נשיאה משותפת בעול / יונתן ברג

שני ספרי שירה חדשים, מפתיעים ומקוריים, מעוררים תהייה על חוסר הנאמנות המתפתח בקרב הכותבים הצעירים

ישראל, כך נכתב פעמים רבות, היא אחת המדינות המובילות בהוצאת ספרים לאור. מספרי הספרים המגיעים למדפים הם עצומים, בעוד המדפים הולכים ונעלמים. לפני הכול יש לברך על שהכתיבה מצויה בטבע הפנימי של אנשים רבים ועל שבמודע או שלא במודע, העובדה שהתרבות וההיסטוריה שלנו היא בראש ובראשונה טקסטואלית עדיין חיה ופועלת. לשולחני מגיעים ספרי שירה רבים. אחד מהספרים הללו היה "הלכנו הרחק עד הנה" של המשורר ערן ויזל שזה לו ספר ביכורים. שמו לא הגיע לאוזניי עד לקריאה, ועוד אשוב לחוסר היכרות זו בסוף הרשימה, העדר היכרות שמעיד על מגמה רחבה.

שירה עם קול אוניברסלי. לואיז גליקצילום: ויקיפדיה אנגלית

שירה עם קול אוניברסלי. לואיז גליק
צילום: ויקיפדיה אנגלית

הנפלאות התרפטו

הספר יצא בסדרת 'כבר' בהוצאת 'מוסד ביאליק', בעריכת ליאת קפלן. הסדרה מקרינה על הספרים עידון אסתטי ועיצוב המייצרים עוד בטרם הקריאה תחושת היכרות והבטחה לשירה איכותית.

אכן, גם ספר זה מגלה משורר מיומן מאוד, מפתיע ומקורי. ויזל, שהוא חוקר פרשנות המקרא, איש אקדמיה, מזכיר בכתיבתו משורר אחר, נתן וסרמן, שספרו 'שנתיים' יצא באותה סדרה. אצל שניהם ישנה כתיבה עם מבט הגותי־רעיוני, כזה הנטוע באזורים רחבים של ידע תרבותי שאותו הם מצליחים, באופן שאינו מובן מאליו, להפוך לחומר שירי. חומר שיש בו מידה של סובייקטיביות שכמעט מנוגדת לקול ה'אקדמי': "יעבור זמן עד שיובן כי השיטתיות/ כורסמה באופן בלתי הפיך/ כי סימני השאלה נוקבים בפרטים/ שתמול שלשום עוד נראו סתומים לחלוטין/ ועל כן ברורים מאליהם/ כי הנפלאות התרפטו לסמרטוטים" (עמ' 21).

לצד כך ויזל משתמש במוזיקה ומבנה, אבל בעיקר בעולם לירי שלא מתבייש להפעיל דימויים ומשפטים בעלי חשיפה נפשית הבנויים ויוצאים מתוך המשפחה וחיי היום־יום, ומחייבים את הכנות הביוגרפית. שירים אלו מגיעים לשיא בהתייחסות לאביו ולילדיו, אזורים שלא סובלים דיבור עודף ועמוס: "בסופו של דבר אבי חילץ את שלושים ואחד חייליו מן התופת/ אך גופו נותר על שפת התעלה/ מוטל בחול הרותח/ לצידם של אריה טויג ומקס ממן/ כל ימיו ביקש אבי לשוב אל הגוף שהותיר מאחור […] והרי יכול היה לרדת שלם/ לקו המים/ לרכון אל גופו המוטל בין חבריו הירויים/ להסיט את שערותיו השרופות ולטלטלו בעדינות/ עד שיפקח את עיניו" (עמ' 8).

השילוב בין מגמות שונות אלו מייצר שירה צפופה מאוד, גדושה, כזו הנעה בין הפשוט והמורכב ומחזיקה את שניהם. ויזל כותב שירה המתכתבת וחודרת פעמים רבות לטבע. שירים אלו מציירים עולם קשה, מלא בחיכוך ורעב, בטורפים ונטרפים, בזחילה ובהימלטות. נדמה שאי־אפשר שלא לחוש כי ויזל מצביע דרך עולם החיות על הקיום האנושי ומסיר ממנו את בדי העדינות וההתנהגות, אשר בהעדרם אנו מתקרבים אל אותן תכונות גרעיניות.

בשיר אחר ישנו מפגש בין עולם החי והעולם האנושי. סיום השיר נראה כמסכם את אותו מבט של ויזל על טבע הדברים: "ערב זה בהיר ופשוט/ בדומה לערבים אחרים/ ריבון העולמים היטיב עם מעשי ידיו/ כשקשרם לשרשרת/ לולאות וקרסים/ לולאות וקרסים/ וכתמיד הראשית והאחרית צלולות כמים" (עמ' 35).

חיפוש ומענה

ספרה של המשוררת לואיז גליק 'איריס הבר' יצא לאור בהוצאת 'כרמל' וגם הוא הגיע לשולחני כעת. גליק היא משוררת אמריקנית, ואת שיריה תרגמו מכבית מלכין ויואב ורדי, צמד מתרגמים הבונים לעצמם כבר שדרה ארוכה, מאובחנת מאוד, של תרגומים מן השירה האמריקנית – ויליאם קרלוס ויליאמס, מאיה אנג'לו, ובילי קולינס המומלץ.

ספרה של גליק עמוס בכאב, בהתייחסות רבה למוות, לאובדן ולפקפוק ביכולת להשאיר דבר בעולם. מעל כל זה יש בו דיבור רליגיוזי, דיאלוג ישיר מאוד עם נוכחות הא־ל המחבר את הכאב עם עוצמת הקיום: "אתה רוצה לדעת כיצד אני מעבירה את זמני?/ אני מתהלכת בדשא הקדמי […] תולשת צרורות של תלתן מערוגות הפרחים:/ למעשה/ אני מחפשת אומץ/ איזו הוכחה/ שחיי ישתנו" (עמ' 56).

אבל גליק אמיצה עוד יותר, היא כותבת שירים, מהיפים שקראתי, שבהם מדבר הא־ל עצמו אל בני האדם בקול שלקוח מהם – הקול הלירי: "כשיצרתי אתכם/ אהבתי אתכם/ עכשיו אני מרחם עליכם/ נתתי לכם כל צורכיכם: מצע של אדמה/ שמיכה של אוויר כחול/ ככל שאני מתרחק מכם/ אני רואה אתכם יותר בבירור / נשמותיכם כבר היו אמורות להיות כבירות/ לא כפי שהן/ פכים קטנים מדברים" (עמ' 38). השיחה הכפולה הזאת, אל הא־ל וממנו, הופכת את הספר למקום של חיפוש אבל באותה מידה למקום שיש בו מענה, גם אם מענה כואב.

הספר זכה בפרס פוליצר, מהפרסים החשובים בעולם השירה, ואין ספק כי הספר ראוי לכך, בעיקר משום שהשירה של גליק היא קול אוניברסלי, מקיף. היא משוררת שעושה את הדבר החשוב וההכרחי לשירה גדולה – היא הופכת את הפרטיקולרי לאוניברסלי, את האני לאנחנו, את הגן הקטן שהיא מטפחת לאורך הספר (וכנראה גם בחייה) למקום שיש לכל אחד מאיתנו – הרגעים שבהם אנו מקשיבים לתנועת הצמיחה של עצים וערים, לשמש, לאור. מדברים עם הטבע כדי להגיע לדיבור עם הא־ל, שהוא, אחרי הכול, דיבור עמוק עם עצמנו.

היכן אותם הכותבים?

כעת אשוב אל הבטחתי מן הפתיחה. לצד צמד הספרים שסקרתי הגיעו בחבילות מן הדואר ספרי שירה משלל הוצאות. את רוב הכותבים, מכה אני על חטא, איני מכיר.

יש בהם, בספרים, טובים וטובים פחות. יש שאינם מצליחים להתרומם מדיבור של אני סגור מאוד, הרמטי, ולהגיד משהו על העולם, על החברה, המשפחה, על תפיסת העולם או על המרחב התרבותי שבתוכו ומתוכו הם באים. אבל חוסר ההיכרות מעיד בעיניי בעוד אופן על אותה התכנסות אל האני. הספרות זקוקה לנאמנות, לנשיאה משותפת בעול, לתמיכה מסוימת זה בזה.

כיצד זה שאירועי השירה דלילים, שהשיח הביקורתי חיוור, שהלהט כמעט אינו נוכח אך כמות הספרים הולכת וגוברת? במילים אחרות: היכן הם אותם הכותבים?

נדמה שהשתרשה איזו מחשבה דמיונית על "המשורר הגאון", קרי: האדם יכתוב בחדרו הצר והמרוחק, ישלח את יצירתו לעולם והעולם יעוט על הדפים בחדוות גילוי, נרעש מן ההישג והפלא. לא שאין מקרים כאלה – ערן ויזל הוא במובן מסוים כזה – אלא שצורת מחשבה כזו מכרסמת ביכולת של השירה להתקיים. היא זקוקה לאזרחים פעילים, מעורבים, המדברים זה עם זה ועם הקודמים להם ולא לעשרות ספרים הנשלחים אל המדפים ונעלמים מעט אחר כך.

מבט על הספרים שנסקרו ברשימה מגלה דמויות שאפשר להביט בהן ולראות את אותה עשייה. את העורכת והמשוררת ליאת קפלן אשר מלבד סדרת 'כבר' היא גם 'אוצרת' קול חשובה, האוספת ומשמרת את קולם הממשי של המשוררים; ואת המתרגמים מלכין וורדי, שעושים את מלאכתם בהתמדה, בצניעות ובמסירות.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' שבט תשע"ג, 18.1.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-18 בינואר 2013, ב-גיליון בא תשע"ג - 806 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: