מחסור בז‘אנר מסוים בספרות הישראלית. המגמה שהייתי שמחה לראות היא דווקא מצד המול“ות – פחות ספרים, יותר סלקציה. פחות רעש.

5. יהדות

הספר האחרון שלי הוא על ילדה דתייה שגדלה בבני ברק. אבל האמת היא שאני לא חושבת שהוא יותר יהודי מספריי הקודמים. אני יהודייה שכותבת בעברית בארץ ישראל. זה הדי־אן־איי שלי, בשירה ובפרוזה. בספר על בני ברק כמו בשיר על ציפור. אני תמיד אישה, תמיד יהודייה ותמיד אני. כל מה שנובע ממני נובע משם, כולל חוויות אוניברסליות. בגחליליות יש המון ניואנסים דתיים, כמו למשל תיאור של ילדות שקונות לחמנייה מתוקה כדי לא ליטול ידיים. היו קוראים שלא הבינו. חלקם התעניינו וקיבלו תשובה, וחלקם פשוט המשיכו לקרוא. זה לא מפריע, כי השלם הוא לא רק סך כל חלקיו.

ספרה האחרון של גילית חומסקי 'גחליליות' יצא בהוצאת 'ידיעות ספרים' בשנת 2012

————–

 יובל אלבשן 

1. פסקה אהובה

מתוך 'סיפו – סיפור לא גמור':

"אבל סבא, סיפור שלא גומרים אותו הוא לא סיפור. הוא… הוא… רק סיפּוּ…"

"סיפּוּ?" חייך סבא חיוך עצוב.

"כן," התרגש עילם, "סיפּוּ. סיפור בלי סוף… אני יודע שאתה חושב שלא כל סיפור צריך להסתיים אבל אני מרגיש שדווקא הסיפור הזה זקוק לסוף".

"למה? אולי דווקא ל'סיפּוּ' הזה, כמו שאתה מכנה אותו, נוח שלא לקבל את האות רי"ש בסופו ולהישאר טיוטה?"

עילם התקשה להסביר. בלית ברירה הוא הפטיר, "אמא תמיד אומרת שאסור לעשות חצי עבודה".

סבא נאנח. "לפעמים הבת החכמה שלי טועה. יש עבודות שדווקא עדיף לא לסיים. אבל אתה יודע מה, עילמי? מאחר שא ת ה זקוק לסוף, הבה נכתוב לזה סוף". הוא היטיב את משקפיו על חוטמו, קם מהכורסה במהירות, קרע את הדפים שעליהם נכתב הסיפור על הקְטִינָא לגזרים והשליך אותם לפח שמתחת לשולחן הכתיבה.

עילם הזדעזע, "למה קרעת אותו, סבא? למה? זה דווקא היה סיפור מרתק!"

"אולי, אבל לא היתה בו תקווה".

"תקווה?" תמה עילם.

 "בדיוק!" ענה הסופר ש"י, "אתה עוד תגדל ותלמד להבין שספר בלי תקווה הוא כמו אוכל בלי תבלינים. אין בו בכלל טעם!".

"אבל למה אין תקווה, סבא? הילדים האלה לא הצליחו להציל את הקְטִינָא הזה?"

סבו לא ענה.

"סבא?" ניסה שוב עילם את מזלו, אך סבא שמואל המשיך לשתוק.

"אתה הכרת את האחים האלה, נכון?", שאל שוב עילם.

"פעם חשבתי כך. היום איני בטוח בזה".

"לא הבנתי, סבא. זה סיפור אמיתי או לא?"

"כל הסיפורים אמיתיים ומדומיינים באותה מידה, עילם," נאנח סבא שמואל, "מי יודע לומר מהי באמת האמת?"

"לא הבנתי, סבא", התפלא עילם, "אתה לא זוכר אם זה קרה באמת או לא?"

סבא שמואל הביט בו בעיניים מבריקות, "ונניח שאני זוכר? אין זה אומר דבר. הרי אין שקרן מוצלח יותר מזיכרונו של סופר".

2. ספרים שקראת לאחרונה

'אמא של 1084' מאת מהשווטה דווי הוא הספר הכי טוב שקראתי שנים רבות ואיני מגזים; 'אלוהים מאמין באדם' מאת אברהם יהושע השל, שהחזיר לי את האמונה ביהדות כמקור להומניזם נאור; 'תעלומת הכתר – המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך' מאת מתי פרידמן, שפשוט כתוב מעולה כספר מתח.

3. ביקורת ספרים

כמי שכותב ביקורות במוסף 'ספרים' של עיתון הארץ נדמה לי שלא הגון שאענה לשאלה זו, אבל כדי לא להוציא את הנייר לבן וכדי לא להיחשד כמי שמתחמק אציין רק שהבעיה המרכזית היא בשל העובדה שמדובר בקהילת כותבים קטנה שבה כולם מכירים את כולם. לא פעם קשרים אלה פוגמים (במודע או שלא במודע) ביושרה שמשתקפת בביקורת.

4. מגמות בספרות

כמי שמסתובב בחדרים האחוריים של החברה הישראלית ובסמטאות החשוכות שלה, אין לי ספק שהמראות של המקומות האלה חסרים בספרות הישראלית. האנשים שחיים בשוליים הקשים לא מגיעים גם לספרים שמנסים לכתוב אותה, וזה חבל כי אני מאמין שמילים יכולות לרפא.

5. יהדות

אני יהודי חופשי כשם שאני פעיל זכויות אדם וכשם שאני ציוני. איני נותן לאף גורם, לא משמאל (שניכס לעצמו את הנאורות כולה) ולא מימין (שניכס לעצמו את היהדות כולה) לגזול ממני מי מהזהויות הללו.

ככזה, היהדות שזורמת בדמי נכנסת מטבע הדברים גם למחזור הדם של ספריי כולם. היא נוכחת בצורה בולטת ב'תמיד פלורה', שם על ראשי מרבית מגיבורי הרומן (משפחה יהודית שעלתה מעיראק היישר לשיכוני הקטמונים בירושלים) מתנוססת כיפה שקופה והם כולם מאמינים ש"הא־לוהים אולי משתהה אך לעולם לא שוכח".

היא נמצאת ב'סיפו', שלמעשה מספר את סיפורה האישי של משפחתי, משפחת לוין אפשטיין, בעלת הוצאת הספרים העברית הראשונה בפולין מאז 1870. והיא נמצאת גם בספרי האחרון 'תיק מצדה', שיוצא מתוך אמרתו הנודעת של דדו כי "סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל־חי וגטו ורשה. מקומות שבהם אמנם הפסדנו בקרב אבל ניצחנו במלחמת הקיום של העם היהודי". לאורך כל הספר מהדהדת השאלה מי באמת הציל את קיום העם היהודי – הקנאים שעלו למצדה ושלחו יד בנפשם שם, או אלה שעזבו ליבנה ולמקומות אחרים ואנו צאצאיהם. שאלה שרלוונטית גם לימינו אנו למרבה הצער.

ספרו האחרון של יובל אלבשן 'תיק מצדה' יצא בהוצאת 'ידיעות ספרים' בשנת 2012

 ———— 

עמיחי שלו

צילום: Stephan Rohl

1. פסקה אהובה

הפסקה הפותחת את ספרי 'ילדה גדולה' הייתה עבורי כן השיגור בכל פעם שעפתי דרך הכתיבה, והיא מסמלת עבורי את הספר הזה, גם כי סביר להניח שקראתי אותה הכי הרבה פעמים:

לא יכולה לנשום פה כבר. הכול סוגר עליי. הקירות בצהוב מרגרינה, הספות החרוכות מבדלים, האור בסלון שמטגן חומיינים, ארונות המטבח, הריח שיוצא מהסכו“ם אחרי שהוא נשטף, ולפני שהוא נשטף, המגבות הקטנות המעצבנות, האחות הקטנה המעצבנת, האמא הגדולה המעצבנת, ואני הענקית המעצבנת. אני מריחה את כל סוגי המזון שבבית, מריחה את שקיות הבייגלה הסגורות בארון, מריחה את הקמח היבש, את הטעם החמוץ־תפל של אבקת המרק, את שתי העגבניות הרכות, את תחילת הקלקול של החלב בקרטון, את פירורי הלחם, את האפשרויות, השילובים, התרכובות, את מיצי המרה שלי, את עור הידיים. אני מריחה אפילו את המוח שלי, כמו ריח של עפר, ורוצה כבר לשפשף את הגוף באמבטיה, לא כדי להסיר ממנו לכלוך, אני הרי נקייה כמו חתולה, אלא לשטוף במים קרים, כואבים.

2. ספרים שקראת לאחרונה

'ימים קרועים' של ישראל ברמה, 'עד ירושלים' של אהרן ראובני ו'מזכר פנימי' של אמנון נבות.

3. ביקורת ספרים

מלבד איזה מבקר וחצי שעוד נותרו, שאיכשהו קולם נשמע במרחב, אין ממש ביקורת ספרות רצינית. כי אין למעשה כמעט זירות רציניות שעוסקות בספרות נטו ללא שיקולי מדרוג וקיצוצי כוח אדם ופשרות על כותבים ומבקרים בינוניים במקרה הטוב, וחסרי מושג לחלוטין במקרה הרע. התקווה היחידה שלי היא כתב העת "עכשיו", שאיכשהו התרומם שוב כמו עוף החול, וגם כתב העת "דחק" של יהודה ויזן, שבאים מנקודת מבט מודרניסטית, לפני שההיררכיות התרבותיות נפלו, ומבקרים, ולפעמים גם קוטלים, ללא רחמים, אבל תמיד בצורה מנומקת ודעתנית, פשוט כי כך צריך. זה כמעט כבר לא קורה בעיתונות הכתובה או המקוונת.

4. מגמות בספרות

ארצה לראות יותר ספרות אמנותית, אוונגרדית, כזאת שלא מתפשרת, ובמובן מסוים "לא סופרת" את הקורא. וגם אם היא בוחרת להתעסק בתחנות ה"קלאסיות" של הישראליות (צבא, מלחמות, שואה, קיבוצים, דתיים, פריפריה), שתעשה זאת בצורה חדשנית ומלאת תעוזה. אבל בשביל שזה יקרה לא דרוש רק שינוי בשוק הספרים הישראלי הקורס, אלא משהו באוויר התרבותי שיעודד כותבים ואמנים ללכת נגד המיינסטרים ששוטף את הכול כמו סופת חול ארורה.

5. יהדות

אם יש משהו מן היהדות שאיכשהו נכנס לספריי (עד כמה שאני עצמי יכול להעיד), זה לדעתי דווקא הערכים היותר אוניברסליים שלה, כמו מוסר וחירות האדם, ואפילו התעסקות מסוימת עם השלכות של עשרת הדיברות, שלדעתי אם קודם כול אנשים היו מצייתים להם באמת ובתמים, במקום לציית לאי אילו טקסטים אחרים, היינו חיים בעולם קצת יותר טוב ואופטימי.

ספרו האחרון של עמיחי שלו 'ילדה גדולה' יצא בהוצאת 'ידיעות ספרים' בשנת 2012

——–

יהודית רותם

 צילום: איריס נשר

צילום: איריס נשר

 1. פסקה אהובה

בחרתי בקטע מספרי ‘מתי תבוא אליי‘, שמבטא את הזרות, את הניכור, את הבדידות, את האשמה ואת הכאב של הגיבורה הצעירה, שאיננה אני, אך יש בה ממני. אלה הם הרגשות שחשתי בעולמי הקודם, תחושות שהשתחררתי מהן בעזרת הכתיבה כמעט לגמרי.

חודש אחרי השבר, כשהכאבים לא פחתו ואף התעצמו, חזרה שולמית למרפאת בית החולים. הרופא הצעיר זכר את שמה. "שוב את לבד, שולמית?", שאל ולקח מידה את תצלום הרנטגן המעודכן. הוא עמד כה קרוב עד שיכלה להריח את הבושם הגברי שנדף מגופו. "הנה, תראי, שולמית", הצביע על מקום השבר בפנים חמורות, "לא שמעת בקולי ולא נזהרת, ועכשיו העצם השבורה סטתה ממסלול הצמיחה שלה והתעקמה".

היא חייכה אליו.

"אז מה י־ה־יה?", משך את ההברות, והיא חשה שלא אל היד התכוון.

מה אתה מבין, דוקטור, חשבה בלבה, הלוא העצם השבורה, העקומה, הסוטההלוא העצם הזאת היא אני.

2. ספרים שקראת לאחרונה

"מבחר הסיפורים" של סול בלו (זמורה־ביתן). כל סיפור החיה בתוכי עולמות, זמנים, מחשבות, רגשות. סול בלו הוא רב אמן, סופר ענק, נטול גבולות, יוצר נשמות. עונג מיוחד זומן לי בגילוי הפן היהודי של סול בלו. רבים מגיבוריו הם יהודים מזרח אירופים, מהגרים או בני דור ראשון או שני לגלות הביתית מכולן – אמריקה. גם כשבלו כותב על פושעים, או נוכלים (יהודים), או "טיפוסים" אחרים, הוא עושה זאת תמיד בחיבה, בהומור ובחמלה.

את ספרה של מרגרט אטווד "אי סדר מוסרי" (כנרת) אני קוראת בשנית – דבר נדיר מבחינתי. אטווד כותבת אליי כאישה ועל כן צחקתי, בכיתי, הזדהיתי, המראתי לפסגות של עונג וחמדה. הסופרת הקנדית מתעדת את חייה, אך כותבת על הנשים כולן – על אהבה, על אמהות, על הזדקנות, על הקרבה המרה־מתוקה להורים, לאחות, לחברות. אני תמיד מתרגשת לגלות עד כמה נשים דומות זו לזו בעומק, בחביון, גם כשאין דמיון בפרטי המציאות של חייהן.

אם מרגרט אטווד כותבת על אי סדר מוסרי בתוך חיי שגרה יומיומיים, ב"ראש עקום" כותבת נאוה סמל על אי סדר מוסרי בימים שבהם העולם כולו התהפך על קרבו וכרעיו, ושאלות מוסריות אבסטרקטיות, שמעולם לא עמדו למבחן, הפכו לרלוונטיות עד כדי אכזריות. זהו ספר מטלטל, נוגע ללב, שגורם לי לשאול את עצמי את השאלה הנוראה מכול – איזה אדם הייתי לו חייתי אז?

3. ביקורת ספרים

איני בטוחה שאוכל לענות על השאלה בלי לערב בה רגשות. אני זוכרת מילים קשות שהטיח בי מבקר, שנודע בארסיותו, על אחד מספריי. ביקורתו הייתה רוויה אלימות מילולית, שנדמתה לי אישית (אף שאיני מכירה אותו). הייתי בחברה טובה, ובכך התנחמתי.

אני מוכנה לכוף כאגמון ראשי לביקורת, בתנאי שאוכל ללמוד ולהשכיל ממנה. חסר לי מבקר־על, בעל קול ברור ונאור, פתוח ומשכיל, סמכותי אך מנומק, אוהב אדם וספר, מישהו שיאיר את עיניהם של קוראים וכותבים, ויגביה מחדש את מעמדם של מבקרי הספרות העברית.

דברים רבים השתנו במהלך עשרים השנים האחרונות. מדורי הספרים בעיתונות הצטמצמו, ועמם הביקורות. ספרי האחרון לא זכה לביקורת אף לא באחד העיתונים הנחשבים מסיבה פרוזאית זו. אך גיליתי שיש לי קוראים, חוג נרחב למדי שמלווה אותי, מחכה לספריי, משתף אותי בחוויית הקריאה של ספריי. בחלומותיי הנועזים ביותר לא העזתי לחלום על כך. זו שמחה אמיתית, זהו גמול אמיתי וזו נחמה שאין כמותה.

4. מגמות בספרות

יש לי דעות משלי על הספרים הנכתבים כאן לאחרונה, אך אין לי שום עמדה בעניין המגמות הרצויות לי או נראות בעיניי. ספרות, מעצם טבעה, מגלמת חופש, משגשגת באקלים שיש בו חירות המחשבה והבחירה. איש הישר בעיניו יכתוב ובלבד שהספר יהיה ראוי לקריאה.

5. יהדות

קשה להפריד ביני לבין יהדותי. אפילו שמי מעיד על כך. קודם כול, השפה. העברית שלי היא שזירה של כל רובדי השפה – שפת התנ"ך ושפת המשנה, שפת התלמוד ושפת הפיוט, שפת קודש ושפת חול. אוזני קשובה, ובתהליך אלכימי מסתורי מותמרות המילים שאני שומעת, קוראת וחושבת והופכות לשפת הכתיבה הפרטית שלי. שמותיהם של אחדים מספריי יעידו על כך וכך גם שמות פרקים רבים בספריי.

שנית, הנושאים. רבים מגיבוריי הם "בוגרי" העולם החרדי, המשמש לי בימה להתרחשויות פנימיות וחיצוניות קוטביות. אני מעמתת אותם עם השאלות הגדולות של החיים – אמונה וייאוש, בחירה חופשית או כניעה לגורל, לצווי החברה והממסדים השונים. בעיקר חשובה לי שאלת האישה היהודייה.

שלישית, אחד המוטיבים המרכזיים בספריי, ואולי המרכזי שבהם, הוא המחשבה על אודות טיבה של היהדות בת זמננו. מהי יהדות היום? בתוך בליל היהדויות, הזרמים, הכיתות, איך אפשר לבחור? גיבוריי וגיבורותיי אינם נכנעים לשגרה, בוחנים שוב ושוב את חייהם גם מן הפן היהודי. הם מוכנים לשלם מחיר יקר עבור האמת הפנימית שלהם. אם הם מצליחים, אזי הם ממציאים את עצמם כיהודים חדשים. בכל מובן, טוב בעיניי הספק מן הביטחון הלא מעורער, המוחלט, הכופה. יהדות אמיתית בעיניי היא נטילת אחריות על הספק. על יהודים כאלה אני כותבת.

 ספרה האחרון של יהודית רותם 'מתי תבוא אליי' יצא בהוצאת 'כנרת, זמורה־ביתן' בשנת 2011

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

פורסם ב-18 בינואר 2013,ב-גיליון בא תשע"ג - 806. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: